כל בן משפחת גורן שמכבד את עצמו, זוכר עד כמה היה מרגש לנסוע באוטובוס, עם כל מיני חיילים – שנראו אז כבירים וגדולים – לבאר שבע. הנוף העירוני של המרכז התחלף אט-אט בבז’ של צפון-הנגב, וכשסוף-סוף הגענו למרכזית, הלב כבר התפוצץ בחזה: כי הנה תכף, תכף נגיע לסבתא, ואז נלך להרפתקאות יוצאות-דופן בקניון הנגב! נקנה שמלות, ממתקים, בובות, מתנה גם להדס – נאכל אוכל מושחת ונגמע מרחקים של טרֶאקים, רק בתוך מרכזי קניות. סבתא קלת-הרגליים, תרכל על כמה כל נכד נסבל עד רמה אחרת בחוויית השופינג, ותדרג את כישורנו. אחר-כך ננוח, נתעורר בבהלה מהכרוז של גני-עומר, ונלך לשחות ברמה אולימפית בבריכה.
אני זוכרת בבהירות איך פעם, סבתא שחתה אלי במי-הבריכה, ואמרה: “את נורא העלבת אותי”. “מה? למה?”, “כי בכל פעם ששחיתי אלייך שחית אל הצד השני”. “אוי, סבתא, לא!”. אני חושבת שהמילים האלה לא עברו לי מאז, “את נורא העלבת אותי”, ולא רק שאני מאוד נזהרת לא להפקיר אנשים בבריכות, אני גם דיי מעריכה את האמירה. הרי קל לצחוק על הישירות והפינוק שבה, אבל אי-אפשר להכחיש שסבתא אמרה בפשטות דברים שאנו מתפתלים לנסח. לא בכדי היא רכשה את כבודם של כל הרוכלים, נהגי המונית והפקידים סביב עומר – “שפרה גורן” קראו כלאחר כבוד, “ומי זו, הנכדה?”.
כמה שסבתא הייתה גאה בנכדיה ובניניה, כמה השוויצה בנו כשהגענו איתה לחדר האוכל ולקונצרטים של הכפר. התחרות הסמויה בין הדיירים, על כמות ואיכות הנכדים, לא נעלמה מעיניי גם כשהייתי קטנה – והקשבתי לרכילויות שהעבירו מעל לפונץ’ התפוחים, כשלריסה האל-מותית מסתובבת בין השולחנות. סבתא אכלה לאט, לאט, והסבירה לאט שהיא אוכלת לאט, ואני חרקתי שיניים בציפייה שתסיים כבר ונלך לראות תוכנית עתיקות בבי-בי-סי. לריסה טובת-העיניים ניגשה לדבר עם כל דייר, והנה יום אחד, התחלפה לריסה בחברת אוכל גדולה ומסחרית, וגם חבריה לשולחן של סבתא, הלכו והתמעטו.
השינויים האלה שקורים בחיים, שינויי אטמוספרה, הכי קשה איתם. דברים שלא נותנים עליהם את הדעת בכלל. הרי פעם הייתי רצה בבית של סבתא ישר לארון מתחת לוויטרינה, איפה שכל הממתקים – עם ובלי סוכר – אבל כבר שנים שזה לא כך. שנים שאני נכנסת בעדינות עם קֶמה, סבתא עיניה מתעוררות מהספה, היא מתוקה וצוחקת כשמנשקים אותה על הלחי ועדיין שואלת, “זהו? זה האחרון כבר?” אם אני מספרת שיש לי חבר.
ליד המקרר של סבתא, יש את שולחנות הבבושקה האלה, שולחן בתוך שולחן מקטן עד גדול. כך יודעים בני גורן שהם גדלים, כשבכל קיץ הם עולים בדרגת השולחן, עד לנקודה בה כולם קטנים עבורנו. ובכלל, אנחנו כבר לא מבלים מול הטלוויזיה של סבתא עם טוּשים ודפים, צופים ב”אוקלהומה” או ב”חוליה החלשה”. אני לא חוויתי חופשות חופשתיות כל כך כמו אלו שאצל סבתא. היה שם משהו מפנק ונעים באמת.
ובאמת הגעתי לכאן לפני שבוע, וסבתא הייתה כל כך מבולבלת וסובלת. החנקתי את הדמעות. זה שאדם מזדקן מילא, אבל הקונטרסט עם כל החיים שהעברנו איתה, המנהגים הקטנים שלא ידענו להעריך בזמן, דברים כמו המענה הקולי שלה והבושם הנצחי שלה ואיך שהחזיקה את המריה הקטנה שסבא צבי גילף, משתאה בכל פעם. בביקור האחרון הראיתי לה את הפסלון הזה, והיא התרגשה לשנייה. סבתא, אני שמחה שאת לא סובלת יותר, חיית חיים עטופי אהבה במשפחה מיוחדת שכולה מוזיקה. אבל את תחסרי לי, והילדוּת לצדך תחסר לי. נועה