לשם פיתוח ההשכלה – שחסרה אצלנו – הוקמה פינת קריאה בחדר האוכל: שולחן עם ספסלים ומנורות נפט. באופן לא קיבוצי כל-כך, איבריה של הפינה החלו להיעלם, ואבא שלי כתב בעלון: “ביום בהיר אחד, נעלמה זכוכית של אחת ממנורות הנפט. בערב ההוא חשכה במקצת הפינה, אבל כעבור עוד יום בהיר – השנייה גם נעלמה, והכל חשך. חברים, איהו המאור?!”
אני חשדתי שאורי רחבעם גנב את המנורות. הוא היה ילד מאוד משונה, כלומר אפשר לקרוא לו בריון, אבל הייתה בו גם איזושהי עדינות חמקמקה, הוא נעלב בקלות, ועל אורו הבהיר תמיד הייתה שכבה דקה ואפורה של לכלוך. היה לו שיער יפה ובלונדיני כהה, ועיניים רעות, קטנות ונוצצות. וביום אחד, כשאהרון ואני שיחקנו בארגז החול הרך שבבית הספר, אז אורי המטונף-תמיד נעמד מעלינו עם כפות הידיים על מותניו. הוא אמר, “בואו אלי לפגישה סודית היום”. אהרון ואני החלפנו מבטים ומשכנו בכתפיים: קמנו, וקמה גם ליאת ששיחקה איתנו, אבל אורי משך את ידו קדימה וסימן לה לעצור. “אין כניסה לבנות!”
ליאת, שבכלל לא ידעה שהיא בת, התרסקה חזרה אל החול. אנחנו התגודדנו סביבו: “טוב”, הוא לחש, “אז יש לי סוד, ואסור לכם לספר אותו. אתם נשבעים?”
“נשבעים!”
“במה?”
לא ידענו במה להישבע, והוא סירב לספר עד שלא נעשה את זה, אז בסופו של דבר נשבענו בליאת. היא בהתה בנו כשהגנבנו אליה מבטים, ומאחורי השיער הכהה שלה זרחה השמש, ואז גם הבנתי שהיא יפה. ואורי לחש: דודה שלו, שחיה בפלורידה (“שזה באמריקה”), שלחה צעצועים חדשים ומשוכללים. אמא שלו מחביאה אותם, ואנחנו מוזמנים לראות.
מאז שנולדנו לימדו אותנו שאין דבר כזה רכוש פרטי בקיבוץ. אורי חטא – לדעתי הוא גם הציק לאחראי התרבות הזקן כשהוא גנב לו את העששיות, וגם החטיא אותנו ללכת אחריו מושפלים אל צעצועיו, כי פחדנו לסרב לו ושיבכה. ליאת הביטה בנו מתרחקים מתוך הארגז.
לבית של אורי תמיד היה ריח של כביסה סחוטה. אמא שלו הייתה אישה כזו ששפתיה משוכות למטה מרוב כוח כבידה, והיא ישבה במטבחון והביטה אל החלון ועישנה סיגריות כשנכנסנו. היא לא הציצה עלינו: רק המהמה “הממ”, כבר לא היה לה אכפת, היא רצתה להמתין עד שהחיים ייגמרו, את זה הבנתי אחר-כך.
בכל מקרה, אורי שלף פתאום מכונית כבאים עם קפיץ, ורובוטים מתקפלים, ואחותו הגמלונית בת החמש-עשרה שבדיוק סידרה לאמא שלה את חדר השינה, ניגשה אלינו עם מגש של חלב ועוגיות. היא התיישבה והתבוננה בנו: היא הייתה רזה ומעוקלת כמו ברזל, והיה לה אף ארוך ובולט. אהרון ואני הנענו את המכוניות על הרצפה, ואחותו של אורי עקב אחריהן בעיניה. ידענו שגם הוא מרגיש נורא: בגדנו בקיבוץ, נהנינו מהצעצועים החדשים של אורי, צעצועים שאמורים להיות בגן או בבית הספר בשביל כולם. אבל עמוק בליבנו חשנו שלקום וללכת משם זו בגידה מסוג אחר, שקשורה בזיהוי העצב בתוך אנשים, ובהתעקשות שלא לקום ולברוח מפניו. אני לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, אבל אני יודע שהבנתי אותם, אפילו שיש לי הורים שמחים ועץ גבוה של אבוקדו רוכן להם מעל לבית.
כשירד הערב, אמא של אורי נשענה על משקוף המרפסת, ניגבה כוס במגבת קטנה ואמרה: “המטפלות מחפשות אתכם. אתם תהיו בצרות”. קמנו, אהרון ניגב אבק כבד ממכנסיו, ואחותו של אורי קמה בזינוק. הלכנו ביחד החוצה בהרגשה חמוצה של חרדה, והשלושה התבוננו בנו מתרחקים. כשאהרון פתח את הדלת, שמתי לב לנורת הנפט בפינה העליונה של המטבח.