חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

נאום לטקס סיום תואר ראשון

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

כשדיוויד פוסטר וואלאס הרצה בטקס הסיום של בוגרי קולג’, הוא אמר: “הדרישה העיקרית בנאומים מסוג זה היא שאדבר על משמעות הלימודים במדעי הרוח, ואנסה להסביר מדוע לתואר שאתם עומדים לקבל יש ערך אנושי ממשי ולא תמורה חומרית”. וואלאס אמר, שמדעי הרוח לא “מלמדים אותנו איך לחשוב” –  כפי שטוענים רבות בנידון – אלא למעשה: מלמדים אותנו להיות קצת פחות יהירים, ולסגל מודעות ביקורתית לגבי שלל הוודאויות שלנו. מה פירוש? ובכן: לשנות את ברירת המחדל הנוקשה שאומרת “אני במרכז, החוויות שלי מידיות וחזקות ולכן הפרשנות שלי נכונה”. “לא”, טוען וואלאס בקול התגרני שלו; כאן במדעי הרוח לומדים איך לא להביט דרך עדשת ה’אני’.

ואולי הסוף הטראגי של וואלאס, שהיה סופר ומרצה אמריקני והתאבד אחרי שלוש שנים משאת הנאום, משרה משהו קודר על כל זה. אבל לא, כי המקרה שלו לא מחייב אותנו לפחד מפני היפתחות התודעה כמו מניפה. וואלאס היה מכור לטלוויזיה ולסמים ויושבי האולם הזה מכורים לש”י עגנון ולגיליון ‘צריף’, אז בשלווה אמשיך בדברים. כי, תראו: הנה אנחנו, בוגרי תואר ראשון, מתכנסים שוב במקום בו חלקנו סיכומים ודמעות וסיגריות וחוויות סטודנטיאליות של אושר ותשישות, אבל משהו מיוחד, לדעתי, מאחד אותנו. החוויות שלנו אחרות מאלו של תארי ההנדסה והמדע המדויק. כן, אחרות, וזה לא נאמר בגאוותנות אלא בישירות שיש בה מידה כלשהי של יובש, אם לא שעמום; אני טוענת שזה תואר שונה מהותית באותו האופן בו אני טוענת שהקיר לבן. או בז’. או שזה תלוי פרספקטיבה. לא משנה, הבנתם. כי אמנם, סטודנט לביולוגיה ייצא בעיניים נוצצות משיעור בו למד משהו מעניין, אבל סטודנט לספרות עברית ייצא כשהוא חבוט, מטולטל, אולי אפילו היסטרי, עיניו נוצצות לא רק משמחה אלא גם מזעם, והוא בעיקר עייף. שתי העיניים האלה גם נדרשות לטייל על מאות-אלפי שורות בחודש, לקדוח בטקסטים קשים, או קלים לכאורה, שמפרקים את המחשבה לגורמים שלא הכרת, ולפרקים שוברים שיניים; בחייכם, מי משתמש במילים כמו “עִצְבון” ו”אבטבוס”? אל תגידו “אני” בחיוך מדושן; כן, אני יודעת. ולכן שמחה שזכינו ללמוד ולהילמד בדבר הזה שמרגש אותנו, ובמחלקה הגדולה בעולם לספרות עברית. שלא נאמר, הכי תוססת.

את התסיסה הרגשנו בכל פעם שחזרנו הביתה לבניין 74, שהונדס אדריכלית כדי שתתבלבל בו. בחיק החם הזה קיבלנו מענה שרבים באוניברסיטה לא חשו אצלם. אבל לא רק מפני זה אני מתרגשת. אני שמחה לשוב לחיק גם אם רק לערב, כי חברים, ניסיתם פעם לצאת לעולם שם בחוץ? המטורפים האלה לא יודעים את מי מנדלי מוכר ספרים פגש ביער, לא מכירים בעל-פה את “בין דור לתקופה” של מירון או “שירתנו הצעירה” לביאליק, לא כעסו על הפורמאליסטים הרוסים שניתחו בכליהם את הספרות העממית ובחייכם תנו לטקסט לנשום, לא איבדו את היכולת לדבר במשך שבוע רק כי הם קראו את “המקל המגולף” לרות אלמוג. ביום בו אמרתי לבוסית שלי שהמצב שהיא מציגה מורכב כמו קצידה, כשכל חלק הוא פנינה העומדת בפני עצמה, והיא הסתכלה עלי כאילו התחרפנתי, הבנתי את החומרה. אגב לא, אנשים בארץ אינם מנותקים מן הספרות העברית, הם צורכים אותה, רובם פשוט לא פתחו אותה באגודליהם ונכנסו אל תוכה.

וזה בסדר, כי אנחנו כן, זה מה שאנו אוהבים ולשם כך עבדנו כל-כך קשה שלוש שנים. וטוב שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כי בלי יתר המקצועות באוניברסיטה לא היה בעולם הזה כלום. ההערכה כלפיהם ברורה לנו עמוקות, אבל היחס אינו הדדי. לבוא למדעי הרוח כיום דורש אומץ. לעמוד על שלך מול חברה שאינה קוראת ללמוד פה, חברה שלא יודעת שאת מסלול החיים הקרייריסטי, ניתן לתכנן בצורה יצירתית; חברה ששכחה שלפעמים תכלית הדבר היא הוא-עצמו, שאולי אינה יודעת זאת באלו המילים, אבל התשובה לשאלה – מה זה סיפור טוב, שיר טוב, ואפילו אדריכלות טובה? היא: שישרת הדבר את מהות עצמו. שיהיה יחידה פנינתית שכל מאפייניה שלמים ושואפים להשלים את היחידה ואותה בלבד, או שפגמיה יהיו יפים ומכוונים, ושהיא בלתי תלויה בדבר מלבד עצמה. ולכן עשינו תואר בספרות, כדי לעשות תואר בספרות, ולכן כל מרכיביו השלימו את התכלית שהיא תואר בספרות, למען השם. ויודעים משהו, כל חבריי לאולם הזה עובדים בהוצאות לאור, בתקשורת, בתאגיד, בהוראה, בלקטורה או בכתיבה פרסומית, או המשיכו לתחום אחר עם שלל כלים ענק, או לתואר שני. אף לא אחד גווע ללחם, משוטט ברחוב עם כובע הבארט הלירי שלו, לא; רכשנו ידע וגם מקצוע, ובעיקר, למדנו להתבונן שלא מתוך ה’אני’.

חברים, היו שמחים על הדרך שעברנו ועל האומץ שלנו, ובואו נעודד את הדורות הבאים לבוא לפה ולהחיות את המקום הזה. כי מי שנועד להיות כאן וודאי יודע זאת עמוק בפנים, אבל אולי מפחד. ובואו ניקח את התעודות האלה בידיעה שדבר יפה הושלם. בהצלחה לכולם, ותודה מכל הלב.

 

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי