חוּשׁ הוּמוֹר, זֶה הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בַּחַיִּים, הִיא אָמְרָה
וּבְיָדָהּ הַסַּכִּין
“וְתִהְיִי חַיֶּבֶת אִתִּי לְהַסְכִּים”;
הִיא צִיְּרָה מְסִלַּת רַכָּבוֹת
לִקְּקָה אֶת נִתְזֵי הֶחָצָץ וְהַשֶּׁמֶן
וְיִשְּׁרָה אֲמָתָהּ עַל שֻׁלְחָן, שֶׁיּוּכְלוּ
הַנּוֹסְעִים לַעֲלוֹת
“אֲנִי רוֹצֶה לִצְחֹק גַּם עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.
תִּרְאִי” הִיא אָמְרָה, “כָּל חַיַּי
הָיוּ מִן בְּדִיחָה מְצֻיֶּנֶת”
וְאָז הִיא הֵחֵלָּה לִזְלֹג אֶל תּוֹךְ הַשֻּׁלְחָן
כְּצֶבַע הָאוֹפְּיוּם
וּבַחוּץ הֶעָלִים רִשְׁרְשׁוּ כְּמוֹ כְּסָפִים
צַחוּת הַשַּׁבָּת הָיְתָה נֶהְדֶּרֶת,
אֲפִלּוּ שְׂפָתֶיהָ חִלְּצוּ:
“נָעִים
תָּמִיד כֹּה נָעִים
בְּשַׁבָּת”
אַתְּ צִינִית, שָׁאַלְתִּי
וְהִיא צָחֲקָה