שבטים
ביישוב בו אליה גרה, אומרים את המילה “אווירה” כדי לתאר שמחה, ומי שלא הולך לצופים – כאילו אינו קיים. יש לאהוב את ברי סחרוף, ואת מופע הארנבות של ד”ר קספר, ולקנות טרנינגים ומכנסי פדלופון מחנות מסוימת בעיר הסמוכה. בימי שישי – אוכלים גלידה על-יד הקניון: הבנים כבר ילבשו את מדי החאקי של הצופים, ומכנסיהם יפלו עד למפשעות בכוונה, ככה שקצות הבוקסר של קבוצת הפועל יבצבצו. הבנות ידברו בקול צרוד-משהו, ותמיד על אותם הדברים: רכילויות על בנים, ומה שאמר מישהו בישיבת השכבה הבוגרת, ואיזושהי מורה מכוערת מהתיכון. נורמלי ותקין להיות ככה בגיל 15, לכן גם אליה תלקק איתן גלידה, וגם היא תזרוק את ראשה לאחור כשהיא צוחקת, ותתפלל שלא יראו עליה את התכונה האיומה הזו, עצם ההשקפה עליהן, כאילו היא חיצונית.
זו כנראה מין קללה, להיות כל-כך מודעת לנושאיותו של כל נושא. להבחין בזה שכולן מנסות להיות זהות, ושבאורח פלא נוח להן באותם הבגדים, עם אותה המוזיקה ואותו הסלנג. היא כועסת – לא עליהן, על עצמה: היא מתפללת להירדם מהעוררות הזו שיש לה לפרטים, ופשוט להיות אחת מהן, נערת-יישוב כזו של של מסביב-למדורה. אבל היא גדלה בבית יעה מוזר לגמרי: אין לה אמא ולא אחים, רק אבא, פרופסור חזי ברודסקי, חוקר מוזיקולוגיה ורוק קלאסי ומתקדם. זהו איש המסרב לגדול, הוא מקריח אבל משקפיו עגולים ונוצצים, יש לו עגילים והוא קונה מוצרים חתומים של מיק ג’אגר וג’נסיס המוקדמים. הבית של אליה – הוא מעין קפסולת זמן של בריטניה, בסבנטיז.
אם כן, לא רק שהיא סבלה מרוב זהויות, היא גם החלה לרצות למות. בכל כך הרבה שירים שגדלה עליהם מאוהבים האומנים המיוסרים במוות: כעת גם היא מתאהבת, ובכל ישיבה בגלידריה, או בחדר השכב”ג של הצופים, עברה בה המחשבה: למה? למה לחיות, אם אני כל כך שונאת את עצמי? פעימות הכאב תמיד החריפו ליד טל יוספי, שנראה לה כמו אידאל של פופולריות. הוא היה ראש צוות מחסן, ג’ינג’י ושדוף, קולו חזק ועבה. יוספי וחבורתו היו תמצית הדבר הזה, הצורה של איך-צריך-להיות-ביישוב, וברור שבלהיות הוא אין שום סבל.
ערב אחד, בישיבה של השכבה הבוגרת, הוא נעמד וצעק: “אתם מקשיבים לי?”, וחדר שכב”ג השתתק. “יופי. תכף יהיה טיול חורף, אז המדריכים צריכים להעביר אלי רשימות ציוד. תכתבו מה תצטרכו לפעולות ש’כם, ואני אעביר את זה לחמשושים ש’לי. יש לכם גג שבוע, מי שלא מעביר לא מקבל ציוד. שאלות? יופי! אווירה!”
“תודה טל”, אמר אחראי השכב”ג, גבר בן שלושים שזוהי העבודה שלו. יוספי שב לספה הקבועה שלו, והאחראי הבוגר ניגש קדימה. “לפני שתסתיים הישיבה, אני רוצה לדבר על נושא שמטריד הרבה חברים כאן”. פניו טיילו על הצעירים: “השוביניזם. השוביניזם ששולט בשבט, השירים שאתם שרים לנשים, הבדיחות שאתם מריצים עליהן”.
יוספי פלט נחירת צחוק. השוביניזם היה כבר כל כך טמוע, שנאסר על בנות לעלות על מבנה מוראל ולהנהיג שירים שבטיים: זהו חוק יסוד, כמו להרביץ לחמשושים. עושים את זה – ומשתייכים. והנה אליה הבחינה שהיא קופצת את אגרופיה, ושהאישיות השניה הזו שלה, איזשהו קול בלוע, שנא את יוספי קצת: הצחוק הזה שהוא צחק על דברי האחראי, צחוק אכזר ומגעיל. אבל היא התעשתה – הוא זה שיודע איך להיות בעולם, לא אני.
“תראו”, המשיך האחראי, “השוביניזם הזה קיים פה עידנים. האחים הגדולים שלכם היו ככה, ואחים שלהם. אבל ביננו, ותסכימו איתי, זה עבר את הגבול”.
“זה עבר את הגבול”, חיקה אותו מישהו בקול דק, ורבים צחקו.
מישהי הרימה את ידה. חן, מהגדוד של אליה, בחורה שיופיה – כראוי לבנות-יישוב – היה נקי ופשוט. היא דקה וגבוהה, ושערה המתולתל תמיד אסוף לאחור. “זה באמת נושא חשוב”, היא אמרה, “אבל אנחנו בסוף יום פעילות וכולם מתים לחזור הביתה. וחוץ מזה, לדעתי אין תקווה”.
“אני מבין, חן, אתם עייפים אחרי שהייתם עם החניכים, אבל מאחורי ה –”
“אני מבין, חן, אני מבין”, חיקה המישהו מאי-שם את האחראי. והאחראי חיפש אותו בעיניו ואמר: “עוד פעם אחת, אני בועט אותך מהשבט”.
פשטה שתיקה קצרה. יוספי צעק: “אז מי הלשינה?!”. הוא התבונן בחן היפה, שהייתה פעם החברה שלו, והיא משכה בכתפיה. אליה ניסתה לדמיין את הזוגיות שהייתה להם, על מה הם דיברו? איזו מין אישיות פרטית יש לאנשים האלה, שמסמנים איך צריך להיות? הישיבה נגמרה בלי פתרון ברור, וכשכולם קמו, היא התחמקה ורצה לצד המרוחק של מתחם הצופים – שם, אחרי העצים, יש מדרגות נסתרות היורדות לכביש הראשי.
היא ירדה בריצה מסוכנת: היישוב נפרס כמו מזרון שהיא קופצת לזרועותיו. רכב הפורד-פוקוס של הפרופסור האט בשקע המחלף. הוא חייך לבתו כשהיא נכנסה, חיוך קפוא ומשונה. “הכל בסדר?”, “כן, אבא”. הם נסעו, הוא תופף באצבעות על ההגה, ולבסוף שאל: “אז את מתביישת שאאסוף אותך מהחניה הקדמית? את כל הזמן מבקשת שאקח אותך מפה. זה בגלל המכונית שלי?”
“מה רע במכונית שלך?” שאלה והתחרטה, הרי הפורד הייתה עלובה ומתקלפת מצבע. “אבא, מה פתאום, לא, אני – סתם אוהבת לרוץ במדרגות, ככה יש לי מקום לחשו –”
“הרי זו הבעיה ביישוב הזה, הכסף. זה שלכל השמיניסטים שלך יש מכוניות, וזה דיי מעוות, את מבינה? אצלנו הצופים היו צופים. זו תנועת נוער! תשמעי: בסוף אני אחליף את הפורד – ” לא היה ולו פתח בין הדברים שלו, שום מקום לפרשנות שלה: “די אבא – אבא, תעצור, אתה בכלל לא יודע –” והיא כיסתה את אוזניה. המונולוג האינסופי של האיש הזה תמיד הביא אותה לקצה העצב. הוא החנה, והיא טרקה את דלת הרכב. “אני יוצאת לסיבוב”.
