סדר היום שלי תובעני. אני היא התובעת ממני: לקום מוקדם מאוד, להסתובב קצת בחוץ, ולשוב ליום שבו עלי לסיים לקרוא ספר, לכתוב כמה שיותר, וגם להספיק לעבוד בכל מה שצריך לשם הלחם (תרגומים, ׳קתרזיס׳, הקלטת ספרים), ולקיים חיי משפחה וחברה. בערב הכרח לעשות אימון, ואז לנגן בפסנתר, ובזמן שנותר לבשל עם ניתאי שחזר מבית החולים. אני מלאת מוטיבציה וחדורה בסדר יומי, והוא בי – והנה אתמול לא נרדמתי. לא נרדמתי.
התחפרתי במצעי הלייקרה הדביקים, מחוץ לשמיכה היה קר, והראש הקרין מולי כבמסך טלוויזיה את כל המלחמה מתחילתה: האזעקה הראשונה. שיחות הטלפון בהם התריעו לנו בקולות מתוחים שהחתונה שלנו תידחה. הסרטונים ממסיבת הטבע, לפני שאלו יצאו בוואי-נט; שמועות על חברים שנחטפו ומתו; מה? מה לעזאזל? מה? סוגרים את התריס מחשש למחבלים שנמלטו למרכז. נועלים את הדלתות. החדשות – ביזאריות: פניהם החיוורות של המגישים מספרים כי הקיבוצים בעוטף עוד כבושים בידי כוח צבאי. מה עושים? יש מה לעשות? איך יתכן? מה לעזאזל? מתי הצבא יגיע? – ישנים מול המהדורה, על הספה, עם גרביים ונעליים, בידיים שלובות. יונית לוי. תמיר סטיינמן. דני קושמרו. בטלגרם: ראשים מחוררי-כדורים, מראות זוועה, ניתאי מבקש שאפסיק להסתכל, אבל אני גוללת בעיניים פעורות – אל תהום האונס, והגופים השרופים. אני רוצה להבין את השנאה שלהם. זה כמו לסייר ב״יד ושם״. וחברים שלי מחפשים את חבריהם שהיו במסיבה – רשימות בגוגל-שיטס עוברות מפלאפון לפלאפון עם שמות הנעדרים.
וכבר אז, כבר אז העולם משך בכתפיים ואמר: טוב, כלומר, אתם ארץ כובשת… את זה לא אשכח לעולם. עוד לא נכנסנו לעזה, רק נפלשנו, פלשו אלינו, ביצעו בנו משהו שהזכיר לי את עיסת הגופות בשואה… והעולם המערבי המאוהב בעצמו, עולם ליברטריאני שבעבור זהב העביד אנשים, ולקח אותם בשלשלאות דרך הצוואר – עולם שצעיריו כל כך סובלים מריקנות, שהם התמכרו להטפה לאחרים, ואימצו להם סמלים עממיים; ערבוב מגדרי; מחאה אוטומטית על כל סטרוקטורה – עולם זה, שופט אותנו. אמריקאים ואירופים ואוסטרליים שמתנהגים בצעקנות שטחית ומחוסרת רגישות – כלפינו! שנמצאים באסון! והכאב שהם מסבים לנו, מכסה כמו ניילון את הכאב הממשי של האובדן.
כך שכבתי במיטה ונזכרתי בכל אירועי חיינו בשלושת החודשים האלה. הפנים של נועה ארגנמני, בן הזוג שלה שהולך כשידיו כפותות מאחוריו. אריק ורות פרץ זכרונם לברכה, האז ובתו המשותקת, שרקדתי איתם ברחבות הטראנס בארץ ובחו״ל – שנים. דמויות מעולם הטראנס שהם בית. פניהם הנעדרות. היה עלינו לברר שספקי החתונה שלנו, אלו שהיו אמורים לעצב אותה כפסטיבל, בחיים; הם כולם עבדו בנובה. היה עלינו לנסח הודעה לאורחים, שאנו מצטערים והמומים והחתונה כמובן נדחית – הייתה זו מן הזייה ששטה על פני המציאות, מה מתעסקים בזה עכשיו – והנציגה בחברה של שליחת ההודעות, גמגמה לנו בטלפון. לא צחקנו ימים. לא אכלנו ימים. ואז, אכלנו רק עוגיות. והריצות למקלט. השכנים – גם – נשענים על הקירות בשקט, פניהם מוארות בזרקורי הפלאפונים. כמה יש לעכל. כמה יש לעכל. ההתנדבויות, הפרקים ההם של ״ארץ נלחמת״, וכל הקאלט: כל הרחל מאופקים-ים, והמוזיקה; היסמין מועלם ויגל אושרי-ם; נקודות ציון בתקופה הזו שהפכנו להיות אלו-שהיו-בה. השלט בדרך לסבתא, שגרה בבת-ים, המבקש מכולם לקרוא פרק מתהילים למען השבת החטופים: והנה כולם ממלמלים את הפסוקים ברמזור, באים לנדנד לשמיים עד שזה יעבוד. איזה אושר נחווה כשהם ישובו… איזה אושר כביר…
ועכשיו הניסיון לחולל שגרת חיים של סופרת ולהשלים את המשימות ששמתי לעצמי. ולשם כך, אולי, לדחוף לאחורי הגולגולת את האסון שנחרץ בדפי ההיסטוריה לדיראון, ולהכחיש את הפחד מפני מה שיגיע, החדשות מלבנון… ולכתוב. אלא שהפעם אין לי שום אמונות דרמטיות לגבי כתיבה, כמו אלו שהיו לי לפני זה. ראיתי בשר ודם אמיתיים, אני בשר ודם אמיתיים. מה שאספיק בעודי בחיים, אספיק. בכל בוקר יש לקום ולעשות, בסופ״שים להתקרחן, זהו. לאכול עלים ירוקים בכל יום, להתמודד עם הסטרס באמצעות אימון ופסיכואנליזה ולהתפלל לשובם. לתמוך בחברים שבחזית. וזהו, נועה, מה שתספיקי תספיקי, איש לא מבטיח דבר במציאות בה נולדת.
התהפכתי במיטה לתוך החיבוק של אהובי. ידעתי ששגרת הבוקר שאני מנסה להשתית, בקושי גדול, לא תעבוד גם מחר. ידעתי שאקום בעצלתיים ואתאמץ להושיב את עצמי ואז איכנס להיסטריה ברצון להספיק הכל. ידעתי שהמלחמה הזו הפכה אותי לאדם עם אגו קטן יותר, ריאליסטית וממוקדת יותר. הפסקתי להתחנן לכולם להחמיא לי, התחלתי פשוט לשפר את המלאכה. הדברים הם אמיתיים: מוות הוא אמיתי, ואני יכולתי להיות במסיבה הזו. ואולי עוד אהיה במסיבה כזו של מרחץ דם, וזהו. זו מוטיבציה משונה וחזקה מאוד להגשים בהווה; לדעת את שונאיי עד כדי כך, שזה ממקד אותי באדמת הדבר הפרוזאי הזה, שהוא פשוט, ופרטי, ומבקש להיוולד.
תגובה אחת
היטבת לתאר את צעירי הפרוגרסיביים. הם יצרו סביבת עבודה בה ערכן של העובדות נמוך, ערכן של סיסמאות גבוה ופעולת העדר היא מרכזית. הם תומכים בקבוצות לאומניות פונדמנטליסטיות בהן לזכויות הפרט אין ערך. רובם לא דוברים ערבית ולא מסוגלים לתפוס את הקריאה לדם ולטבח כרעיון תרבותי מכליל (אזרחי עזה “הסטנדרטיים”).