לחנות הקומסטיקה נכנסה נערה בת כעשרים ושלוש, שקמטי עייפות נתקבעו מתחת עיניה; כנראה סטודנטית. היה לה תיק גב גדול, ושערה החום והבהיר הגיע עד לכתפיה. פניה היו ייחודיות, משום שהסימטריה הסופית בהן אינה דווקא מרצה את העין מיד; היו אלה פנים של אישה שתלך ותתייפה עם התקדמות הגיל והתייצבות הנפש. היא נכנסה לחנות במעין יראת כבוד מוזרה, ובזריזות התחמקה למדפי האיפור, נמנעת ממבטה של המוכרנית הותיקה שירלי, שזיהתה, בלי שום קושי, ועקב שנים רבות בתחום הזה, שהנערה מפחדת שייגשו אליה ויצביעו על הפגמים שלה בכדי למכור לה דברים.
הצעריה התעסקה בכתפיות הילקוט ללא הרף. היא קראה בעיון רב כל אחת מתוויות תוספי התזונה, ושירלי השתדלה שלא לחדור לשטחה המגודר כל כך, המבוהל כל כך – אבל לא יכלה שלא לעקוב אחריה בעיון. נדמה היה שהצעירה ברחה מהזמן ומהחיים לתוך התוויות: צנצנת אחר צנצנת הורמה, סובבה, נקראה והושבה לכנה. ושוב ליפוף השרכים של התיק, וקיפצוצים על עקביה.
לפתע הסתובבה לשירלי. ״תגידי, אני יכולה להחליף פה מייק-אפ?״
״לא הבנתי״.
״אני – קניתי פה מייק-אפ, נדמה לי שהוא לא מתאים… את יכולה להגיד לי אם הוא מתאים?״, ובלי שהות הסירה את הילקוט והוציאה מייק-אפ יוקרתי ומוכר בחבילה כחולה ונוצצת, מייק-אפ המתקשח על העור כמו אגרוף כי הוא יבש, מבוגר, רציני ובלתי-מתחדש. זה היה בדיוק מה שאינו מתאים לצעירה הזו – ואת זה שירלי הבהירה לה עוד לפני שהחלה למרוח את המשחה על פניה. הצעירה פטפטה ואמרה ש״יכול להיות, כן, יכול להיות״, והוסיפה שהיא יודעת שהיא לא אמורה להיות יכולה להחזיר, אבל הרי זה מייק-אפ כל כך יקר – ״ואולי תוכלי לבוא לקראתי!״ ליהגה, טופחת את המשחה על מצחה ועל לחייה, והמשחה החמירה סבר והתמצקה, אוספת את כל הנקבובית בחיבוק חזק ואכזרי. לא, המייק-אפ לא החמיא לה בכלל.
״לא בטוחה שאני יכולה להחליף לך״, אמרה שירלי, אוספת את פני הצעירה בידה ומסובבת אותן כדי לראות היטב. ״אבל אני יכולה לתת לך הנחה משמעותית על מייק-אפ אחר״.
״אל – אל תסתכלי עלי מקרוב״, נסוגה הצעירה; ״אני, אבל – אבל – אני לא יודעת מה לעשות איתה״, החזיקה את הצנצנת כמעט ברעד, ״אני מוכרחה להיפתר מזה. בבקשה. אני אשתמש בזה אם זה יהיה אצלי״.
״שירלי!״ קראה אחת המוכרניות האחרות, וסימנה לה לגשת. היא לחשה לה באוזן: הבחורה הזו מגיעה לפה אחת לכמה זמן, היא קצת… תיזהרי ממנה. משהו מוזר בי. שירלי ניתקה מהשיחה, אמרה ״בסדר, בסדר, תניחי לי לטפל בה״, ושבה אל הצעירה. בינה לבינה היא ידעה שהכל בסדר עם הנערה הזו, מה שלא בסדר איננו טמון בה. שוב תפסה את פניה ואמרה לה: ״מחסום העור שלך שבור. את משתמשת ביותר מדי איפור, ומעט מדי מוצרים לבנות את העור. את מבינה אותי?״
הצעירה הנהנה, ולחשה: ״זאת שדיברה איתך עכשיו, היא טיפלה בי בפעמים הקודמות. היא בכלל לא הבינה את העור שלי. היא נתנה לי את המייק-אפ הזה. אני לא יודעת מה היא אמרה לך, אבל…״
״רגע, מתוקה, תשמעי לי. אני מטפלת בך עכשיו. את בכלל לא צריכה מייק-אפ״.
עיניה זהרו. ״באמת?״
״כן. את צריכה לשקם את העור שלך. עור עבה יותר, חזק יותר. את צעירה מאוד״.
היא דמעה. ״את באמת חושבת שאני בסדר גמור בלי איפור? את באמת חושבת את זה?״
שירלי ניגשה וערמה בידיה כמה סרומים איכותיים, ותוך כדי כך הסבירה לצעירה שהבעיה שלה היא בראש, לא בעור. ״במקום להסתיר – תשקמי. הבנת?״
״מה עם אבץ? אני לא צריכה לקחת אבץ?״ שאלה הנערה בבכי, כאילו כדי לערב את שירלי במחשבה פרטית משלה. כאלו הן נערות עם מחסום עור שבור, אינן יודעות להפריד. שירלי השליכה את המוצרים לסל ואספה את פני האישה הבוכה אל ידיה. ״ששש… את לא צריכה אבץ. את לא צריכה אבץ״.