“רגע, טינאייג’ר! היי! את לא רעבה? וסידרתי לנו סרט –”
“אני צריכה ללכת”. היא הלכה, דומעת, יודעת כי הוא נשאר לבד. אבל מה אם לא יהיה לה אכפת, מה אם – גם ככה היא תהרוג את עצמה, באיזשהו שלב, ואז מה זה משנה.
ברוח כזו היא הלכה והלכה, ושנאה את הסתמיות של בתי הקרקע בשכונה הסמוכה, ועברה את הקאנטרי-קלאב המכוער. היא נזכרה איך פעם, כשאירחה אצלה את בנות הגדוד, הן היו המומות מהבית שלה: הוא אמנם זעיר, אבל מלא בכלי נגינה, תקליטים, פוסטרים. היא נזכרת כמה הן התרשמו מאבא שלה, הפרופסור הפטפטן מעשן הסיגרים, ואיך הוא שעשע אותן והשמיע להן פינק פלויד. אותו ערב, חן היפה עצרה בדלת לפני שעזבה: “הלוואי שאבא שלי היה מגניב כמו שלך, ההורים שלי סתם רגילים”. אליה לא ידעה מה להשיב, היא הייתה מתחלפת עם חן בכל יום, המילים נתקעו בגרונה והיא רק נופפה לשלום. מעניין אם חן זוכרת את זה, עברו מאז שנים.
היא הגיעה לגן השעשועים הגדול, המקום האהוב עליה בסביבה. לא הייתה תכלית לסיבוב הזה. טפטוף החל לרדת, והוא לא הפריע לה, הוא שיקף את תחושת הסופיות הדרמטית שבלבה. פניה כוסו בכובע של המעיל, והיא לא שמה לב שמישהו מסתכל עליה, מוקסם מעורה הלבן, האף הגדול והסולד שמציץ מהמעיל, ושערה האדמדם. נערה יפה באופן גותי ואירופי. זה מראה שכנראה לא מעכלים בשבט שלה.
המתבונן ישב על הספסל עם מטריה, ועישן סיגריה. קראו לו עומר דורטמן, והוא למד בשכבה עם יוספי. הוא לבש מכנסיים קרועים ומרוטשים, אינסוף צמידים, וסווטשרט סגול עם סמל של להקה. היה לו שיער חום עד לקצות האוזניים. כן, הוא ראה אותה פעם, פה ושם, אבל ר עכשיו גילה שהיא בצופים. “היי, היי! יש פה מקום מתחת למטריה”.
אליה צמצמה את עיניה: אוי, זה היצור הזה. המילה “יצור” הייתה גם כן מקומית, ושיקפה בדיוק את עומר דורטמן.
“תגידי, אלו מכנסי חאקי מתחת למעיל שלך?”
היא הנהנה.
“את למה את לא עם כל הצופיפניקים? ראיתי אותם הולכים ביחד, בטח לאכול פיצה או משהו”.
היא לא השיבה, אבל לבה נצבט, והיא סבה להתבונן בארבעת הילדים ששיחקו בגן למרות הקור.
“היי!” חזר עומר.
“נו, מה?”
“אנשים טובים יש בשבט שלך. משפילים בנות, מרביצים לילדים… את יודעת על מה אני מדבר?”
“כן, בסדר? אבל אני לא רוצה לדבר על זה”. ועם זאת, הצורך למצוא חן היה חזק ממנה: היא הצביעה על הסווטשרט שלו. “ג’וי דיוויז’ן”.
“כן. מת עליהם”.
“הרי”, התקרבה, “נכון שכשאיאן קרטיס – הסולן שלהם – התאבד, אז הם הקימו להקה אחרת, את ניו-אורדר, ופשוט שינו סגנון, ומהמוזיקה העצובה של ג’וי דיוויז’ן הם עברו לסינת’פופ שמח”.
“יפה, את בקיאה. אליה, נכון?”
היא הנהנה. “איזה קטע זה לגביהם, לא?” הוא חייך אליה, והיא גלשה מתחת למטרייתו. “אבל למה בנים נותנים לנו מחמאות כשאנחנו יודעות דברים על מוזיקה?”
“לא אמרתי את זה כי את בת, אמרתי את זה כי את בצופים”.
היא סקרה אותו רגע, מבחינה בעוד רמזים למוזיקאים שהיא מכירה. שוב חשבה לעצמה, נו, מה יש להפסיד, הכל גם ככה ייגמר – “תגיד, מי אתה חושב שהוא הטל יוספי שלהם?”
עומר לא התבלבל: “זה”, הצביע, “זה שיושב במגלשה וחוסם את כולם, כמו חתיכת חרא”. אליה צחקה: ככל שהביטה בילד הקטן והחצוף, כך ראתה בו את היישוב. “זה מפחיד”, מלמלה. “הלוואי והייתי הוא”.
“את סתם אומרת את זה”.
מוזר שהוא הבין את שברי המחשבה. היא רצתה לספר לו הכל, או לספר זאת קודם לעצמה, סוף-סוף מחוץ לראש שלה. הוא הגיש לה סיגריה והיא לקחה אותה, וכמו בכל פעם שהזדמן לה לעשן, כל כך נהנתה מזה. לרגע אפילו עצמה עיניים ברוך, ונשפה, ובעיניי עומר לא הייתה נערה יפה ממנה בעולם. היא מצדה הרהרה: הכל סופי, הכל בר-סיום. כמו איאן קרטיס, גם אני רוצה לתלות את עצמי.
שניהם עישנו בשקט בגשם הרך, ופתאום עברו מולם שניים מבני הגדוד שלה. הם סימנו שלום בשפתיים כולאות-צחוק, ממשיכים לשכונה העשירה בה הם גרים. אחד מהם הסתובב להציץ שוב. אליה נחדה. “נדמה לי שאני אלך הביטה”.
“רגע, אבל את מי את מעדיפה? ג’וי דיוויז’ן או ניו-אורדר?”
“אבא שלי חוקר רוק פרוגרסיבי, אז אני כבר רגילה ממנו למוזיקה עצובה ומורכבת, ש – “
“וואו!” עומר נפעם: “מה את אומרת! ואמא שלך?”
“היא לא בחיים”.
הוא הניח יד על ברכה, פניהם היו דיי קרובים, ואליה הרגישה את ההתרגשות האורגנית הזו, שננעצת בלב ומתפשטת בחריפות בירכיים – דבר מיידי, מסחרר, שגרם לה לזנק ולהיפרד ממנו. “ביי – אני הולכת עם הסיגריה, בסדר?”
“בסדר”, הוא צחק, “היא תירטב לך, גברת נוירוטית. רגע – אני ארצה לפגוש את אבא שלך פעם –” היא כבר הלכה. ועד שהגיעה הביתה חשבה על רעיון, או יותר נכון, ננגעה בהשראה: החניכות שלה הן בכיתות ה’, קבוצה קטנה שהיא משקיעה בה בכל לבה. אולי הפעם תכתוב פעולות מיוחדות לטיול החורף, ולא שוב על הנושאים הבנאליים של הצופים, כמו שיתוף פעולה, דמוקרטיה…
היא נשכבה על הבטן במיטתה והחלה לשרבט: נושא הפעולה – כוחו של שיתוף. לא, פתיחות. והיא תשמיע להן את האלבום של ג’וני מיטשל, ותבקש מאבא לתרגם כמה שירים. המחשבה המרדנית עינגה והפליאה אותה: מה עוד? פעולה על דימוי גוף, והיא תדבר על ג’ניס ג’ופלין, או – היא סקרה את הספרים שלה – אולי הקשר אחר, לא מוזיקלי, למרות שזה הכי קל לה. היא כתבה פעולה אחר פעולה, ואז את הציוד שתבקש מהמחסנאים: בריסטולים צבעוניים, שש מחברות קטנות, רמקול נייד, צלוטייפ צבעוני… לרגע הפסיקה: אול יש דברים שאני צריכה לקנות, ולא יהיו להם. לא, אבל אז אבא ינאם לה שוב על הצביעות של התנועה ביישוב הזה, ואיך שהכל עולה כסף. טוב, החליטה – אעביר את הרשימה ונראה.
