חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

עלילות אלונה

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

לפני כמה שבועות יצאתי לרחוב לקנות תרופות, הלכתי נמרצות כשמסכת חולים מכסה על פניי, ואז בזווית העין תפסתי אותו: הוא האט את האופניים, נשען על רגל אחת ושאל: “לוני?”, ובזה שהוא אמר את שמי, הפכתי בבת אחת להיות אדם פרטי כל-כך, ממשי כל-כך. בפעם האחרונה בה נפגשנו הידרדרתי נפשית אל התהום, אבל לא ידעתי את זה. חשבתי שאני לא קיימת, שאני נאחזת בגוף שלי כמוצא אחרון לאפשרות קיומי, ושאני איזו אמנית מהמעלה הראשונה. חשבתי שככל שהשנים יעברו ויכחידו אותו, אני אתעוות. פחדתי מכל יום שחלף – מעצם קיום הזמן –

הרי בתיכון, היה ברור לי ולכולם שאני לא מתאימה. וכך, חודשים ספורים לתוך כיתה י’, אמרה לי מנהלת בית הספר שאין לי מה לחזור לשם יותר. היא לא הביטה בעיניי אלא בתכשיט ההודי שתליתי על הפנים שלי, מעין תליון מוזהב וזול שנתפס בשיערי והשתלשל אל מרכז המצח. המנהלת סיימה לדבר ואני קמתי, לקחתי את תרמיל הטלאים שתפרתי בעצמי ותפסתי אוטובוס לירושלים. כל הדרך התבוננתי ביער המלאכותי שנטעו מסביב לעיר, וכשהגעתי לתחנה המרכזית התחלתי להסתובב שם, לשוחח עם מקבצי הנדבות ולחפש לעצמי עוד מיני תכשיטים ומדבקות מיוחדות. כשגדלים כאן נאלצים לפתח לשון חדה ועור עבה. חמקתי ממבטיהן ומריכוליהן של המוכרות בסופר-פארם, הרמתי ובחנתי מוצר אחרי מוצר, התענגתי על הריחות המתוקים של הבשמים, הזלפתי על עצמי, בכל מראה נראיתי לעצמי אחרת. זה לא אפשרי, הדבר הזה, עולם של צלים וצלליות, עולם שהוא כמו הקריסטל ההודי לברדורייט, שכל פעם שמסובבים אותו הוא משנה צבע.

נכנסתי לחנות אחת של חפצים מקושקשים לבית. תהיתי אם אני צריכה שרפרף מעץ, כי מתישהו, בעבר, זכור לי שהזדקקתי לאחד. המוכר שילב ידיים והביט בי. “צריכה עזרה?”

“לא”.

הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש. “את אבודה, ילדה?”

“אני לא ילדה”.

הוא חייך. “את נראית לי משלנו. ואת כן ילדה.”

הרמתי גבה.

“את מכירה מסיבות מחתרת?”

“כן”, השבתי מהר. שמעתי, בתקופה ההיא, על קיומן של מסיבות טבע שנעשות במחתרת, ועדיין לא מצאתי דרך להגיע אליהן. אבל כהרגלי בחיים הן הגיעו אלי. המוכר הביא לי דף נייר גזור ומועתק במכונה, והשביע אותי לא לספר לאף אחד. התאריך על הפתק היה השלוש-עשרה באפריל. שמרתי את ההזמנה בתיק.

“מה יש לך על המצח? זה יפה”.

“כולם מרגישים צורך להעיר לי על זה”.

“אל תשימי פס”.

“זה תכשיט הודי. אני אלונה”, אמרתי, והושטתי את ידי ללחוץ את ידו.

“מיקי. אני יכול לקרוא לך אלונה היפה?”

“אתה הולך למסיבה הזאת?”

“מן הסתם”.

“עם מי אתה הולך?”

“חברים”.

“אני יכולה לבוא איתכם?”

מיקי חייך בחצי פיו. הייתי, בעצמי, פקעת מינית מאיימת להתפוצץ – אבל עם מיקי הזה, שהיה מעפן ושרוכי, לא הייתי הולכת בחיים, אבל היה לי כל-כך ריק בלב, וחזרתי הביתה כשאני מחבקת את שרפרף העץ הקטן. אמא ישבה מול הטלוויזיה, ואבא לידה. הם החזיקו ידיים והביטו בי נכנסת. יכולתי לראות שהם מיואשים. לא היה תיכון שלא העיפו אותי ממנו. במשך שבוע חטפתי צעקות, עודי רבצתי בבית, צופה ב”סיינפלד”, מסיימת חבילות של גרעיני חמנייה מלוחים עד לשובע במקום לאכול איתם. למעשה הרגשתי מעין מרבץ כבד על לבי, שזעקותיהם לכך שאין לי עתיד עשויות להיות כבדות-משקל כל-כך. אבל סיממתי את הדעת עם המלח והמסך והמתנתי למסיבה.

בשלוש-עשרה לאפריל התגנבתי מהבית עם הילקוט. הגיעו לאסוף אותי. מיקי וחבריו. ישבנו ברכב הצפוף, אני נאלצתי להתכווץ בין שלושה בנים, וניסיתי ככל יכולתי להשתלב בשיחות. הם הכירו את כל אמני הטראנס שהופיעו במסיבה, וראו שאני לא בעניינים בכלל. שאלתי אותם לאן נוסעים והם צחקו עלי, כי איש לא יודע את המיקום של המסיבה עד לרגע ההגעה אליה. למעשה מתקשרים למענה הקולי שכתוב על הפתק, ושם מקבלים רמזים להגעה. … “ערב טוב, פטריות קסומות: למגיעים מכיוון ירושלים, סעו עד לטרון, חפשו את השלט המנצנץ מימין לכם ופנו לפי הסימנים…”. חבריו העולצים של מיקי העבירו ג’וינטים מיד ליד ואלי. כשיצאנו מהרכב היה עוד לילה. מיקי וחבריו הקימו מעין מאהל עם כסאות שטח, ואני התחלתי להתרוצץ שם, וכולם חייכו אלי, אף שלא הכרתי אף אחד. חיי התחברו לעצמם כמעין פאזל פנימי. העצב שהיה מנת חלקי קיבל לו מעין תכלית זוהרת, עמוסת צבעים. הייתי מוקפת באינדיבידואלים נטולי כיוון, אקראיים וסקרניים: הרגשתי שמתחת לרגליי, תחת האדמה עליה הלכתי כל החיים, הסתתר עולם תת-קרקעי קסום. רקדתי מאושרת, כולם אהבו אותי ואת הסגנון שלי. קראו לי פיה, ובת-ים, חיבקו אותי. הניחו לי לישון באוהלים של אחרים, כיבדו אותי בחטיפים, חלקו איתי שיחות נפש תזזיתיות על החים, וכולם הסתובבו עם ג’ונטים, ואני  חשתי שיש בי משהו אמיתי, כי אני חיה את המהות האסתטית של הטראנס גם מלפני שהתוודעתי אליו, וכי אין לי מקום אחר בעולם יותר.

מסיבה אחר מסיבה הלכנו יחד. הייתי בת 16 כשעשיתי איתם אל.אס.די. הסקרנות פיעמה בלבי. מיקי וחבריו רקדו ברחבה כשעיניהם מזכירות חלונות זכוכית. העולם היה משושים מסתבסבים וצבעיו פרצו מתוך האובייקטים. יערותיה הקלושים של ישראל, שתמיד נראו לי בצבעיהם של דפי עיתון, קיבלו איזו העמקה. ופעם אחת כשחזרתי הביתה, אמא קיפלה בגדים במטבח ועצרה כדי להביט בי. “איך היה?”

“אמא – היה כל-כך, כל-כך מדהים שם.”

היא חשקה את שפתיה למעין חיוך. קיוויתי שהיא חוששת לי, שהיא מחפשת בי סימנים להרס העצמי הטוטאלי, הגמור. מזה שנים הבטחתי לה שיום יבוא ואני אשתגע, אתאבד: נהגתי לצעוק ולאיים עליה, למרר את ימיה. אבל לאחרונה היא הייתה מוזרה מאוד. ראיתי שהתיק של אחי הגדול בבית, שהוא שב מהצבא. “איפה שון?”

