את היום שבו זה קרה אני זוכרת החל מהרגע בו אמא מירקה כלים בתנועות זריזות, ומבלי להביט בידיה, שאלה אם כבר אכלתי. “אז תשבי לאכול” היא אמרה בקולה המת, משפשפת מגבת בעצבנות על צלחת קטנה. היא הלכה למטבח וערמה גבינה, לחם, סכו”ם, כוס מים, קופסת זיתים, חמאה ושום על צלחת, בקולות רמים, ואחר הניחה אותם על השולחן מולי. “תאכלי איתי?” אני זוכרת ששאלתי, והיא פסקה – “לא. מישהו צריך לנקות את המטבח.” ואז השכנה דפקה בדלת, וידעתי שזו שושנה כי היא תמיד נוקשת שלוש פעמים בדיוק, ואמא הלכה במהרה. תמיד לחוצה הייתה. “שלום לך!” זעקה השמנה הזו, סנטריה הוורודים רועדים בגיל, עיניה שחורות וקטנות כעיני חזיר. “ולך, ילדה מתוקה שלנו!”
“שלום, שושנה” עניתי, בוצעת בסכין את החמאה. “אמא, יש גם עגבניות?”
“קומי, קחי לך.”
אמא נשענה בקצה ישבנה על השידה שמול הדלת. את אף אחד לא הכניסה באמת. שכנתינו הצחקנית נגעה בכתפה בידה הדשנה, ואמא לחת-המבט רוותה מרחמיה, נאנחה, והניחה יד על ידה.
“איפה הוא” פלטה השכנה.
“בעבודה. בסדר.”
“אם עוד פעם אחת אני שומעת אתכם, אני מתערבת.”
“די” אמרתי מהמטבח. קולי הדהד.
“שקט” נבחה אמא. “לא דיברנו איתך.”
“אבל די, אל תדברו על אבא לידי.”
“לא דיברנו על כלום.”
תמיד היו לנו פרחים בוואזה שבפינת האוכל. ואזה מזכוכית מאט הייתה זו, צהובה, מעוטרת גלים כחולים. ביום ההוא ניצבה בה חמנייה יחידה ותמירה, גבעולה הנוקשה אוחז את תפרוסת עליה. החמנייה מיוחדת משאר הפרחים; היא גבוהה מאוד, ואינה כפופה למורת רוחם של משקעי האנשים והעולם. מתחתי את ידי כדי לחוש בעליהּ ואז חתכתי את העגבנייה שלי ואכלתי בשתיקה. ניסיתי, בכל כוחי ניסיתי שלא לשמוע את שיחתן, ולא להגניב מבטים לאמא, ששערה היבש הוגף בסרט-ראש ישן, ועיניה הגדולות טרוטות כאלה, ועורה בוהק בשמנוניות עייפה. יכולתי להרוג אותה כשהייתה מגואלת בכאביה, מתבוססת ברחמנות. “ריטה’לה” אמרה שושנה בדביקות, ואגרופי קמץ, “יפה שלי. מי שלא מעריך אותך, לא ראוי – “
מחשבות. אם אחשוב די חזק, לא אשמע אותן. נעצתי את עיניי בחמנייה, ואז נזכרתי שאפשר לדמוע במכוון אם מפסיקים למצמץ, אז פערתי את עפעפיי כל היכולת, עד שהתחיל לשרוף, ולא יכולתי להתאפק ומיד סגרתי. אחרי כמה ניסיונות שרפו עיניי מאוד, וקברתי את ראשי בידיי, מתחרטת על השעשוע הכואב. מילים ספורות שאמרה שושנה ריחפו בגנבה לאוזני, ונקשתי עם קצה המזלג בצלחת, בעדינות, שאמא לא תתפרץ. קולה של שושנה אמר “שמעתי סיפורים” והזזתי את הכיסא שלי. עכשיו באמת פחדתי שאמא תבכה לי. אם רון היה פה הוא כבר היה נוזף בהן שילכו לפחות לחדר הפסנתר, ואומר לאמא שנמאס לנו לחיות בתוך הראש שלה.
אני זוכרת שהזמן נמתח כמו נצח, ושושנה הלכה, ואמא שבה לבישולי הערב. היה זה, לכאורה, יום רגיל. בתקופה ההיא, החופש הגדול נמתח עד מועקה, וכל שעשיתי היה לנסות ולגבור על השעמום. היה חם להחריד, שעה גררה שעה, היממות ייגעו אותי ולא חשתי אושר משך כמה שבועות. אבל חשתי שלווה. בכל יום קראתי שוב ושוב את מוספי העיתון משישי הקודם, ועם רדת הערב הייתי יוצאת לגינה, שהייתה גדולה ופרוסה סביב הבית במדשאה חיוורת, חפופה בצמחי בר, ומוקפת ורדים וצבעונים ורוזמרין וגרניום. לימינו של הדשא, כמעט נסתר, היה פרדס התפוזים הנפלא שלנו ושל משפחת בלוך. כשהתגנבתי לפרדס חשתי כבהרפתקה מוסרטת, והייתי מדברת כאילו רון משחק איתי ואנו בורחים מכוחות רשעים ומתחבאים מאחורי התפוזים. והייתה לי אבן, האבן, זאת שמצאנו בבוידעם של הבית ואבא הסכים לנו לקחת לעצמינו, והיינו נוגעים בה יחד ולוחשים “אזאם קזאם” כדי להגיע לממלכות חבויות ופלאיות. עצמנו את עיננו, רון ואני, כשרון היה קטן – ופקחנו אותן ביער גמדים גרמני, בפרובאנס הצרפתית, בלונדון. הפרדס היה הופך למקום אחר בכל פעם, לפי דמיונו של מי שהספיק להחליט היכן אנו. בעת זו, רון כבר היה גדול מגדי להתחבא עמי בפרדס הצפוף והקט, שהיה כמסדרון חשוך בין ביתנו לזה של הבלוכים. הרהרתי בכך בהיותי בגינה, ולפתע שמעתי דפיקות בדלת, לא שלוש פעמים, וידעתי שזה רון ורצתי כאחוזת טירוף ופתחתי ואכן היה זה הוא! התחבקנו, ואמא חייכה וניגבה את ידיה, ורון ואני הלכנו לטלוויזיה כדי לצפות ב’24’. הוא הביא גרעינים לבנים ושתי קערות. אמא התבוננה בנו מדלפק המטבח ונראתה מודאגת כתמיד. הפעם היה זה פרק מותח באמת, אך אמא החליטה לטאטא את הסלון וכמובן שהתעכבה מולנו, ונאלצנו למתוח את הראש כדי לא לראותה. אני זוכרת, החלפנו מבטים בזעם. שתזוז כבר, אמרו עינינו. רון נאלץ להשיב את הקלטת קצת אחורה.
“תרצו לשתות מיץ?”
“כן” עניתי, והתבוננתי בה כשסחטה תפוזים מעבר לדלפק המטבח. היא נראתה לי חמודה ומרוכזת, עם הסרט סביב הראש. זה העניין איתה, הרגשות המתחלפים תדירות. גם אבא היה אומר.
“רוצה גם, רון?” היא שאלה במתיקות.
“תביאי.”
בחלוף שעה, קרקוש המפתחות נשמע בדלת. אבא נכנס והניח את תיק המחשב על השידה. “שלום לילדים” אמר, ושלחתי אליו נשיקה. הוא הדליק את כל אורות הבית, וחשתי עצב, כי כך תאורת מנורות של ערב גרמה לי להרגיש.
“תביא נשיקה” היא אמרה וקרבה לפניו. ואז אבא תפס אותה ונישק אותה כמו בסרט אמריקני, והניף מול עיניה זר פרחים גדול וסגול ונאה. “הפתעה לאישה שלי!” אמר, ואכל את פניה בנישוקים רכים. היא נתלתה על צווארו. זה כל מה שרצתה בעולם; אהבתו של אבא. רון עצר את הקלטת, כי התחילו הכתוביות.
