א.
יש משהו שצריך לקרות, והוא בפוטנציאל – זה מה שמטריף עלי את דעתי. צעד – התגלות – יצירה – איזושהי תהום שיש ליפול אליה כדי לאחוז בממשות של משהו – איזושהי דרמה. יש הקרבה שטרם נעשתה, ואני מפחדת לעשות; צעד כל-כך דרסטי, רווי סבל או לפחות החלטי, משהו שאינו סופר יותר את הזולת, שמתקדש, אולי לא כבעיטה בהם, אלא מתוך הבנת עומק האחריות שלי כמי שזה רודף אחריה. הבחורה ההיא משוויצה בזה שזה נושף בעורפה – זה עלוב: כל דיבור על הדבר עצמו מול אחרים הוא עלוב.
ובכל זאת, לצערי היא צודקת, יש… איזה מרווח שלא התגלה, גם היעלמות-פוטין לא גילתה לי אותו, והפחד שזה דרמטי, שזה הולך להדהד לי בין קירות העור, מחזיק אותי דווקא דרוכה – ולא בתנועה.
יש משהו שרוצה להיוולד.
ב.
אתמול ניסיתי לפתוח בזה אצל מיכאל, שכובה על הספה אל מול הספרים האינסופיים שעל מדפי העץ שלו. “בת 30”, התאוננתי, “כבר גדולה!”, והתחלתי לאיים עליו עם תאוריות על בני 30, לרפרר לאהוד בנאי או למה שאיינשטיין אמר על מתמטיקאים מבוגרים, שמוחם כבר התקשח ואיבד מגמישותו; רציתי להראות לו כמה שזה מסוכן, וטרגי, המצב הזה. אני מלאת משמעת עצמית, אני כותבת כל יום, אבל בבקרים… או שאלו תענוגי הגוף והפנטזיות, ואם ניתאי לא נמצא אז לבד, או שהפלאפון – או הספר שעל יד המיטה – אולי אפילו סתם לבהות בקיר, לראות איך שעה שלמה, ושעתיים, מתגרדות לי מתוך החיים לבלי שוב. להרגיש את בזבוז הזמן האלים והמתועב, כן, למצוא אותו בין האצבעות שלי – ממשי, ממשי לגמרי!
״והם!”, התחלתי לזעוק, מגוחכת, על ספת המטופלת – הרגשתי שהוא רוכן אלי – “האנשים האחרים שמדברים על הצלחה מוקדמת, הם אשמים! פעם התעסקתי בכמה אני יפה, הסתובבתי בעולם הזה כמו סימן שאלה גדול, ממתינה לחיוך המאשר של הרחוב. ביופי אין תשובה נצחית כמו בהצלחה. ככל שאתבגר, ככה הוא יהפוך לאיזושהי התרפקות על פעם״.
“רגע, מי זה הם?”
“הם, האנשים, הם השופטים”.
“אבל זו את. זו רק את. את מלבישה עליהם את זה, את מוצאת לך סוכנים חיצוניים פה ושם, אבל רק את אומרת את הדברים האלה עלייך או על העולם, רק את מפחדת מהצלחה”. ופה אפסיק לנסות לצטט את דבריו כי זה בטוח לא מדויק. אני לעולם לא יכולה לצטט את מה שנאמר בפסיכואנליזה, זה יותר עמום ועמוק מחלום. זה לצאת משם עם התחושה שאני תפוז ומישהו חיטט בתוכי ומשך החוצה את הגרעינים.