“בחדר שלו”.

שנאתי להיות בבית בימי שבת. תמיד הרגשתי את השבת, כמו וואקום. שון ניגן בגיטרה בחדרו ופרס את ידיו לכבודי. הוא נגע במדבקות שהדבקתי לעצמי על המצח, ובאפודה הצבעונית שלבשתי. צחק עלי שאני משוגעת. סיפרתי לו שמצאתי את העולם שלי, והוא ליטף את פניי והקשיב לסיפוריי. “אלונה”, אמר לבסוף, “את תחזרי ללימודים?”

“לא יודעת…”

“את תהיי חייבת. אמא לא תעמוד בזה.”

משכתי בכתפיי. “אני לא מסתדרת עם הלימודים.”

“איזו ברירה יש לך? מה תרצי לעשות מעצמך?”

“לארגן מסיבות”.

שון צחק. הוא היה ג’ינג’י כמו כולנו, והייתה לו גם חברה, מיכאלה, שלא חוויתי איזשהו חיבור מיוחד אליה עד שהוא מת, וגורלנו נצמדו זו אל זו. אבל אותה שבת, מי ידע. אמרתי לו: “המוזיקה, שון… התחברתי למוזיקה כמו שלא התחברתי לשום דבר מעולם… אתה פעם תבוא איתי?”, והוא מלמל “אולי”, ופרט בגיטרה שלו. הייתה לי הרגשה שעלי לנצור את הימים עם אחי הגדול, שהוא קדוש מכדי שייהפך לאדם מבוגר. ככלל – הרגשתי שיש בי כוח נבואי. היו לי חלומות על אנשים שהייתי עתידה לפגוש, בפרט אחד מיוחד ומסוים.

אחר כך באו חודשיי האבל ולשום אוכל לא היה טעם של ממש. הוריי גררו אותי שוב לתיכון הם התחננו למנהלת שתכיר בכישרוני, שתמצא מה לעשות איתי. כישרון היה לי לצייר. אני ישבתי מאחוריהם, מתבוננת בתקרת החדר. ההיתלשות שלי ממערכת הלימודים הייתה כה טבעית, כה רצויה, חלק מתוכנית העל שלי: וגם ככה יחסיי עם החברים לשכבה היו שטחיים, אבל הם שמחו ונדהמו לראות אותי אחרי ששמעו על שון. אף פעם לא הרגשתי שמבינים אותי, ואילו את אבל המוות הישראלי כולם נורא אוהבים, ומאמצים על לבם. אני רציתי רק לברוח ולהסתובב בין חנויות בירושלים ולחפש לעצמי בגדים למסיבות. רציתי לחזור לעולם הקסום של מיקי, לצלילי הבאס שכרבלו אותי עד היעלמות גמורה. לצורות הפנטסטיות של הסם והאופן שבו המתציאות מתפלגת לחלקיקיה המקוריים. ולכל לאנשים שירדו מן התלם, אלו שלא התגייסו. או-אז הבחנתי ששלושתם מתבוננים בי. אמרה המנהלת. “מה נעשה איתך, אלונה?” אמרה המנהלת.

משכתי בכתפיים. רק “בזכות” שון קיבלו אותי לשם שוב: אחרי כל הפעמים שעשיתי בעיות ולא ניגשתי לשום מבחן, אחרי כל ההברזות וההתחצפות, הפכתי למקרה המתוק של אחות שכולה.

אמי ביקשה ממני להגיד משהו. “אני לא יודעת”, אמרתי. “קשה לי לשבת במקום”.

“מה מעניין אותך?” ניסתה המנהלת. “יש לנו כל כך הרבה מגמות טובות”.

“אמנות?”

“אני אחזיר אותך למגמת אמנות. אבל אסור לך להבריז מהשיעורים, ואסור לך להתחצף ולדבר, ואני לא ארשה שנחזור על אותו סיפור שוב, ושוב. זו הזדמנות אחרונה בבית הספר שלי. אני גם דורשת שתלכי לפסיכולוגית.”

