דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף.
אין פירושו שאת מפסיקה להיות יפה או סקסית, וחלילה אין פירושו שהפסקת להסתכל על גברים יפים אחרים, אבל את כבר לא סימן שאלה גדול המסתובב במבט חששני ועיניים זוהרות מרוב אי-בטחון; את כבר לא מוקסמת מכל דבר, ואת כבר לא מחפשת, שם בחוץ, את הנחת, הו הנחת המקודשת.
רגשנות אינה מטלטלת לך את העצמות, את מכילה את הדברים ומניחה להם לחלוף דרכך כמו מערבולת שכבר למדת שתישכח מעצמה. התנהגות עוינת גברית כלפייך כבר אינה מושכת, אלא מעוררת צחוק, ונפנוף האדם והדבר ממך.
במידה והתחתנת, אז לא בחרת בגבר שעבורו את יצור קטן ומעורער המבקש לדעת תשובות על העולם, ולשמוע כל שתי דקות שאת יפה וחכמה; אפשר שבחרת, הפעם, בפרטנר לחיים, אדם שאת מעריצה אותו והוא מעריץ אותך, אדם לכבוש איתו את החלומות.
נקודת אי-הטרף: הפסקת להיות פראיירית. את כבר לא עומדת ברחבת המסיבה ומצפה שאנשים חכמים יבואו ויספרו לך מי את, מה את משדרת, ומה האמת על אודותייך. ואם אישה או גבר, מוארים או מחוברים, בכל זאת ניגשים ואומרים משהו כמו: ״את יודעת? אני מרגיש/ה שאת צריכה לדעת לשחרר״, את מרימה גבה,
ומיד מתבוננת עמוק לתוך האדם מולך שכבר אינו אוראקל של האמת הנשגבה. או המציאות, מציאות שחומקת ממך, כי את טיפשונת ולא יודעת. לא, אבל כבר מאתרת נרקיסיזם, ניו-אייג׳ בשקל, מי מנסה להעמיס אותך, או מי מפצה על האימה שלה מפני רפלקציה על ידי שהיא מבקרת אותך.
הפכת מילדונת למישהי שאין דרך לנצל אותה, ודאי שלא לדרוך עליה.
ועדיין אינך סולחת לעצמך על שלא בעטת בחזרה בעבר. שהיית נאיבית וסימפטית עד כדי כך שיש כעס שעוד צריך לצאת ממך. ואולי לכעוס ככה, זה בכל זאת ילדותי.
מזל, את צעירה עדיין