“מה שלומך?” שאלה אמי, וגנבה נשיקה נוספת מפיו. כמו בריחוף הלכה אל המטבח ושטפה את ידיה.
אבא התיישב בכיסא העץ. “בסדר, ריטה. ואתם? מה אתם מספרים לי?” רון אמר, “אני תכף נוסע הביתה”, והסתכל בשעונו. “רק קפצתי לקצת.”
חרדה פשטה בבטני. רון התגורר באליפלט, קרוב לראש פינה, עם החברה שלו, עינב. הוא ביקר רק כפעמיים בשבוע. הייתי לבד עם אמא בבית, ומדי יום התעייפתי ממגוון התחושות ששינתה בקרבי.
אמא התיישבה על כסא עץ, כמו של אבא, פרח בהיר מהזר בידה. הסתכלתי על הוואזה וראיתי שהחמנייה הוחלפה בזר הגוני.
אבא שאל, “איך היה היום שלכן, בנות?”
אמרתי, “לא דיברנו הרבה. היה רגוע.”
אמא חייכה והנהנה נמרצות. היא הסתכלה עלי באהבה ומוללה את הפרח. אבא הביט בה, “למה הוצאת את זה מהזר?”
“סתם, הוא לבן והם כולם שם סגולים. רציתי להריח אותו.”
“סתם חבל. סתם אני מביא לך זר.”
אמרתי, “המיץ טעים מאוד. מה אוכלים?”
אמא אמרה, “הכנתי מרק אספרגוס.”
אבא שאל, “מישהו היה פה היום?”
“כן”, עניתי, “שושנה.”
“השכנה” הוא פלט, “אה-הא. ומה היא עשתה פה זאת?”
“אתה לא אוהב אותה אבא?”
“לא. חטטנית, חצופה. רכלנית השכונה. ולא סימפטית.”
רון הלך. אבא בהה בכתוביות הקפואות ואמא ניגשה למטבח כדי לסיים בהכנות. פלג גופה העליון נע בדלפק המרובע כבמסך טלוויזיה. עליתי במדרגות ונכנסתי למיטת חדרי.
תקרת החדר הייתה עשוית עץ, ואלכסונית היא, כך שיש להיזהר שלא להתנגש בה בתקומה מהמיטה. בקיר הצמוד אלי יש מעין רווח, ששימש לי כמדף לספרים ותקליטים. אהבתי את חדרי הקט, שאלכסוניות הגג העצית גרמה לו להיות כספינה קטנה, פרטית, מוגנת. התקשיתי לישון אצל חברות, מפאת גדלות חדר הסלון בו לרוב הציעו את המזרן לאורחים; האקוסטיקה בחלל רחב בלעה אותי והשתיקה את רוחי משיגיונות ופנטזיות.
שכבתי במיטת החדר. מלמטה נשמע קולו של אבא. אמא באמת קשה, חשבתי, כי יש מעין אומללות כנועה בעיני השה הלחות שלה. אך משחשבתי על עיניה נתקפתי בחמלה חזקה. רון אמר לי, פעם, שאין לשפוט, ושלכל משפחה דרכה לחנך. הסתובבתי על צידי והחלטתי לשמוע מוזיקה כדי להקשיב להם פחות, והעברתי את מבטי על שורת הדיסקים שבמדף החדר. היה לי אלבום של Kiss שקיבלתי מבת דודתי מיטל, שיש לה פירסינג באף ובכל הקפלים באוזניים. כשהקשבנו להם בחדרה חשבתי שזו לא מוזיקה, אלא רעש חסר פשר, אך מוכרחה הייתי להרשים את מיטל ונעתי בקצב ועצמתי עיניים. היא כל כך התלהבה שנתנה לי את האלבום במתנה. קמתי והפעלתי את התקליט Love Gun, שמיטל אמרה שהיה לאלבום פלטינה בשנות השבעים, והוסיפה “את קולטת?!”, כאילו זו אמת בלתי נתפסת. סגרתי את הפלסטיק, שתמיד נדמה כאילו הוא מתנגד מעט להיסגר. ושבתי למיטה. רון אמר פעם שאילו היו מתגרשים היה טוב יותר, אבל אני אמרתי שאיני מוכנה לחיות במשפחה גרושה. מעטים מתגרשים בראש פינה, ומלכלכים בהיפרדותם את הרחובות הנקיים, מצופים בממתקים בוטניים, בתאורה רכה, בטבע זך ונהדר, בגבעות שסופחות רוח. לא יכולתי לדמיין חיים לבד עם אמא, או עם אבא. בין הצרחות של Kiss שמעתי “אבל הילדה” והגברתי את הצלילים המעצבנים מהמערכת וחשבתי לכתוב. שוב לא נאכל ארוחת ערב. לא יכולתי לנחש עד כמה שונה הערב הזה מקודמיו, על אף שנראה זהה להם.