אמי חיבקה את המנהלת לפני שיצאנו, ואחר כך הלכנו לאכול גלידה ביחד, אני וההורים. חזרתי לבית-ספר, הסתובבתי עם הבנות ממגמת אמנות, אף שהייתי מתוסכלת מזה שהן לא היו אומניות מבטן ומלידה, אמניות לא מקשיבות להנחיות כמותן. חיש מהר חזרתי להיעדר וגם נעדרתי משיחת השימוע שלי. נותרה עוד חצי שנה לסיים עם כל זה. ואז גם היה לי חבר, ששמו אוהד, ולמד שנה מעלי, הוא היה פעיל מאוד בצופים ולא היה לי ברור מדוע שימצא עניין בפריקית כמוני, אבל שוחחנו פעם כשישבתי במחששה של בית הספר והוא ביקש ממני סיגריה. בכל פעם שהיינו מתנשקים, גופי היה נכרך סביבו לגמרי. משהו בריח שלו. באצבעותיו השעירות. אני מתארת לעצמי שאנשים תהו על החיבור ביננו. הוא נהג להעיר לי על הבגדים שלי בהומור: מה זה, איזה שוונצים שהדבקת לכאן, ובאמת הצמדתי לכל מכנסיי הג’ינס חלקי בדים משוננים בדבק בדים. הוא אמר שיש לי חוש לאופנה.הלכתי איתו לכל מיני מסיבות ומפגשים של הצופיפניקים, והרגשתי שמופתעים לגלות שאני חדה, רגועה ואמפתית. לאחד מחבריו של אוהד קראו אורן, והוא אמר לי שגם הוא כמעט עף מהתיכון, ושגם אותו החזירה אמו בכוח. אורן אמנם היה נמוך ממני, אבל היה יפיוף עד להדהים, מתולתל כמו שאני אוהבת, ובטן קטנה גלשה ממכנסיים צמודים מדי. בכל פעם שהיינו מדברים במעגל החברים, לא התיק ממני את מבטו. הוא היה חצוף והגניב ליטוף בשערי. וכך טעמתי את טעמה המענג והאיום של בגידה, איזו סערה! רגשות האשמה. עבר זמן מה ומיד הפכתי לבת זוג של אורן. החברים שלהם תיעבו אותי, אותי זה הצחיק; כלומר הכאב של אוהד נגע לי בלב, אז נמנעתי מלראות אותו, אבל מה שהם יגידו עלי לא אכפת לי. הם היו מתים לעשות מה שהבטן מצווה עליהם בכל זמן. הרי אלה הם החיים שכולם פספסו.

כלום לא נגע בלבי, לא משך אותי אחריו, גם לא תערוכת הסיום שלי, שהייתה טובה משל כולן. בדרך נס לא בעטו אותי מהמערכת: ריחמו על ההורים שלי, שאיבדו כל צבע. יצרתי מעין ציור ענק, עשוי בדים רקומים ותפורים בצורת משושים, המרכיבים ביחד פנים. במרכזן הדבקתי שתי עיניים מכדורי פלסטיק שצבעתי בשחור, ושיוו לכל זה מראה של שד. הציור היה תלת מימדי, כי את חלק מהבדים הצמדתי במסמרים והבלטתי החוצה. ראיתי איך כל ההורים והתלמידים מביטים באדישות ביצירות של כולם, ואזי קופאים מול היצירה שלי. מנהלת בית הספר נגעה בכתפי ואמרה שבסוף, אני פשוט משהו אחר. היא כמו הבינה משהו עמוק על טבעם של האנשים השונים ולפתע רצתה להתקרב אלי. נדמה לי שזה איים עליה, אני לא יודעת מדוע. האמת הייתה לי כה טבעית, כה קלה.

לפעמים עוד הייתי מסתובבת עם אוהד, האקס שלי, שתבע ממני שיחות ממושכות לפני הגיוס שלו. הוא נאם לי ארוכות על איך שיש בי משהו מנותק, קר אפילו, אף שאני בוגרת יותר מכל מי שהוא מכיר. הפרדוקס הזה שהוא תיאר באריכות ופניו הקבועות ברצפה הבהירו לי שהוא מאוהב בי לנצח. נפרדתי כבר מהחבר שלו, שגם כן בהה בי בשתיקה זועמת במסדרונות התיכון. משום מה ידעתי שהכל זמני.

ביום הגיוס שלי לצבא, התקשרתי למיקי: “תוכל לספר לי על עוד מסיבה מיוחדת? אחת שתיקח כמה ימין”. מיקי ענה במרמור שטוב לשמוע ממני, ושלח לי הזמנה לפסטיבל בכינרת, שאורכו ארבעה ימים. נסעתי באוטובוס ובטרמפ עם תיק הטלאים. אוהלים הקיפו את המסיבה, בדים צבעוניים שזהרו בחושך, וצוירו בציורים פסיכדליים – למשל של אדם מוקף משולשים המדמים עץ, והאדם עירום משיער ומגבות ונטול אישונים, ואיננו אלא העץ, אני חושבת. מיקי ניגש אלי עם בקבוק מים עכור ואמר לי שמישהו הציע לו לשתות את זה. שתינו ביחד, טעם המים היה מר, ועד לסיום הבקבוק, הרגשנו שאנחנו מאוהבים, התנשקנו והתחבקנו, מיקי הקיא על יד הרמקול ואני חשתי את גופי רועד ואת לסתותיי נצמדות חזק זו לזו. בבוקר ישבנו עשרות אנשים זרים, מחובקים ובוכים, שוחחנו על הקיום הפנטסטי שבמסיבות הטבע. ולפתע חשבתי על שון. קמתי והלכתי הצידה. מוות הוא אירוע סטנדרטי בחיים הישראליים – אבל, וכנראה בגלל הידרדרות האושר שחוויתי אחרי הסמים מעוררים, תפסתי לפתע את הממשות של מותו של שון. כלומר בהחלט לא יהיה לי אח יותר. ולפתע חשבתי על פניהם הריקות של הוריי, הדומות לבקבוקי הפלסטיק שראיתי אותו זמן. פנים של אבדון מוחלט.

אחי הגדול, האהוב. לא שמתי על זה כשהבית שלנו התמלא אורחים. כבר שבועות שאבא לא יצא מחדר העבודה הקטן שלו. ואמא לפעמים ישנה בסלון. בדחיפות שאין שנייה לה רציתי לחזור הביתה. ידעתי שכל רגע נוסף יהיה מאוחר מדי. אספתי את חפציי וביקשתי מאישה אחת, מבוגרת, שתמיד נמצאת בסצנה, שתעזור לי להגיע מהר חזרה הביתה – והרי הייתה זו משימה קשה מאוד, זה היה יום שבת. ולאישה היה שיער ארוך-ארוך, עד התחת,ו עיניים פקחיות בצבע השקד. היא הייתה מקומטת עם בוטוקס, עישנה סיגריה אלקטרונית, ואמרה: “אלונה, את יודעת שתמיד רציתי להיות חברה שלך?”

התחננתי שתסייע לי לחזור. אמרתי שזו מצוקה נפשית. היא עישנה בשלווה ואמרה שהתודעה שלי היא בשליטתי. שעליי לפנות ליער ולעשות מדיטציה. הרגשתי שאני נופלת מהרגליים. נשכבתי על הרצפה ואחר כך התעוררתי באוהל של מיקי. בכיתי: “מיקי, קח אותי להורים שלי…”, והוא התמרמר משום שהיה דלוק מסמים ועוד באמצע כל הכיף, אבל לבסוף הוא העמיס אותי לאוטו. וכל שלוש שעות הנסיעה אמר שאני רק צרות.אבל איזו תחושה הייתה להתפרץ הביתה ולעוט על ההורים שלי ולבכות. ולהצטער. כמה שהצטערתי. כמה שביכיתי עליי. כמה שאהבתי אותם. כמה שהודיתי להם.

“לוני”, חזר ואמר, בתדהמה, אוהד הנבגד ההוא. “את גדלת. את נרגעת.” ובאמת חייכתי מאוד.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי