אֲנִי רוֹצֶה לַחֲטֹף מִמְּךָ אֶת כָּל הַיֹּפִי בָּעוֹלָם
וּלְשָׁמְרוֹ אֶצְלִי.
יְהֵא עָצוּר זֶה הַיֹּפִי, וְלֹא יִבְרַח,
הֲרֵי, לְאָן.
וּתְאַלֵּץ לִרְצוֹת בִּי בְּזוֹב יָמִים
וְלִבְהוֹת בִּי עִם בּוֹא קְמָטִים
וּלְסַפֵּר לִי כָּל עָגְמָה אוֹ מוּזָה
אֲנִי יוֹמָן, וְרַק אֲנִי
בִּלְעָדִיּוּת לִי עַל מַדְּעֵי הָרוּחַ שֶׁלְּךָ
וְלֹא תִּהְיֶה עוֹד אֵנִיגְמָטִי
מִחוּצָה לִי לֹא יְנַשֵּׁב דָּבָר
תִּשְׁהֶה בִּי כְּעֻבָּר
וְאִם תָּעֵז –
אֲנִי אֶחְשֹׁד, שֶׁאֲדָמָה כַּזֹּאת
טוֹבָה מִמֶּנִּי
וְלֹא אֹכֵל אֶלָּא
לִשְׁחֹט
עַד לַבֹּץ הַגָּפְרִיתִי
שֶׁל חֶטְאֵךְ הַקַּדְמוֹן
סתם
זה תוצר של ילדות בסביבת ירושלים, בצל האינתיפאדה של שנות האלפיים; אולי, יאמרו אחרים, של התגלגלות טראומה דורית, או נשמה מסוימת, או כל הסבר נבואי
