נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים; על השולחן שהו קנקני שתייה דרום-אמריקניים, מעוטרים כקשת; ולצידם וויסקי, קפה, ספרים על האינסוף ושוקולד ׳פסק זמן׳. הייתה לי הרגשה שלא כל חדר של מרצה למתמטיקה נראה ככה.
הגעתי לראיין את עודד בעקבות הספר ׳מהי תודעה׳ שקראתי כבר לפני שנתיים, מכריכה לכריכה וחזור, 808 עמודים אם אני זוכרת נכון. הספר הזה הפך לי את הקורקבן מהתרגשות. אז שלחתי לעודד הודעה, ביקשתי להיפגש, וציינתי ש״אין לי מושג למה עכשיו בדיוק״. כלומר – טוב, יש את יודפת.
*
יוֹדְפַת. דמות מרכזית בספר. היא מבריקה במתמטיקה – אני עוד לא יודעת למה, אבל אין לי בזה ספקות – ועכשיו אני צריכה להבין את עומק המחשבות של הוד-מבריקותה, הבלונדינית הדהויה והביישנית, שיש לה את הדבר הזה בידיה, כלומר כישרון מהסוג של אחת לדור.
נראה שחוסר הביטחון, הזהירות הכרונית והכאב הנפשי שלה, יעמדו לה בדרך של מקצוע כל כך – במחילה – גברי.
הבעיה בחקירת-יודפת היא שאני, בעצמי, על סף הדיסקלקולית. את לימודי המתמטיקה בתיכון ביליתי בלחפש את הפלאפון שלי, כי רז ויואבי, עדיין החברים הכי טובים שלי, היו מחביאים לי אותו במזגן ומתקשרים אליו כל השיעור.
בלימודי לוגיקה באוניברסיטה, המרצה הניחה יד על כתפי והציעה שלא אגש למועדי ב׳: ״את כנראה לא תתעלי על הציון שהוצאת״.
בכל זאת אני מבלה כבר שלוש שנים בלחקור-יודפת. למדתי קוונטים; ראיינתי פיזיקאים ומתמטיקאים; נפגשתי עם נערים מחוננים. ציירו לי קבוצות מורכבות ולנגרג׳יאנים במחברת, ואני מצמצתי באי-הבנה. אבל אני ממשיכה.
רבים אומרים לי: ״תפסיקי עם המחקרים האלה, את רק דוחה את הכתיבה עצמה״; אבל אני לא, אינעל אימכם, הפרקים נכתבים, והם בשרניים, ומה אתם בכלל מבינים? כתבתם פעם יודפת?
די; אני מתקשחת, לא מקשיבה, כמו החיפושיות הירוקות האלה שכנפיהן בורקות. לא ברור אם אני נהפכת לבלתי נסבלת, או אותנטית הרבה יותר. כנראה שניהם.
- עודד מימון התיישב מולי. בחש בקפה שחור. הביט בי בעיניו הכסופות, החכמות, ואמר: ״אני מנסה להבין למה הסכמתי להיפגש איתך, לרוב אין לי פנאי לפגוש את כל מי שמבקש״. אחר כך הוא גם אמר, ״אני לא בטוח שאין לך את זה במתמטיקה כמו שאת חושבת״.
משם השיחה התפלגה לאלף צירים. מצאתי את עצמי מדביקה דף מעוקם בצלוטייפ, כשעודד מסביר לי מהו האינסוף. ברגע זה אני פורסת את המחברות שלי בקפיטריה ומנסה לתמלל את השיחה המוקלטת שלנו. עדיין לא מתחוור לי מה נכון בבחירה לבוא לעודד, ובדרך שאני תופסת מהי ״דמות״. אבל עודד דווקא חי בדיוק לפי אינטואיציות כאלה, וזה מסתדר עם התאוריה שלו, המכונה ״לוגיקה רכה״.
ולפתע אני ממשיכה לכתוב בסעיף ׳יודפת׳ במחברת ׳דמויות׳, ובלבי תחושת היקסמות מסוימת. משהו מתחיל להיפתח לי.
