סתם

זה תוצר של ילדות בסביבת ירושלים, בצל האינתיפאדה של שנות האלפיים; אולי, יאמרו אחרים, של התגלגלות טראומה דורית, או נשמה מסוימת, או כל הסבר נבואי אחר; אולי פסיכולוגיה גרידא. אולי מבנה-חיידקי-המעיים שלי. זה תוצר של הכל, אבל חוויית החיים שלי מקפלת בה סכנה הממשמשת ובאה. ״חרדה קיומית״ זו כותרת קצת בומבסטית לרגע הזה, שהוא דווקא קטן ופרטי, הרגע שבו את מצפה שתכף יבוא אסון ואת מבטחת את כל הלכות ואופניי חייך מכל כיוון.

הבעיה: זו חרדה נהדרת. בזכותה אני מוכרחה להיות מעולה לאין ערוך. אני מבשלת המון, מנקה בכל רחבי הבית, מתאמנת בעקשנות ומשתמשת במראה החיצוני בתור עדות למידת הבריאות שבתוך הגוף. אני מוכרחה לכתוב כי אם לא אתגשם, או-אז תתגשם במקומי הטרגדיה: בזבזת את חייך. את חלומך. זאת אפשרות. זאת אפשרות וזו סכנה המתחבאת מעבר לפינה ואורבת לך. את חייבת לגזור ממנה את ההווה: להיות הכי כאן, הכי בלתי מוותרת לך.

זהו לא פרפקציוניזם. אני בנקודה בחיים שאני בזה לפרפקציוניזם. שקר: זה קצת, אולי, כן: זו תעודת ביטוח רב מימדית. להישאר צעירה וארוכה וגמישה, ללטף את הזוגיות ואת הגבר שלי מכל עבר, לשמר את העור הגמיש והמוח המפותח. לא לתת לכיליון לעטוף אותו. לקרוא. לקרוא המון. המתחרים שלך גם כן כותבים ספרים. לכתוב איקס דפים ביום, כאחוזת דיבוק לכתוב. ולעצור כי יש אבק על הדיסקים מאחוריי ואני מוכרחה לנקות אותו, לבל אנשום אותו, ואקבל סרטן. זו מחשבה מצחיקה, וממשית.

אה: אולי גם סרטן במשפחה הקרובה גורם לכל זה. בהינתן עולם של סיבות ותוצאות. כן.

מה עוד? כלום עוד: נוירוטיים מפחדים להיפרד מהנוירוזה שלהם. הם מפחדים להיות לא-מופרעים ולפיכך לנוח, עם פייסל, ולהעז לצפות בערוץ 13 ולהזמין פיצה ולהיאנח לתוך הספה. נוירוטיים בוחרים באמונת הסכנה-הממשמשת-ובאה כי היא מקדמת אותם, אפילו אם כל שבועיים-שלושה ישנו שבר עמוק, עמוק מאוד, וכל הסביבה מותרעת: היא נפלה. או, איך שאני קוראת לזה, ״השד הגיע״. אבל פעם, נניח בגיל עשרים, היה לי האומץ להזמין חמישה סוגי סמים ולצרוך אותם יחד כשאני מקיאה מהחלון כי עישנתי בשרשרת. היום, עניין הסרטן וכל זה צירף לסל החרדות שלי את הבריאות: ככל שהשד מגיע, אני אובססיבית כלפי הבראה.

סאונת לד אדום. אבץ, מגנזיום, אומגה-3, אסטנקסין. מסיכת פנים. תוסף קולגן. תה מאצ׳ה. ליטוף, ליטוף השד שפעם צרך וצרח. ליטופו וטיפוחו כי גם בתחתית אני זוכרת שהעתיד יכול להיות טרגי. 

המוזר: זה נשמע כמו עיסוק עצמי כפייתי, אבל זה מרגיש כמו ההפך מזה. המרחק הגדול ביותר שאדם יכול לקחת מעצמו, מבטחונו ומהריאליזם שלו. אולי האינתיפאדה אשמה.