חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

על חרבות ברזל והסברה

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

ישנתי גרוע הלילה, וכשהתעוררתי נכנסתי ל-BBC והתחלתי להתייפח. ממש, בכי תמרורים, כזה שגרם לדוור שבדיוק חלף ליד המרפסת שלנו לשאול אותי מה קרה, והסברתי לו את מה שאגיד כעת: אם באופן רשמי הצבא שלנו מוצא מחסני נשק בבתי חולים בעזה, מוציא על זה הצהרה בינלאומית, מציג את הנשקים בתמונות ובסרטונים – ועדיין, עדיין אתרים ברחבי העולם פשוט לא מציינים את זה(!!!), רק כותבים על העזתים המחכים להשתלה, והדם המקריש במסדרונות בתי החולים, וההצהרה הבלתי נסבלת בטמטומה שאנחנו ״הורגים תינוקות״ – אז מה יש להגיד?

 

חדשות אמורות להודיע על דברים שמתרחשים. הדוור הסכים איתי בהתלהבות יתרה על המשפט הזה, ואמרתי לו גם, שיהיה ברור, אני כואבת את הסבל של הפלסטינאים. אני גדלתי עם האמונה שאם העם שלי עבר שואה, אז אני מוכרחה להיות גדולת נפש ורגישה לסבל של אחרים – ולהתנער מזה כדי לקרוא לעצמי ״עם סגולה״ ביהירות שפוסלת כל כאב אחר, ומתכחשת לעיניהם הבוכיות של אנשים מכל העולם, זה כמו להיות גרמני שחושב שהוא ארי יפיוף ונעלה. זה אותו חטא, אותו טמטום, אותה בריחה מעבודת הקודש.

 

האם אנחנו בכל זאת עם סגולי בעיניי? כן, אבל זה לא רלוונטי. נהפוך הוא, זה דורש מאיתנו התבוננות עצמית קשה יותר, חשבונות נפש עמוקים משל אחרים, וחמלה. אנחנו לא מוכרחים להיות חברים של כולם ואלוהים יודע שאנחנו אוהבים להסתודד עם עצמנו, אבל אנחנו כן מחויבים לכושר ההזדהות עם פליטים ברחבי העולם. אני דיי בטוחה שזו הייתה גם הכוונה הדתית המקורית, שכתובה אי-שם בכתבי המסורת; אני דיי בטוחה שמי שמנסה לגרום לנו לראות את כל הפלסטינאים כמפלצות תת-אנושיות, צריך לעשות בדק בית בנפשו.

 

הדוור הוא איש דתי עם כיפה גדולה כמו צלחת. הוא העביר משקל מרגל לרגל, ולבסוף אמר שנכון, נרצה או לא – האנשים הבוכים במחנות הפליטים של עזה הם בני-אדם, בשר ודם, והם מעצבנים או מקסימים, בדיוק כמונו. לא זו הנקודה, בכל אופן. אני לא באה להטיף כאן הטפות שמאלניות, ולא בכיתי מול ה-BBC מרוב רחמים על אנשי עזה. בכיתי כי בכל הכתבות האלה לא כתוב באופן ישיר שחמאס מפקיר את אנשיו. הרי בוודאי שמחסני הנשק בבתי החולים של עזה אמורים להיות כותרת ראשית, זה מה שמבאר את הנדבך הכי חשוב בסכסוך הזה, שיצא לכולנו מחורים שעוד לא חוררו. זה אפילו השירות הכי חשוב שהפלסטיניים יכולים לקבל כדי להינצל ממצבם. לא – הם מתעלמים מהעומק, מדברים על השטח: ״דם בבתי החולים״, ולא – ״זכותו של כל צבא לנטרל מחסני נשק שפוגעים באנשיו; לא ייאמן שמחסני הנשק האלה פוגעים גם באזרחי עזה!״.

 

ושמעו, אנחנו מדברים כאן על ה-BBC, אתר חדשות מכובד, לא עוד איזה חשבון טיקטוק של קרציה ממדעי הרוח (גם אני עצמי קרציה ממדעי הרוח, אבל מעולם לא הייתי צדקנית. תמיד חשתי שאנשים שמטיפים על צדק הם מסוכנים מאוד). עצרתי כדי לקחת נשימה, הדוור אמר לי ש״מה את רוצה, ה-BBC אנטישמיים, מה לעשות?!״, אבל השבתי לו ששוב, בדק בית: אם אתרים מכובדים לא מצליחים לראות את הניואנסים שלנו, אז עשינו טעות. אנחנו. בוא וניתן ולו מעט קרדיט לכל כך הרבה כתבים משכילים ברחבי העולם.

 

השתנו על ההסברה. שמנו שם שרה שזה לא מעורר בה תשוקה, שלא עשתה שום דבר מתחילת המלחמה, ואז התפטרה לה. מי מחליף אותה? מה, אנחנו? אני מבטיחה לכם, בתור מי שעבדה במגזינים גדולים כמו ״וואלה!״ וכעת מנהלת לעצמה בלוג אינטרנטי לבד, שאין תחליף לעריכה ותרגום חיצוניים. אין תחליף לאנשי מקצוע מתחום השיווק, יחסי הציבור, הנדסת התודעה אם תרצו – הם מומחים. הם מי שצריכים לפנות לעולם ולבקש הכרה במצבינו. להם גם יש גישה לאתרים הגדולים האתר.

 

אולי אתם כבר יודעים שאחרי שדיסטל-אטרביאן התפטרה, היא הכריזה ש״משרד ההסברה התרוקן מסמכויות ומהווה בזבוז של כספי ציבור, ולא יכול לתרום למדינה תרומה משמעותית”. לאחר כמה ימים, נסגר המשרד לגמרי. כלומר – זה באמת רק אתם ואני, קולטים? רק הרשתות החברתיות, והסטוריז שאנחנו משתפים בלהט, שרוב מי שרואה אותם זה אנשים שהתמזמזו איתנו בחו״ל. וזהו. אני בטוחה שאני טועה ויש עוד כמה מסבירים גדולים, וכמובן שישנן דמויות נפלאות כמו נועה תשבי, אבל עובדה שזה לא מספיק, ועובדה שזה חשוב.

 

עוד מסתבר, שמשרד ההסברה נפתח בשנות השבעים, וכלל בזמנו יצירת קשרים יום-יומית עם כתבים מבחוץ, מה שכונה שירות ה-Israel News Service) I.N.S). המשרד עבר כמה רפורמות עקב ריבים בתוך הממשלות, ובתצורתו החדשה התווספו אליו גופים שלמים שנועדו להילחם באנטישמיות ולהשקיע בניו-מדיה. זה רק קצה המזלג, הדבר הזה לא הספיק להתגלגל, להתפתח, ללמוד מטעויות, ונסגר. הדוור ואני חווינו תענוג מופלג מקריאת כל ההיסטוריה של משרדי ההסברה עם קפה מהמקינטה שהדוור הגדיר כ״תל אביבי ופלצני אבל מה נעשה, טעים״. מעניין כמה אנשים לא קיבלו דואר הבוקר.

 

ותראו, אני לא רוצה לייאש, להפך. אני חושבת שכמו בכל מערכת יחסים: אם מצליחים לנסח בעיה, אז פתרנו חצי ממנה. אני מציעה שמכאן הלאה נלחץ לקיומה של הסברה ממוסדת. החמאס מסביר כל השנה – ותראו איזה הישגים הוא השיג בזה, כשהוא עורר את חמלתם של אנשים אמיתיים, כמוכם וכמוני, שפשוט קוראים חדשות ונכמר לבם. אתמול התייפחתי לחברים מבריטניה והם השיבו לי בהקלטת וואטסאפ שאורכה 17 דקות: הם גיז׳דרו כפול עשר ממני. המילים שלי כל כך משפיעות עליהן, שכשהם אומרים לחבריהם כמה אני סובלת, חבריהם נדהמים ואומרים “וואו, לא חשבתי על הסבל בצד הישראלי”. חבריהם הם אנשים מסוג ה-Queers for Palestine, אלו שירדתי עליהם לפני כמה פסקאות, אבל בסוף הם פשוט בני אדם, ולבם טוב, אני מבטיחה. הם פשוט לא יודעים מספיק.

 

דבר אחרון שיש לבקש הוא למגר את הטיקטוקים שבהם נראית כל אלימות כלפי פלסטיניים וכל שמחה לאיד על כמויות המוות אצלם. זה עושה לנו שירות נורא. אם אפשר גם לא להגיב לאנשים ״חחחח נהרוג לכם את כל התינוקות״, מה שמאוד מקשה על הפרכת ״הרג תינוקות״ כתחביב מקומי. יש לי שני חברים פלסטיניים באינסטגרם שמשתפים כל מיני דברים – אנחנו כל הזמן מתכתבים ביננו ומגיעים להרבה הבנות, אבל כל אחד נאמן לצד שלו, זה מובן. היא בחורה שגדלה בלבנון והוריה פליטים מפלשתינה, הוא עיראקי-פלסטינאי-בריטי-דוגמן (נשבעת), ונדבר יום אחר על איך הכרנו כולנו. בכל מקרה: אני רואה דרכם מה משתפים בצד השני, וישנם שיתופים אסטרונומיים, של מאות אלפים, לכל דבר רע שאנחנו עושים. זה פשוט משיג לנו תשומת לב שלילית ואגדות מחרידות על אודותינו.

 

אני חושבת שכולנו צריכים להתנהל בצורה מאוחדת ואדיבה יותר, לשמוח בשמחות הניצחון שלנו, בטח, אבל לא ללעוג למוות שלהם כי אנחנו יהודים. אני רצינית לגמרי. אנחנו גם מוסלמים ונוצרים ודרוזים ושומרונים ומשיחיים ובהאים ועוד דברים מדליקים, כאן בישראל – אבל המדינה עצמה היא יהודית, וגדלה כעוף החול על יסודות של רצח שיטתי של היהודים. אז, בבקשה. בואו נהיה אהבת החינם שאנחנו מטיפים לה. בבקשה. 

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי