ואולי הסוף הטראגי של וואלאס, שהיה סופר ומרצה אמריקני והתאבד אחרי שלוש שנים משאת הנאום, משרה משהו קודר על כל זה. אבל לא, כי המקרה שלו לא מחייב אותנו לפחד מפני היפתחות התודעה כמו מניפה. וואלאס היה מכור לטלוויזיה ולסמים ויושבי האולם הזה מכורים לש”י עגנון ולגיליון ‘צריף’, אז בשלווה אמשיך בדברים. כי, תראו: הנה אנחנו, בוגרי תואר ראשון, מתכנסים שוב במקום בו חלקנו סיכומים ודמעות וסיגריות וחוויות סטודנטיאליות של אושר ותשישות, אבל משהו מיוחד, לדעתי, מאחד אותנו. החוויות שלנו אחרות מאלו של תארי ההנדסה והמדע המדויק. כן, אחרות, וזה לא נאמר בגאוותנות אלא בישירות שיש בה מידה כלשהי של יובש, אם לא שעמום; אני טוענת שזה תואר שונה מהותית באותו האופן בו אני טוענת שהקיר לבן. או בז’. או שזה תלוי פרספקטיבה. לא משנה, הבנתם. כי אמנם, סטודנט לביולוגיה ייצא בעיניים נוצצות משיעור בו למד משהו מעניין, אבל סטודנט לספרות עברית ייצא כשהוא חבוט, מטולטל, אולי אפילו היסטרי, עיניו נוצצות לא רק משמחה אלא גם מזעם, והוא בעיקר עייף. שתי העיניים האלה גם נדרשות לטייל על מאות-אלפי שורות בחודש, לקדוח בטקסטים קשים, או קלים לכאורה, שמפרקים את המחשבה לגורמים שלא הכרת, ולפרקים שוברים שיניים; בחייכם, מי משתמש במילים כמו “עִצְבון” ו”אבטבוס”? אל תגידו “אני” בחיוך מדושן; כן, אני יודעת. ולכן שמחה שזכינו ללמוד ולהילמד בדבר הזה שמרגש אותנו, ובמחלקה הגדולה בעולם לספרות עברית. שלא נאמר, הכי תוססת.
את התסיסה הרגשנו בכל פעם שחזרנו הביתה לבניין 74, שהונדס אדריכלית כדי שתתבלבל בו. בחיק החם הזה קיבלנו מענה שרבים באוניברסיטה לא חשו אצלם. אבל לא רק מפני זה אני מתרגשת. אני שמחה לשוב לחיק גם אם רק לערב, כי חברים, ניסיתם פעם לצאת לעולם שם בחוץ? המטורפים האלה לא יודעים את מי מנדלי מוכר ספרים פגש ביער, לא מכירים בעל-פה את “בין דור לתקופה” של מירון או “שירתנו הצעירה” לביאליק, לא כעסו על הפורמאליסטים הרוסים שניתחו בכליהם את הספרות העממית ובחייכם תנו לטקסט לנשום, לא איבדו את היכולת לדבר במשך שבוע רק כי הם קראו את “המקל המגולף” לרות אלמוג. ביום בו אמרתי לבוסית שלי שהמצב שהיא מציגה מורכב כמו קצידה, כשכל חלק הוא פנינה העומדת בפני עצמה, והיא הסתכלה עלי כאילו התחרפנתי, הבנתי את החומרה. אגב לא, אנשים בארץ אינם מנותקים מן הספרות העברית, הם צורכים אותה, רובם פשוט לא פתחו אותה באגודליהם ונכנסו אל תוכה.
וזה בסדר, כי אנחנו כן, זה מה שאנו אוהבים ולשם כך עבדנו כל-כך קשה שלוש שנים. וטוב שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כי בלי יתר המקצועות באוניברסיטה לא היה בעולם הזה כלום. ההערכה כלפיהם ברורה לנו עמוקות, אבל היחס אינו הדדי. לבוא למדעי הרוח כיום דורש אומץ. לעמוד על שלך מול חברה שאינה קוראת ללמוד פה, חברה שלא יודעת שאת מסלול החיים הקרייריסטי, ניתן לתכנן בצורה יצירתית; חברה ששכחה שלפעמים תכלית הדבר היא הוא-עצמו, שאולי אינה יודעת זאת באלו המילים, אבל התשובה לשאלה – מה זה סיפור טוב, שיר טוב, ואפילו אדריכלות טובה? היא: שישרת הדבר את מהות עצמו. שיהיה יחידה פנינתית שכל מאפייניה שלמים ושואפים להשלים את היחידה ואותה בלבד, או שפגמיה יהיו יפים ומכוונים, ושהיא בלתי תלויה בדבר מלבד עצמה. ולכן עשינו תואר בספרות, כדי לעשות תואר בספרות, ולכן כל מרכיביו השלימו את התכלית שהיא תואר בספרות, למען השם. ויודעים משהו, כל חבריי לאולם הזה עובדים בהוצאות לאור, בתקשורת, בתאגיד, בהוראה, בלקטורה או בכתיבה פרסומית, או המשיכו לתחום אחר עם שלל כלים ענק, או לתואר שני. אף לא אחד גווע ללחם, משוטט ברחוב עם כובע הבארט הלירי שלו, לא; רכשנו ידע וגם מקצוע, ובעיקר, למדנו להתבונן שלא מתוך ה’אני’.
חברים, היו שמחים על הדרך שעברנו ועל האומץ שלנו, ובואו נעודד את הדורות הבאים לבוא לפה ולהחיות את המקום הזה. כי מי שנועד להיות כאן וודאי יודע זאת עמוק בפנים, אבל אולי מפחד. ובואו ניקח את התעודות האלה בידיעה שדבר יפה הושלם. בהצלחה לכולם, ותודה מכל הלב.