אני קוראת ספרים במשך כמה שעות בכל יום. זו הצהרה שאפשר לשנוא אותי בגינה, או להאמין לי שזה אפשרי וכדאי. אין לי זמן יותר מלאחרים, למעשה אני עובדת קשה כדי להתפרנס מהתחום שלי (מחמש וחצי בבוקר עד הערב, בלי לראות אנשים אלא בסופיי שבוע – ט.ל.ח); אני מאורסת, משקיעה במשפחה, חולה-חולה על מסיבות, ופוקדת טיפול פסיכואנליזה כמה פעמים בשבוע. בכל יום אני מודטת (היינו, מבצעת מדיטציה); מתאמנת (אירובי, כוח, אקרובטיקה – משהו מאלה או כמה יחד); מנגנת בפסנתר שעה ארוכה ואז מזכה את עצמי בקפה הראשון, כפרס על כל זה. החיים נדמים לי כמו משהו שיש לממשו.
קניתי מעמד ספרים, ככה שאוכל לקרוא בעמידה, כשאני משחקת עם הכדור השקוף בקונטקט-ג׳אגלינג או מרקדת עם מוזיקת אמביאנט. אני אקרא במסיבת טבע, בבית ההורים, או כשאני ממתינה בקופת החולים לאטנט. אני מנסה להגיע למצב שאוכל לחסל ספר ביום, כי פגשתי גאון אחד שעושה את זה, ולא אירגע עד שאצליח גם. אני מסיימת כל ספר שאני מתחילה: פשוט, לעולם לא אתחיל לקרוא משהו שאינו מעולה. אני מוכנה לקרוא באי-נוחות, אי-הסכמה ואימה, אבל ספר לא ייקטע באמצע. לא מצאתי איש שמסכים איתי בעניין הזה, אבל זה כבר לא מטריד אותי.
כמובן שיש לי אמביציה אישית: אני רוצה לכתוב ספרים טובים, אז אני מוכרחה לקרוא ספרים טובים, וכמה שיותר מהם; זמני בתור ״נועה״ מוגבל. אני גם אקרא כל סוגה – כל ז׳אנר – ובלבד שהוא יהיה טוב. יש בי האמונה שספרים מחזקים את הרוח, והם השגת התשובה. דומני גם שיש הגדרה אוניברסלית למהו הטוב, ואומנות מקרבת אותנו אליה.
——
זיכרון מעניין ״מהו הטוב?״: לפני עשרים שנים. אבא ואני ישבנו ברכב שלו בחניון של בית הספר. הוא השעין את כסאו אחורה והכניס למערכת דיסק של ״Dark side of the moon״. פי נפער: ״אבא, זה כל כך – טוב!״ – חוויה כזו גם מתרחשת מספריה של ג׳יין אוסטיין, או מנת סטייק בורניי במסעדה שהשף דייק במשך שנים. זה גם מה שחוויתי כשניתאי ואני נהפכנו לזוג: ה״זה״ הזה, נתיב שברצוני לקחת עם האדם, או נתיב שהעלילה לוקחת אותי בו. משהו נכון, והנכונות הזו היא ערך חווייתי, כמו ידיעת האי-נכונות כשאנחנו במחיצת אדם שלא רוצה שיהיה לנו טוב באמת.
נדמה לי שכל יצור, וכל יצירה, עשויים להגיע ל״זה״ או ל״טוב״ שלהם, אבל בעיקר לפספס אותו.
1. המחשבה הזו כמובן מקיפה את חיי בחרדה, אבל כל עוד זה דוחף אותי להיות טובה, אני מקבלת את הסבל. אני קמה עם הסבל הזה בכל בוקר ולא סתם משקיעה אלף-כסף בטיפול בו, ועם זאת, מניחה לו לנווט אותי.
2. אני יודעת שאנשים בוגרים ומנוסים ממני רואים אמירות כאלה כנאיביות, או פריבילגיות, ועוד אי-אלו הסברים ותירוצים להחלטה שאסור לאדם לשרת את מימושו. אם יהיה אדם פתוח לדיון, אתווכח בעניין הזה ברוחב לב.
——
הדברים הטובים מצליחים. כשדברים שאני יוצרת אינם מצליחים, אני נקראת לסדר הטוב, ועליי להשתנות. פעם הייתי בוכה מביקורת, היום אני קרת רוח: מי אני בכלל שלא אייצר דברים גרועים? מה, הכישרון מבטיח משהו? ״חחח״, לא! זה לא הכישרון אלא העבודה – הלך הרוח, ההליכה, ההלכה! אז יאללה: לספוג, ללמוד, לשפר, לנוע.
את ההצלחה יודעים בחושים הפיזיים והאסטרליים. יודעים אותה בלב, כמו גם את הכישלון.
אדם שהשיג קהל וכסף מיצירה גרועה שהוא יצר, ישנא את עצמו.
וכדי לקנח איכשהו, אתן פה ציטוט מאת אנגלוס שילזיוס – משורר ומיסטיקן גרמני, בן המאה השבע-עשרה: ״אין שום דבר אשר מניע אותך, אתה עצמך הגלגל / שמהלך מעצמו ולא ישקוט״. תודה לקוראיי ותודה לקרואיי.
תגובה אחת
אני תמיד מסיים ספר שאני מתחיל, אבל לצערי אני קורא הרבה פעמים גם ספרים גרועים כי אין לי מושג איך לברר אם ספר הוא טוב בלי לקרוא אותו. וברגע שהתחלתי לא אפסיק עד שאסיים (אם הוא גרוע אני רושם נאצות על הספר בכל שולי דף גרוע). כך יוצא לצערי שקראתי עשרות ואולי מאות ספרים גרועים, מאות ספרים בינוניים, אבל זכיתי לקרוא גם ספרים נפלאים.