נרדמתי. וכשהתעוררתי, התבוננתי בשעון הדיגיטלי השחור, וראיתי כי חלפו כחמש שעות. הרעב כיווץ את בטני וחיש מהר ירדתי במדרגות לקומת המטבח, בכדי לחמם לעצמי את המרק, והנה אבא שלי מתרוצץ אנה ואנה. “אבא?” הוא שאל איפה אמא, לחוץ כפי שלא ראיתיו מעולם, ועניתי לו, “לא יודעת.”
“איפה אמא אני שואל אותך?!”
“אני לא יודעת” אמרתי בדמעות, ואבא הרים את כיסא העץ והטיח אותו ברצפה. הוא התרוצץ ואז קפא מול הוואזה, התבונן בה והניד ראשו. “הכל עושים בשביל האישה הזאת, ולא נאה לה. תראי לי גבר אחד שמביא לאשתו פרחים.”
אמא פעם אמרה לי שאסור להשתמש במילים “בעלי” ו”אשתי”, משום שאיש אינו בועל אישה. לא כל כך הבנתי. תוהה על פשר זיכרון זה, שקפץ בראשי, אמרתי לאבא שאני רעבה והוא אמר שיש מרק במקרר. “תאכל איתי?”
הוא נעץ בי מבט מוזר, ואמר, “את פשוט ילדה שחושבת רק על עצמה כל היום. תעופי תקחי לך אוכל שבי בשקט ודי.”
המתנתי ליד המיקרוגל, ואבא דחף את הכיסא השני בזעמו. הוא תפס את שערותיו ממש. מזגתי לי כוס מים. שלפתי מקל קינמון מכוס קטנה ליד הכיור, ומצצתי את קצהו. בשקט הנורא שמעתי רק את הצרצרים, ואת המיקרוגל הנוהם, ואת נשימותיו של אבא, שישב כך על הספה עם השיער בידיים, כמעט בוכה. לקחתי את הארוחה וחמקתי במעלה המדרגות, אל החדר שלי, וסגרתי אחריי את הדלת. את האלבום של Kiss הפעלתי מההתחלה. ישבתי אל השולחן, קרובה אל הרמקולים, וחשתי שהמוזיקה מפעילה את רגשותיי. ההתבגרתי?
“מִיה” שמעתי, והחלשתי את הווליום. “מיה!!!“
“אני כבר באה!”
לא עברו עשר שניות, וצעדים כבדים קרבו לחדרי. הדלת הוטחה במכה אחת. “קוראים לך, את לא שומעת?!”
“אבל – “
“מצאו אותה, בואי. ותתקשרי לרון!” צרח אבא, ובאותו כובד של צעדים ירד במדרגות. צרחות אימים נפלטו מגרונו, ולא הצלחתי להבין, איך אפשר לאבד את השליטה כמוהם. ואז ירדתי בעקבותיו.
***********
אבא ענד משקפי שמש. הוא רכן והניח זר פרחים. עלעליו הסגולים נשקו לאותיות שמה. בתום רגע קצר, הוא התכופף שנית בעצבנות, שלף פרח לבן יחידי מן הזר, והידק אותו לחזהו.
