יום אחד, הלכתי לי בשלווה גמורה באלנבי, ואפלטון כבודו ירד מענן. זה קרה סביב מספר 93, אם אני לא טועה. “היי”, אמר אפלטון כבודו, ואני בלעתי רוק והסרתי את האוזניות שלי.
“אוקיי”, אמרתי, “אני כבר תקופה שואלת אנשים אם אני מחכימה או משתגעת, עכשיו ברור לגמרי שאני מחופפת על כל התחת”.
“זה אותו-הדבר”, הוא השיב בעברית. נדמה היה לי, שאנשים כן מבחינים באיש הקטנטן שעומד על ארון חשמל בטוגה ומשוחח איתי, כולו דהוי-מהבהב, כאילו הוא מת-חי. אבל הם המשיכו ללכת מפני שהם מאוד עסוקים, ואני התחלתי להתעניין אפוא, בכל מיני עניינים שמטרידים אותי, כמו אהבה. “בטח תדע לענות לי, אפלטון: מדוע אנחנו רוצים את מה שקשה להשיגו?”
“אוה, זה ברור! אי-אפשר להשתוקק למה שכבר יש לך. תשוקה, בהגדרתה, היא הרצון שמשהו שאינו שייך לך, יהיה שלך! ככל שהדרך אל ההישג נמתחת, ככה יש לחשק זמן לגדול. להתראות!”
“מה – לא!” צרחתי, מבהילה זולת. אפלטון אכן הסתובב, לא היה לו לאן ללכת, והוסיף: “רגע. חשוב שתדעי, חשק אינסופי לא יציל אהבה מזויפת. במילים אחרות, אפשר לרדוף אחרי אישה משך שנתיים, וכשמשיגים אותה ללכת למצוא אחרת. אפשר להשיג אישה תוך לילה, ולאהוב אותה לתמיד. טוב תשמעי, אני קצת עייף, אכפת לך אם אשן על הכתף שלך?”.
הנחתי אותו עלי, והוא התקפל עלי כמו חתול. המשכתי ללכת כשפילוסוף דגול מנמנם לי על הכתף; אם התחרפנתי באמת, אז אתן למוח שלי לשחק בי. ספר לי, מוח, איך לפתור את הפער הרומנטי האידיוטי שאפלטון הרגע הרחיב? האם יש להתנהגות שלי השפעה על אהבת-הגבר, או שאני רק צריכה לחכות לאדם הנכון? האם אני יכולה לחנוק ולהרוס אהבה? השאלות כאבו לי. ובמשך כמה חודשים, במהלכם אגב כולם התעלמו בהפגנתיות מהפילוסוף אשר מנמנם עלי, ובכן, חשתי אדישות גמורה. אבל הצלחתי לכתוב שיר. אפילו, הלכתי לערב הקראת שירה, ונעמדתי בבמה והקראתי אותו כמו הסופים. הם ישבו במדבר, המשוררים המוסלמים-סוּפים, וכתבו שירים מושלמים מבחינה מבנית. לשירים היו חוקים, ולאהבה היו חוקים. ואני, שכבר לא מבינה על מה אני בכלל מוחה, המשכתי להקריא: “מֻתָּר בְּבַקָּשָׁה… לִהְיוֹת… מֶרְחָב / שֶׁל / הִשְׁתּוֹקְקוּת? / כָּל הַמֶּרְחָב. / אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּל הַדְּיוּנוֹת שֶׁלְּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי”. הרמתי את העיניים וראיתי גבר יפה מביט בי. ישוב היה על הבר, שתה בירה, ובהחלט הסתכל עלי. אני חושבת שהבנתי בבת-אחת, שכשזה עובד, כל התאוריות תפלות. מותר להיות חסרת-ביטחון בשקט. פגומה, בלתי שלמה. מותר להביע רצון. דמיינתי את הגבר הזה, שכל שפת-גופו נעמה לי, יושב איתי במדבר ענק. ואפלטון משך לי באוזן: “היי, תמשיכי להקריא, כולם מחכים”, אבל אני קפאתי על מקומי ורציתי למתוח את הרגע האחד בחיי שבו האמנתי באהבה.
למה אנחנו רוצים את הבלתי מושג? למה? למה? למה? כך חשבתי שהרהרתי בלב, אבל נראה שדיברתי בקול, כי השותפים קפאו עם הפופקורן כשרצתי הלוך ושוב במטבח ושאלתי “למה, למה, למה”. אוי לא, אוי לא-לא, המחשבות מתגלשות אל הגרון ולמרחב הציבורי, מרוב שאני רוצה מודעות עצמית היא הולכת לי. אפילו המודעות העצמית משחקת באם-את-רוצה-אותי-מדי-אברח. “אלך לאלנבי!”, צרחתי אפוא. “מה?”, “אלנבי!” “אבל מה קרה? למה יצאת פתאום מהחדר כמו ארנבת מטורפת?”, “כי, כי” – לא, אין זמן לזה. תפסתי מעיל ויצאתי.
אומרים לך שאסור טופי ואתה פתאום רוצה טופי כמו שלא רצית דבר מימיך. חברים מכריזים: “לא בא לי לשחק משחקים! שהצד השני ירצה אותי כמו שאני!”, ואז, כשהכל כמובן נכשל, הם בוכים על שלא השכילו לשחק משחקים. ותראו את ג’יימס בונד, הוא השיג את כולן, תראו את ג’יימס, מלוקק, בלתי-חדיר וקול, ובסדר, הוא דמות מומצאת, אבל – אלנבי.
הסיפור הוא שכשהולכים הלוך ושוב באלנבי, מצליחים לקבל תשובות. זה כוח-על שברחוב הזה. רק להיזהר לא לדבר בקול בטעות גמורה. אישה שמעניקה לעצמה אישורים, גברים נוהים אחריה; גבר רוצה לכבוש את מה שקשה להשיגו. זה ככה?