חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

נפל קיר

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

אני מחכה לדוקטור. הכיסאות הם בצבע בז’, בז’ מעיק; אני יכולה לראות בדמיוני את האחיות ועובדי התחזוקה מרהטים את המקום, ואיך האחות הראשית – בוודאי אישה חזקה ועזת-קול – פוקדת על האנשים לגרור אותם פנימה. היא זו שהציעה לתלות את התמונה האחת כאן, כדי שתעניק צבע יחיד לחלל הזה, חלל שמודיעים בו הודעות איומות. כמה מעט כבוד יש לה אלינו, המטופלים, שבטח לא ישימו לב לאגרטל הריק והמאביק והסדקים בקירות: מוסד ארור, ארור כאן, ואני מחכה לרופא.

ופתאום אני נזכרת בעומר יהודאי. זיכרון אקראי לגמרי. עשרים שנה שלא חשבתי עליו, והנה הוא חוזר וממלא את המחשבות. היינו זוג מזמן, בצבא, לפני למעלה משני עשורים: הייתי חיילת טובה, אבל מרגע שיצאתי מהבסיס הייתי מחליפה את פניי. פשטתי בכל פעם את המדים, וענדתי תכשיטים זולים ממתכת צהובה-משחירה, כך עד למעלה המפרק, שרשראות, ושרשרת למצח. אנשים בתחנה המרכזית כרמיאל בהו בי, לא ראו יצור כזה ביניהם עד אז. לא אשכח את היום בו ראיתי שם את גל גדות. היא בדיוק התפרסמה, רק בארץ, והייתה גבוהה באמת. ישבנו זו בקרבת זו וחיכינו לאותה רכבת, וגם היא התבוננה בצמידים שלי וגם הבחינה במדי ה-א’ שבצבצו משקית הבד: העדפתי לשלם על הנסיעה מאשר להיראות כמו חיילת. וגל גדות נשמה פנימה דרך האף וחייכה, חיוך שבהתחלה חשבתי שיש בו סתלבט עליי, ואז ראיתי שלא, היא חיבבה אותי, היא הבינה. עלינו שתינו לאותה רכבת, מישהו נגע בכתפי. “אני יכול להגיד לך משהו?” הוא שאל, גבר צעיר ושזוף בעל קול עמוק, קול באס, הקול העבה והמגרה ביותר ששמעתי. הוא הלך אחריי לתוך הקרון והתיישב מולי: רזה וגבוה, עם אף גדול ביותר. הוא נראה בדיוק לטעמי, בייחוד בגלל הנמש הקטן והכהה שהיה לו על עצם הלחי, והשפתיים המשורבבות והמרושעות שלו. הוא שאל אותי על תכשיטיי, על טעמי. הוא הסביר לי מי אני: “מרדנית. אלו תכשיטים שמן הסתם כולם יסתכלו עליהם. את רוצה לערער על הטעם של כולם”.

“אני פשוט לא מבינה למה כולם נראים אותו דבר”.

עכשיו – אני חושבת על זה ומחייכת – אני הכי, הכי נראית כמו כולם. עכשיו כשאני אישה, וקרייריסטית, אני מחליקה את שערי ועונדת תכשיט אחד או שניים, אני מחויטת וזהירה. אפשר ממש לשכוח מי הייתי בגיל 19.

“אני שונא את הצבא”, אמר עומר יהודאי. “הייתי בצנחנים. שחררו אותי”.

“למה?”

הוא משך בכתפיו. “סמים”. ואז, מבלי שהספקתי להתרשם, הוא רכן הצידה ממושבו ואמר בגסות:  “איזו כוסית גל גדות הזו. אה?”, תקף, “ראית אותה?” 

“ראיתי”.

“איזה בחורה. מה הייתי עושה כדי להיות לידה”.

ליפפתי על אצבעי את שרוך המכנסיים שלי: הוא צובר עלי כוח. הוא גרם לי לחוש מיוחדת, עד גבול מסוים, ועכשיו הוא מקטין אותי כדי להעמידי במקומי. זה גבר מסוכן, ואני בת ה-19 לא יכולתי לעמוד בקסמו, רציתי שיענישו אותי, רציתי כאב. כמובן, החלפנו מספרים, התחלנו להתראות, ביקרתי אצלו בדירה ששכר בעכו. הים עיכל את הדירה הזו: שכניו ערבים, הוא “שונא ערבים”, ככה מצהיר, ואז מתיידד עם שכניו וטוב אליהם. גבר רע היה עומר, ומשפחתו קשה וזונחת, אבל לא יכולתי לעמוד בנשיקות. התשוקה הייתה ממיסה, ממוטטת, לא משהו שהרגשתי מאז. עישנו ביחד נייס-גאי, בבאנג, ואחרי כל שאיפה ראיתי את המציאות כבחמישה מימדים, חמש שכבות דקות: רציתי למות. לפעמים נסענו יחד למסיבות במדבר, אבל האפלות שבהן, טראנס מהיר וקהל לובש קפוצ’ונים, אומני טראנס רוסיים, פעם אחת היה קר ולא היה לי ג’קט מלבד מעיל ה-א’ הצבאי וכולם כעסו עלי. “מה את מזכירה לכולם פה את הצבא?”, נזף עומר, שכבה על שכבה הוא וההרים החומים. ובכל פעם שהיינו קרובים באמת, מחליפים מילות אהבה, הוא הפעיל את אותו הטריק: “תראי את זאת, שם, איזו פצצה, תראי אותה”. הוא סיפר לי מיהן הבנות הכי יפות שראה בחייו, ואיך בתיכון הוא הכניס למישהי  MDMA לבקבוק המים בטיול השנתי, בכמות בלתי נתפסת, והיא כמעט חרבנה לעצמה במכנסיים והסתגרה בחדרה באכסניה עם חברותיה. “רצינו להוריד אותה לרצפה, שלא תהיה אלילה”. הוא כעס: “היא הייתה אלילה”.

שנאת הנשים שלו, האלימות, כעסיו על אמו. הוא יכל להחטיף לי כששכבנו, סתירות חזקות ומדממות. הקשבתי לו כאילו דיבוריו האלימים על חבריו ועל נערות הם עניין מעניין, אינטלקטואלי, לא שמתי לו גבול: כשאחרים הסתכלו עלי הוא הניח את ידו על ירכי בעדינות תוקפת. פעם הוא אמר לי שאם הוא היה נאצי, הוא יודע שהיה אחד מן הגרועים ביותר, אבל אני חשבתי שיש לו עוד מרחב התבגרות: לא שפטתי, הייתה לי סבלנות. חשבתי שזאת אהבה.

אני נאנחת בזוכרי את הנערה שהייתי. אני מסתכלת בשעון, ומחכה ומחכה לפסיכיאטר האידיוטי הזה, ופתאום אני תופסת: ההיעלמות. אחרי שנה ביחד, הוא אמר לי שיש להם שבוע שדאות ושהוא לא יהיה זמין לשיחות. אני זוכרת שבדקתי בפלאפון וראיתי שהוא מחובר, ואפילו פעיל ברשתות, כלומר הוא שיקר לי ולא חשש להסתיר את זה ממני, כי הוא בז לי וידע שאני אשתוק, ולא אסתכל, ושאני לא קיימת. כעת נזכרתי בזה בעלבון: היו הרי עוד עדויות, פעם הסתכלתי לו במחשב, בדירה שלו בעכו שהתפרקה מרוחות הים ומהמלח, והייתה סדוקה ועלובה. הוא התכתב בפייסבוק שלו עם מישהי, שכנה ערביה עם שפתיים מוזרקות וכיסוי ראש, והם פלרטטו נורא, גללתי וגללתי את זה כבוחנת יצירה במוזאון – בלי שום השתתפות רגשית: הרגלתי אותו למקם אותי נמוך כל כך בין הנשים, ולהשתמש במילים הכי ירודות, כוסית, מכשיר, שרמוטה, מילים שהידידים שלי לא אמרו. ידידים שאמרו ברמיזות עבות, תיפרדי ממנו כבר? את לא את יותר. כן, גם סביבי ראו את הכל, והייתה מי שחמדה לעצמה את המצב המביש שלי. 

אני תופסת עכשיו את הראש. כלום לא ברור בעולם: איך הנפש פועלת? למה עכשיו, כשאני רוצה לשמוע מה קרה לי שהחיים המסודרים שחייתי התמוטטו, עכשיו, אני נזכרת באקס אחד מלפני שני עשורים? עכשיו מבינה – כמה מעט התבוננתי: ראיתי, אבל לא התבוננתי במה שאני רואה, כמו לראות מישהו שוחט פרה אבל לא להבין את עיניה היוצאות מחוריהן, את זעקתה. ראיתי את החיים, ראיתי שחיפשתי תשומת לב עם תכשיטים וסמים והצטיינות צה”לית, ושיצאתי לקצונה כשאני מכורה לנייס-גאי, את כל העולם סובבתי על האצבע, אבל אף פעם לא עצרתי לחשוב.

הייתה לי אז חברה, מיטל, נערה מהסוג שעלייך להיפגש רק איתה ביחידות, כי יתר החבר’ה לא יסבלו אותה. היה לה קול צעקני, וכשהייתה שרה לי עם הגיטרה הייתי מחייכת ושומעת, לא מאזינה, שומעת כמה מעט כישרון, וכמה הרבה נרקיסיזם. שיקרתי שהיא מעולה. לא הייתי טובה ממנה: פחדתי לעזוב אותה, פחדתי לעזוב את עומר. היא הייתה יפה, עם עיניים מלוכסנות כמעט וכהות,, היה משהו כמו-ברזילאי בחזות שלה, אבל מרגע שמכירים אותה יופיה נמחק. לא בשביל עומר, בכל אופן: כשנסענו לשבת איתה בביתה העשיר עם הבריכה והחתול הסיאמי, היא סיפרה מולו מי יורד עלי ומה מספרים עלי, היא הצביעה על מעט התכשיטים שנותר לי ולעגה להם. היא היללה את האורגזמות שיש לה, וסיפרה לנו שאפשר להשפריץ למרחקים. עומר נדהם ממנה: היא הייתה חצופה גדולה. היא נהגה להחמיא לו על קולו הנמוך. כשיצאנו מביתה הוא אמר: “מכל החברות שלך היא הכי חריפה, הכי לא דופקת חשבון”. את מיטל הוא לא החפיץ – הוא העריץ אותה.

משכתי בכתפיים, כי לטעמי האישי והסודי, לא לדפוק חשבון זו לא מעלה כזו. התחלתי להסביר לו כמה שהיא שנואה בעיניי כולם, אבל לא היה טעם: בכל סוף שבוע שני היינו מבקרים אצלה. כמעט נהניתי לראות את המשיכה שלכם, להיחנק בה כבחוטי תיל. נתתי להם את הלחי האחת והשנייה. 

הפסיכיאטר נכנס עכשיו לחדר. הוא מתיישב מולי. “את – שלום. את המנכ”לית המפורסמת שלנו”. הנהנתי, “כן” פלטתי במבוכה: “אני המנכ”לית שהגיעה לבית משוגעים”. הרופא חייך: “את מעשנת?”

“מה?”

“את מעשנת סיגריות?”

“לא”.

“אוה. הייתי מציע שנצא מפה לעשן. אשמח שתרגישי בנוח”.

סיכלתי רגל על רגל. מכנסיי יקרים – בעיניי החברה, אני אדם מהודר ונקי. “לא צריך את הכבדות הזו”, אמרתי בענייניות. “תסביר לי רק, בבקשה, מה אני עברתי עכשיו”.

“אני מתנצל שחיכית לי, המקרה שלך מיוחד ביותר ולא רציתי שתהיינה שגיאות”.

הנהנתי לאט. כמי שעומדת בראש דירקטוריון, אני מכירה את התירוצים המטומטמים האלה למקרי איחור. הנה הפקרתי את החיילת שהייתי, את עומר יהודאי ואת מיטל, את בגידתם שבוודאי קרתה: הנה חזרתי לעצמי, כמזדחלת לתוך קליפה שקופה ופציחה. הרופא שילב את ידיו על השולחן, ואמר “את יודעת, את לא האדם הראשון שחייו הזוהרים נשברים פתאום בהתקף פסיכוזה. זה לא אומר שאת חולה לתמיד – הנה, את מיוצבת. אבל זה כן מעמיד בספק את שובך לאותו המקום ממנו באת”.

“מה זה אומר? איך זה יכול להיות? למה?”, המטרתי בעצבנות.

אני יכול, כמובן, לבאר לך את המובן המדעי של העסק. בתוך כמה ימים פיתחת תסמינים שהחריפו מהר והיו – למעשה – יציאה שלך ממצב של בוחן-מציאות, של הבחנה בין מה מתרחש למה לא מתרחש. נצטרך לחכות כדי להבין האם יש לך הפרעה דלוזיונלית, ואת תקפידי על התרופות שלך – בעלך יעזור לנו עם זה”. מבטו שוטט, כמלא השראה: ” זו בטח הייתה חוויה קשה, אבל אם תשאלי אותי, גם עם האינטואיציה אני עובד – את לא מחוברת”, והחווה על לבו, “אלייך. את חיה בלי להכיר אותך”.

“כן”, ברכי רעדה, “זה קצת מיסטי, אני צריכה תרופות פשוט?”

“תשמעי… גברת… כן, אבל אני מציע בחום טיפול נפשי מלווה. אני לא רוצה לראות אותך שוב כאן. אני מבקש, תטפלי בעצמך. אנשים כמוך נוטים לחשוב על עצמם שהם לא אנושיים. את בטח הדחקת כל כך הרבה, שהייתה איזושהי קריסה של, נקרא לזה – קיר, בתוכך. הגוף צעק די, אם לא תכירי בי ובמה שעולה בי, אני אעשה לך בכוח”.

נדתי בראשי, כאילו מתווכחת: “מה שקרה לי יותר גרוע מסרטן, אני עשיתי מלא כסף, ובכל סוף שבוע טיילנו כל בני המשפחה. עכשיו אני משוגעת בעיניי כל העובדים שלי”.

“אני יכול להגיד לך משהו? בכנות?”

“נו?”

“תעזבי את העבודה. תעזבי הכל. את לא יכולה לחזור.”

וברכי רעדה, התעצבנתי: האם מיטל ועומר בגדו בי? מיטל גדלה להיות נורא לא-יוצלחת, החיים כבר נקמו בה. עומר חזר מהודו והפך למעצב גינות.

“את זקוקה לחופשה. את זקוקה לשקט.”

עומר יהודאי היה שחום-שחום וחצוף וקולו עמוק וידיו מחוספסות. אהבתי אותו פעם. שתקתי מולו, שתקתי מולי, שתקתי להיעלמותה של מיטל מחיי, ולפתע נזכרתי במגע הזה ובאהבה הצעירה, ובכאב שלא כאבתי על לכתו, ולא על לכתה, ועל שמעולם לא שאלתי אף אחד כלום. חתרתי קדימה, כמנצחת. כך האמנתי.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי