סונטה לאהובי הרך
המסע שלי החוצה ממך הוא מורכב. ראשית, משום שאני מסרבת להאמין שאני אכן יוצאת מחוצה לך; מבחינתי זה בלתי יתכן. מצטערת. פעם קראת לזה “חיבור קוסמי”, גם אני ניסיתי לגמגם לזה איזשהו שם, ובכן, אין – בשביל זה הומצאה שירה (כאמור. כי כבר אמרתי לך ככה).
אז, תקשיב לי.
אני לא צריכה אותך. אני נרפאת מהבעיות שלי ועומדת בפתחה של תקופה נהדרת, חזקה ועסיסית, ביני לביני וביני לבין העולם. אבל, יקירי, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך יותר משאני יודעת לנשום. אז תסרב ככל שתוכל לאהבתי זו, למי אכפת, אני אמות איתה בלב שלי, אני אדע אותה בזיכרוני כשם שאני זוכרת יצירות בפסנתר שלא ניגנתי שנים, ומגע אחד עם הקליד יבהיר את צליליהן. טה, טה-דה, סונטה; אני מנגנת באצבעות על עור החלב, מנשקת בשפתיי את התנמשות הזהב, מחככת את לחיי על שפתיך הרכות, ועיני המערבולות מערסלות אותי סביב-סביב, טה טה-דה. סונטה. אתה המנגינה של היותי ואהובי האל-מותי. הם, כולם, מייעצים לי כשם שעושים לכל אדם אחרי פרידה; שכחי ממנו, המשיכי הלאה. אבל מה פרידה, למה? אני בלתי נפרדת ממך. אתה אידאה עצומה בלב שלי בתודעה שלי בקיום שלי בכתיבה שלי בכושר שלי לעשות אהבה, אתה, אתה אהובי, והלכת, נו שווין, המשך ללכת, אני אמשיך לאהוב.
