ברכב – 7.2.19
ישנם כמה עניינים בלתי נסבלים – כל-כולם קורים בראש שלי, ועל אפי וחמתי החיים מתקדמים, כלומר נמשכים, מחוצה לעניינים האלה, כמו הנוף שמחוץ לאוטו. אט-אט מתנקות ממני כל האידאות שהפכו הכל לככה משמעותי. כל זה בלית-ברירה, הניקוי, השפה המתדקקת, מצטמקת כמו שפתיים הבאות לעשן; כל הבולשיט נותר בחוץ. החיים נמזגים לתוך צינור דק-דק. ואני דווקא אהבתי את הבולשיט. את העלילה שלי.
י’ אמר לי פעם לשמור על סגנון – מחד – אבל שרעיון טוב לא זקוק לקישוטים, מאידך. דרך האמצע בין שניהם – זוהי תוספת שלי, לא של י’, שהביט בי מחכה לתשובה כמו בכל פעם שהוא נאם ככה – דרך האמצע היא הדיוק. אבל דיוק זו כבר מילה מעצבנת, כל המילים מעצבנות אותי כיום. “אני חוגגת על האפורים”, הסברתי ל-י’, “הנה, ככה מצאתי את האפור המושלם”. הוא, שקיבל רק חצי ממני, הדליק סיגריה. “אני לא קולט אותך”, אמר. “את כאילו אומרת דברים שאין להם שורה תחתונה”. התודעה שלי זלגה הלאה משם, לדמיונות. דמיינתי את עצמי על אקסטזי, זוהרת ומביטה לאופק, באיזושהי מסיבה בים. הים הקים את עצמו דמיונית. והם היו שם, בהו בי, כל מי שהיו חצי עבורי, החצויים, החוככים-בדעתם אם אני מתאימה להם, כמו שאני עם י’. חייכתי כי זו שרשרת אינסופית ולא הוגנת, ו-י’ כאילו הרגיש שאנחנו כבר לא לבד, גיחך באגרסיביות, הוא ממש אדם יפה תואר, הפרופיל שלו היה יפה-תואר, כשנפנה ממני ועישן.
וזו הפוזיציה המוכרת לי. אני מסתכלת על גבר, עיניו קדימה. כמו משחק ה’פינבול’ מהמחשב, כאשר צלע אחת אוחזת את הכדור והשנייה משוחררת. כמה כל רגע מחליף אותנו אחת בשני, משחקי אגו זעירים-זעירים, מבטים נימיים. שני אנשים מתוחכמים מספיק כדי לתפוס אותם. “האפורים”, אמרתי מתוך שיחה דמיונית, “דברים שהם לא-לא ולא כן”. “את צריכה להתבגר”, השיב לי.
על חודה של חרדה – 6.9.19
אף פעם לא עלה לי או לצי המטפלים שלי בדעת, להצמיד לי אי-אלו תרופות לחרדה. כלומר זה שיש לי חרדות קטנות ונחשיות שלופתות את הידיים והרגליים לפעמים, זה נכון, אבל ההתמודדות הטובה מולן הייתה לתת להן להיות וללמוד איך להפחית אותן – לא מתוך איזושהי אידאולוגיה, חלילה, אלא פשוט כי כשמכירים את הנחששיות, אז מבינים שהחרדות האלה צריכות חירות.
כלומר – אני איכשהו, אלוהים יעזור לי למה, אני איכשהו מתפקדת מעולה כשהחיים שורטים לי את הגב וצורחים אחת לכמה ימים. האם חבריי שמקבלים טלפונים נרעדים מסוג “הצילו הצילו הכל הולך להיהרס”, מרגיעים אותי ותוך חמש דקות מסכמים שנלך לאכול גלידה בכיכר דיזינגוף – האם הם נהנים מהעסק? עם הזמן אני מפענחת שכן, ובלבד כי אני עובדת על ההפחתה. אני לא מקבלת את זה כמציאות שלי, ולכן, לא תרופות אלא טיפול עמוק ומהותי.
כשאני נתפסת בחרדה, כשחרדה קטנה מהלכת לה באיזשהו מסדרון בתוכי ובוקעת לי מהפה – אז העיניים שלי בורקות כמו שני מגדלורים. הפה מקשקש בשגיון דתי-פנאטי, ומה שיוצא מתוכו הוא בליל של פחד, על שום הכל. ובבליל הזה מסתתרות תובנות שהן פנינים בשחת, ושאללא יעזור לי, הלוואי והן לא היו מזינות את ההשראה, אבל הן בעצם מקפיצות אותי לפעול, כמו זץ-חשמלי.
ובתוך ההקפצה הזו נמצא ההפך מדיכאון. הדיכאון נח, החרדה צורחת. החרדה רוטטת, מעקצצת, הדיכאון הוא כאב זקן. הא, עכשיו אני תופסת שהחרדה דורית, סימבולית, ואמנם אל-לי לפאר אותה, אבל יש בה איזושהי זכות.
עניינים שבדמיון
–
