חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

עלילות האישה הבוגרת

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף.

אין פירושו שאת מפסיקה להיות יפה או סקסית, וחלילה אין פירושו שהפסקת להסתכל על גברים יפים אחרים, אבל את כבר לא סימן שאלה גדול המסתובב במבט חששני ועיניים זוהרות מרוב אי-בטחון; את כבר לא מוקסמת מכל דבר, ואת כבר לא מחפשת, שם בחוץ, את הנחת, הו הנחת המקודשת.

רגשנות אינה מטלטלת לך את העצמות, את מכילה את הדברים ומניחה להם לחלוף דרכך כמו מערבולת שכבר למדת שתישכח מעצמה. התנהגות עוינת גברית כלפייך כבר אינה מושכת, אלא מעוררת צחוק, ונפנוף האדם והדבר ממך. 

במידה והתחתנת, אז לא בחרת בגבר שעבורו את יצור קטן ומעורער המבקש לדעת תשובות על העולם, ולשמוע כל שתי דקות שאת יפה וחכמה; אפשר שבחרת, הפעם, בפרטנר לחיים, אדם שאת מעריצה אותו והוא מעריץ אותך, אדם לכבוש איתו את החלומות. 

נקודת אי-הטרף: הפסקת להיות פראיירית. את כבר לא עומדת ברחבת המסיבה ומצפה שאנשים חכמים יבואו ויספרו לך מי את, מה את משדרת, ומה האמת על אודותייך. ואם אישה או גבר, מוארים או מחוברים, בכל זאת ניגשים ואומרים משהו כמו: ״את יודעת? אני מרגיש/ה שאת צריכה לדעת לשחרר״, את מרימה גבה,

ומיד מתבוננת עמוק לתוך האדם מולך שכבר אינו אוראקל של האמת הנשגבה. או המציאות, מציאות שחומקת ממך, כי את טיפשונת ולא יודעת. לא, אבל כבר מאתרת נרקיסיזם, ניו-אייג׳ בשקל, מי מנסה להעמיס אותך, או מי מפצה על האימה שלה מפני רפלקציה על ידי שהיא מבקרת אותך.

הפכת מילדונת למישהי שאין דרך לנצל אותה, ודאי שלא לדרוך עליה.

ועדיין אינך סולחת לעצמך על שלא בעטת בחזרה בעבר. שהיית נאיבית וסימפטית עד כדי כך שיש כעס שעוד צריך לצאת ממך. ואולי לכעוס ככה, זה בכל זאת ילדותי.

מזל, את צעירה עדיין

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי