היי יואב,
מותר להיות מוזרים ולשלוח מייל, במיוחד אם זה מה שיפתור את הטעם הרע. אני פשוט חייבת לשחרר את הכישוף הזה שנכנס לי בגוף מרגע שהתראינו. כמובן, הזהירו אותי שמייל זה רעיון גרוע, ששוב אני מערבבת בין כתיבה לחיים, אבל איזה כיף זה רעיונות גרועים! ואל תדאג, אני מבטיחה לכבד את הקשר שאתה נכנס אליו ולהיעלם, אבל לא אחיה עם עצמי בשלום בלי להגיד כמה דברים קודם.
ב-21.2 (אני אוהבת לזכור תאריכים, אמרתי פעם?) פגשתי בתוך ספר פתגם צועני: “מי שאומר שהוא אוהב, הפסיד”. כתבו שם על יחסי כוח בתוך הרומנטיקה, ואני הנחתי את הספר ובלעתי רוק והבנתי שהפסדתי. ניסיתי לרפא את האגו על-ידי התמקדות בזה שניצחתי פעם מישהו בדמקה, אבל טעם מר פשט לי בגרון. אמרתי: “סאמק”.
מיד ברחתי מהרגש לכתיבה. עלה לי, למשל, תסריט דרמטי שהיה גורם לרוברט מ’קי להתגאות: הפרוטגוניסט הוא גבר חופשי, הבחורה מסמלת חופש. הוא מסמס לה אפילו כשהוא בקשר רומנטי אחר. הוא בכל פעם נדהם כמה היא מקבלת אותו כמו שהוא, ואולי זה גם מבחיל אותו. היא נעלמת לו כדי לצאת עם מישהו, חוזרת, והם נפגשים; היא מבקשת להיות איתו, ובזאת היא מפסיקה להיות סמל של חופש; נולד לה רצון משלה. הרי אין דבר כזה “חוזה של חופש”, זה פרדוקס. הם נפרדים במייל שבו היא כותבת לו רעיון לתסריט.
האמת היא שאני פחדנית. אפילו לא נתתי לך הזדמנות לדחות אותי, להסביר לי שאתה מוכרח לחקור את הדבר החזק והמשכר שיש לך איתה, אפילו שגם בה תבגוד. אל תדאג, אני כבר יודעת, הרי התבוננתי בכל הפרטים כל הזמן; הרגשתי שאתה חושב לחזור אליה מזמן, ובכנות, אני מבינה אותך; הלא גם אני שחקנית. לא הייתה לי זכות להיעלב, אבל למי אכפת מזכויות? נעלבתי כמו כל האנשים בעולם שרוצים יותר. ובכלל – כעת אני מבינה, שחבל שלא כעסתי עליך בקול. היית נדלק מזה. הרי בניסיון שלי להתעלם מיחסיי הכוח, אני מפסידה.
אני יודעת שמתישהו אחשוב שאני מטופשת על שהייתי כל-כך כנה, אבל החיים קצרים ובא לי להרגיש חופשיה, כלומר חופשיה להרגיש. אני מאחלת לך אושר: אתה מיוחד, זכית בחכמה ויופי, צפויים לך חיים מעולים.
הא – רגע לפני שאני לוחצת “שלח”, אני מבינה, לפתע: ניצחתי.
להתראות.
