“לכל מילה – מילה נרדפת וניגודים, רק לאהבה שלנו כלפייך אין”. כך כתב לי סבא בפתח מילון ‘מילה במילה’, אחד מבין עשרות המילונים ומאות הספרים שנקנו לי. שמא, אני מגזימה? לא לא; בכל מפגש ובכל שבוע סבא מסר לי עוד ספר שירה ועוד רומן שטרם קראתי ועוד כתבה מעניינת ועוד בוחן פתע על ספרי השבוע שעבר. “את, יש לך כישרון” התעקש, “אבל כישרון צריך לפתח”, ובעט אדומה חמורה סימן שורות ומילים שלי שלא היו לפי רוחו, פה וכאן זה לא ראוי, כאן ושם זה לא מספיק; “אני קשוח איתך כדי שתהיי הכי טובה”. אם יש מתנה גדולה שסבא נתן לי ולאחי יותם זו ההאמנה העיוורת, המושכלת והעקשנית, בכך שנגשים את החלומות שלנו. ובעולם שבו כל הילדים בגן חולמים להיות שחקן, טייס, צייר או מגלה איים, וזונחים את החלומות הללו משום שכשגדלים מבינים שאסור לחלום אותם – סבא אפשר לנו להישאר קטנים.
וזה לא מפני שסבא לא היה ריאליסט. סבא שלי הכיר הכל: את אימת הקומוניזם, האנטישמיות וניצי הצוררים, את איתני הטבע ורעידות האדמה, את התרמית הקטנה-גדולה שבדת, את יציבות האמונה, היהדות והמדע. סבא שלי היה איש אשכולות שלא שבע מידע ולא שמר אותו לעצמו; במו ידיו ריפא וגאל חולים רבים מתחלואי הגוף והנפש, ויותר מזה, הוא גאל כל אחד מאיתנו, בני משפחתו, מטרדות היום-יום. כי כשסבא קשר לנו את הרגליים, הציק לנו על הנמשים והפצעונים והגוף הגדל ומצבי-הרוח והפרצוף החמוץ, גנב לנו את הממתקים מהיד ולא נעתר להחזיר אותם – גם לא ב”נו די, סבא!” השביעי – הוא בעצם הפך הכל לפשוט, ומגוחך יותר. סבא מצא את המידה הנכונה לחיות בה, את המתכון המדויק: קורט רצינות, קורט הומור, טון של אהבה וקמצוץ עצבים.
אבל זה בסדר, שסבא היה עצבני לפעמים. זה מפני שהוא חי, רגשית, הווה ונכח והשתתף איתנו – חברים, מטופלים, ובני משפחה מכל קירבה – בתוך חיינו. אף אחד לא הגן עלינו כמו סבא, מגננה אמוציונלית וחמה; באמת היה לו אכפת מה אנו חושבים בכל נידון, באמת היה לו אכפת שהמחשבות שלנו לא יפגעו בנו. כשהלכתי ללמוד ספרות ופילוסופיה סבא כך כך התגאה, כי עכשיו נטפס לעוד רמה של דיבור, ומהדיבור הפיק עונג. “אילו הייתי הולך ללמוד פילוסופיה הייתי אחד הגדולים”, הבטיח, “אבל לא היה כסף. לא היה אשר. את, תלמדי כמה שאת רוצה ומה שאת רוצה – לך אני מבטיח את כל החיים”. בכנות, לא הייתי מממשת את עצמי בלי סבא, וזה לא רק בגלל הנאומים האלה שכמו ננאמו מפיו של אוליגרך מיליונר; אלא כי די באדם אחד שהוא מבוגר, נערץ, מבריק ונחוש, שיבטיח לך שחייך יהיו נפלאים – כדי שתאמיני בזה בעצמך. סבא, כואב לי על שלא תראה כמה קשה אני עובדת כדי לכתוב, כמה אני קוראת ושוחה בין המילונים שמסרת לי רק כי דרשת ממני להכיר כל מילה ומילה. “זה הידע שלך! זה הכוח שלך!”, הלקית בי בעיניים בוערות, מלאות במרכיב המוזר הזה של העיניים שלך, משהו בין תוגה יהודית לתכלת-עד ליערות מזרח אירופיים רחוקים.
חיית חיים טובים סבא, אבל נשבר לי הלב מהאירוניה שבהם. אתה אמרת לנו שתילחם על הבינה שלך בכך שתקרא, ותלמד, ותשוחח, עד שהמוח לא יישחק. אתה וחדר העבודה הנצחי שלך, עם כל הסרגלים והמרקרים השווים שגנבתי בהסכמה, עם עלוני הרפואה ובהם ציורים תלת-מימדיים של גוף האדם, עם תוכניות הטלוויזיה של דֹב אלבוים ואבירמה גולן, עם סרטים ישנים של שייקה אופיר ומוזיקה קלאסית, אתה הבטחת לנו שהזיקנה לא תנצח אותך ואז נאלצנו לראות אותך קמל. אבל סבא לא שכחנו לך מי אתה, אתה לא אדם נשכח, אתה ויבבות שירי החגים בשולחן ליל הסדר, אתה והמשחקים עם הילדים הקטנים המתרוצצים סביבך, אתה ועצותיך החכמות והעל-זמניות, הוויכוחים האינטלקטואליים והפינוק המוגזם. לפעמים היית פורץ ב – “אוי, משפחה שלנו, הכי חשוב זה משפחה – ” ואני חשתי מבוכה כי מה אתה משתגע פתאום באמצע האוכל. היום, סבא, אני מבינה. אתה צודק. הכי הכי חשוב זה משפחה, כי החיים לא תמיד סימפטיים, אבל בית חם ואוהב לחזור אליו זו המכונה הכי חזקה בהם. סבא, אהוב ליבי, אני מבטיחה לך שחזונך מומש, תראה את המשפחה שלנו, זוגות אוהבים וילדים יפים וחכמים ואהבה אמיתית והומור שופע. לאף אחד אין מושג איך זה ימשיך בלעדיך, בטח שלא אותו דבר; אתה היית האריה של המשפחה הזאת, הכובש שלה, אבא של כולנו, הציר המרכזי. אבל השארת מאחור אישה פקחית ומסודרת שבאופיה השלם נותנת לכולנו השראה, סבתא שרי, ובת שהיא אמא שלי והיא האמא הכי מדהימה עלי אדמות וגם אישה מצחיקה ומהממת, ואת אבא שהערצת עד שיגעון על שום כל התכונות הנערצות שלו, ואותנו, את יותם ואותי, שנשאף תמיד לזוגיות כמו זו שהייתה לך עם סבתא ולאמא עם אבא.
אל חשש סבא, השגת את כל מה שרצית. אתה נמצא בלב כל אחד ואחת מהנוכחים פה היום, ותימצא לעד.
אני אוהבת אותך סבא שלי,
נועה.
