חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

ניסוי מחשבתי

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

שכחתם: ספרות מתעסקת בנוזליי הגוף. ולפני שבוע, בשעה חמש וחצי בערב, קמתי משולחן העבודה, לקחתי את הארנק של חברה שלי, הוצאתי כדור אדרל, גרסתי אותו, והסנפתי אותו.

הכדור הכיל עשרה מיליגרם חומר, והשאיר עקבות כחולות בנחיריי. כל ארונות הדירה הקטנה שלנו עוד כוסו בניילונים, הבית חדש לגמרי, והנה ראיתי באחד מהם את הסגול הבהיר של עטיפת המילקה: ישבתי ואכלתי קוביה אחר קוביה, מוצץ את השוקולד, שהיו בו חתיכות חדות של קרמל. עוצם ומגלגל עיניים. הרגשתי שעור הפנים שלי מתבקע.

ריטה נשענה על פתח הדלת, מוצצת את שפתיה. “אני מוותר”, אמרתי. היא הסתובבה והלכה. חזרה לישון. לא התעניינה: על מה? מה קרה? על סעיף זה, לקחתי לה עוד כדור תכול, מעכתי אותו בעזרת כף על צלחת לבנה מאיקאה – והסנפתי. נשכבתי מול המסך והתחלתי לחפש את הסדרה הכי אמריקאית, הכי בלתי נסבלת שיכולה להיות. הויתור מענג. עונשו של האומן הוא שגם ויתורו פואטי, בר-רפקלציה.

כן, כן: הרס הגוף. האפשרות להיהרס קיימת תמיד, ומשום מה לא מעריכים אותה כאת השיבוח העצמי. למה? לבזבז את הזמן ביודעין, דורש אומץ; לסמם את הגוף כל-כך, להשחית את הקיבה, להתעלל באיבריי הפנימיים עם סוכר, כן, כמה שזה אמיץ. להימנע ממים. לבהות בפניהן המאופרות ואפיהן הסולדים של פלונית ואלמונית, מדברות באנגלית האמריקנית הקלוקלת עד להכעיס, לועסות מסטיק בפה פתוח – מצמידות את תיק הצד שלהן אל גופן – והסצנות מתחלפות בתקתוק הרמוני ומונוטוני, תיק-תיק-תיק… כי הבמאי בטח רצה לשמור על הקצב. על הצופה, הקוף, נאמן לו. תיק-תיק-תיק-גירוי-גירוי-גירוי.

אני שונא את המערב. המערב מתנגד כיום לאפשרות להיהרס: הוא מפקד עלינו לאכול בריא, לדאוג לעצמנו. הוא המציא את המושג “אורגני”. במזרח הם קוטפים מן האדנית, במערב – מוכרים זאת בקופסה בלתי-מתכלה ושקופה, עם כותרת צבועה בירוק. אני שונא אותו, חשבתי, בולע את האבקה העבה אל גרוני; כן, חתכי אותי מבפנים, כמו סכיני גבינה זעירים. כן!

האפשרות להרס, כשאין מלפניה צידוק, אין מי שיילחם עלי, ולא ייצרתי שום דבר גאוני – היא נועזת. זה לא להיות ב”מועדון ה-27″ עם ג’ניס ג’ופלין וג’ימי הנדריקס: זה עצב פחות טארגי, אבל יותר עמוק, מפאת בדידותו. איש לא רואה אותי נשכב בספה הזאת, רועד מרוב ערנות, איש לא רואה אותי מקצץ את חיי ואת נעוריי. ריטה שלי אינה אומנית, היא פשוט בחיים, וזה העצוב מבין כל האפשרויות.

תכף שלוש בלילה. השעה הטובה האחרונה. אחר כך מתחיל הבוקר.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי