סחור סחור סובבת את רחוב האלמונית
מבט היא מערבבת שם עם כל חודי חנית
שיער סתור ובגד מיוחד ועגילים
סביב ספסל חבול רגליים הם מתאחדים
“אנחנו אמנים” ממלמלים בהוד-הדר
“ולנו יש תורה ורציונאל זה לא מכבר”
“אפשר להצטרף?” היא מהססת אך תשאל
הם יסקרוה ויאנפפו “לא-לא בכלל
אנחנו יש לנו מהות שהיא בזנט חלוד
סגנון חריף של ביטניקים, סרקזם בר-ייחוד
אנחנו דור עתיד שהוא עבר והוא הווה
בינות שיחות וג’וינטים האמת הן תתהווה”
והיא תמשוך באף ותמולל בלאט קווצה
היא תעקם מבט ותיראה לא מרוצה
וחצאית רכה היא תיישר על ירכיה
ואז בקול מעדנות תאמר למכריה:
“אני לבד ואין לי כל עניין בשום זרמים
חדי-לשון עבי-רצון וסתם עוד יומרנים
הלוא לכל ישנה ביקורת וקשתי דעות
אך לא לכן היא בלעדית בתוך האצבעות
אם כן הייתם אוהבים היה זה בלי סגנון
המתחנן במאודו לסתור את ההמון
יושבים פה ורוטנים עם משקפיים ועם מסטיק
אז בעיניי אתם סתם כת שעטופה בפלסטיק”
“אם טוב לנו אז טוב לנו. הניחי כאן להיות”
“אם טוב לכם אז טוב גם לי. אך אל תזרו רעות”
“מדוע לך אכפת עד תום מדעת הקהל?
הרי לכל גורדי שחקים זה לא אכפת בכלל…”