קטעים קצרים ומרים

נכתב בעיר אתונה – וב-22.12.23:

נראה שאלוהים הוא מים. וזה סופי. וככל ששותים מים, כן מתמלאים באלוהים. נראה שכמו בכל המקרים, חוזרים מבחינה הגותית להתחלה – תאלס צדק, תאלס הפילוסוף הראשון, שישב על גדות המים ותפס את עצם-קיום-הפילוסופיה, רק משום שהביט במים; הוא שאל שאלות על ראשית (ביוונית: ארכיי), ואולי זוהי המעגליות – זה שכבר הבנו את הדברים, שכחנו אותם, וכעת נזכרים: המים תופסים את צורתו של כל דבר אבל אי-אפשר לתפסם. אלוהים הוא מים ולכן האנומליה של המים היא חידה פיזיקלית שעוד אין לה מענה. אלוהים אדירים.

23.12.23

דברים שאומרים אנשים כשאין להם את הרוח היוצרת: שכל האומנויות כבר נוצרו. שאין עוד מילה חדשה להגיד, ואין טעם לייצר עוד. שאת יצירות המופת הדגולות יצרו כבר, ואין להוסיף על כך מאום.

זה משפט שאומר אדם שאינו תלוי ביצירת האומנות תלות של באמת, כלומר הוא צרכן שלה, אולי צרכן כביר שיש ללמוד ממנו לצרוך, אבל הרוח הזו אינה עוברת בו (וזה בסדר: לבטח עוברות בו רוחות אחרות, בטח אם הוא צרכן. הוא אולי דגול מאין כמוהו, אולי מנהיגותי. אבל הוא לא יתאבד למען יצירה ולכן הוא מקשקש שטויות במיץ). מי שחושב שיצירות מופת הן עניין כמותי וסטטיסטי, לא מבין את הכאב המבעבע בבטן של יוצרי-היצירות, לא מבין את אורח החיים היצרני ופשוט חי לו ביקום נורמלי ומטריאלי. אני יודעת שאני פוגעת ומעליבה את האדם הזה עכשיו, אני מצטערת, אבל מאוד חשוב למתוח גבול על אמירה שהיא אלימה כלפי סופרים/ות משוררים/ות ואמנים/ות, שדופקים חשבון, בטח שהם דופקים, כי לבם פועם.

זה שאי-אפשר לדמיין את האינטרנט בטרם יומצא, לא אומר שהוא לא יומצא. וזה שנוצרו דברים כבירים, רק משליך אותנו אחורה היסטורית. בכלל, כל אמירה מסוג ״לעולם לא יהיה – שלום״, ״לעולם לא תהיינה עוד – יצירות מופת״, הן דרכים של אותו אדם רציונלי ומגובש מדי לבקש: לעולם לא אמות. לעולם לא לא-אדע. כל מי שסביבי מוכרחים להיות נורמטיביים, וחלילה לא מוחות פוריים של משהו שהעולם יזדקק לו כמו מים.

וזה כואב – לעזאזל – תמיד כואב. זה סוג מסוים של אלימות. האדם הזה לא יבין את התלות הגמורה של יוצר בעשייה שלו, תלות שאינה כישרון, תחביב, אינטר-דיסציפלינריות, אלא אוויר לנשימה; הוא לא מבין, וזה שאי-אפשר להסביר לו, לא אומר שהוא צודק. טוב? אי-אפשר להסביר כמו שאי-אפשר להסביר אהבה. אבל היא חד-משמעית ומתרחשת, גם בהווה, ומי שמתווכח עם ההתרחשות שלה הוא שמוק. טוב?

2024

כה אמר ניטשה ב״המדע העליז״, קטע 84: ״יופיה הפראי של אי-התבוניות של השירה מפריך את משנתכם, הוי התועלתנים! דווקא הרצון להשתחרר פעם מן התועלת – הוא אשר רומם את האדם, הוא אשר נתן לו את ההשראה למוסריות ולאומנות!״

21.1.24

9:34 – אלוהים בירך אותי באי-נוחות. אי-הנוחות, התחרות, האימה, האגו הגדול או הקטן שלי, כל אלו מתרים בי לרוץ; כשהם נעדרים מאנשים, אמנם אלו מאושרים יותר, נינוחים ולא מוכרחים ליצור, או מוכרחים להתייפות, או מוכרחים להצטיין – אבל אז הם מתבוננים באלו שיש מעין אש בוערת בישבנם, ותוהים איך, איך, ומנכסים את זה לכישרון או לגאונות. הם מתעלמים מהכאב שמוכרח לבעוט בי מאחור כל אותה הדרך; מתעלמים מהזכות הגדולה להיות מחוסרת בטחון, ״אלא אם״ אני מצויינת, יפה, מושקעת כלכלית, בדרך למעלה, בונה את הסיפור, אוכלת את הספרים, מנגנת באינטנסיביות, חטובה וספורטיבית, מעולה מכפי שהייתי אתמול. אני נלחמת בטבע ובזמן – אני כואבת, כואבת! וזוהי הזכות, זוהי המתנה. ואין זו חוסר ענווה. נהפוך הוא. זה הגילום היפה ביותר של רגש נחיתות, של חיי-ביבים. מותר לשרוף הכל בתמורה להישג. מותר להסוות את הדרך, לפחד מכל איום, לגלות בתוך עצמי כוח אנטי-פייתי (מלשון פיה! כי תמיד קראו לי פיה, והנה): אלכסנדר מוקדון, ניטשה. זה להבין את ההרס ולפתח אדישות כלפי כל מה שאינו כוח-בטון-ענק, כצעדי מפלצת.

זה הסיכום לסעיף הקודם: אנשים שחיים בשקט עם המחשבה שאי-אפשר ליצור יותר דברים גדולים, הם אנשים שמוכרחים להרגיש בטחון עצמי, שלוות נפש, נוחות.