והנה ביום הפעילות הבא, היא ניגשה ליוספי והעבירה לו את הדף. יוספי תפס את ידה, וצעק: “כולם – תקשיבו! רק אליה העבירה אלי ת’ציוד ש’לה! יאללה, חבר’ה, תהיו כמו אליה!”. היא הסמיקה מרוב אושר, ואחרי המיפקד הקבוע, אספה את החניכות למקום מוגן מגשמים.
עומר דורטמן בדיוק עבר בסביבה, והחליט להיכנס לשבט ולחפש את הנערה המדהימה שלו. הוא הלך בין הקבוצות הצפופות, מבליג על מדריכים שאמרו לחניכים שלהם: “תראו את הפריק הזה”. אלו אותם מדריכים שאמרו לחניכיהם ללעוג לבנות.
אליה בדיוק התחילה משחק שקט עם החניכות שלה, אבל אחת אמרה: “הוא מסתכל עלייך”. אליה סימנה אצבע על פיה, והילדה הצביעה על הבחור הגבוה, שרכן והניח ורד לבן על ברכי המדריכה, המשיך ללכת ונעלם במדרגות הסודיות שבצד השני. החניכות השתגעו, צחקקו, ולבה של אליה קפץ בחזה. בחלוף שעתיים גם היא ירדה במדרגות האלה, לתוך רכבו של הפרופסור. היא נישקה את אביה בלחי, והוא פטפט את פטפוטיו, ואז הם שרו את סולו הגיטרה של להקת יס. לראשונה מזה שנים, אליה שמחה שהיא-היא, אבל כבר באותו הערב, כששקלה האם לצאת לגן השעועים, שם בטח עמר יחכה לה, שם להכאיב לה הקרע. הבנים מהשבט, הם צחקו עליה… והיא בדיוק העבירה את הרשימה ראשונה, ו… בסוף, החליטה להישאר בבית, ואת הורד הלבן הניחה בצנצנת זכוכית בחדרה.
במשך כמה ימים היא חיפשה את עומר בעיניים, בבית-הספר ובגן וביישוב, אבל לא מצאה, והעלים החלו לנשור מסביב לצנצנת בעיגול מושלם. וביום שישי, כשהבנות מהגדוד נפגשו לאכול גלידה לפני יום עבודה בצופים, אליה הייתה טרודה מזה. אחת הבנות אמרה: “מעניין מי אמרה לאחראי שכב”ג על השוביניזם”, ואליה מלמלה: “באמת מעניין, לי אין מושג”. הן הסתכלו עליה, והיא תפסה ששוב היא סתם אומרת הערות סתמיות לידן. מישהי שאלה: “אליה, את מתאפרת?”
“אני, סתם מרחתי עפרון עיניים סגול, בהיר”, אמרה בחרדה.
“זה מוזר”, אמרה המישהי, ופנתה ליתר: “אני בחיים לא שמתי איפור”. “כן”, הסכימה אחרת, “וזה גם צבע בולט!” אליה ידעה כי הלבנדר שמרחה בעיניה זה רמז, אולי רצון להבליט את עצמה, להגיד כבר משהו. היא שפכה סוכריות צבעוניות על הגלידה שלה, ואחרי ששתקה רבות, אמרה: “כואבת לי הבטן”. חן היפה לעגה: “ברור, תראי כמה סוכריות את אוכלת”, וכולן צחקו בהשלכת הראש לאחור.
הן הלכו ביחד לשבט, רגליה סחבו אותה מאחורי כולן, והיא הצטערה שהבריזה לעומר דורטמן, וחלמה לשבת איתו ועם אבא שלה, לדבר על מוזיקה אמיתית. היא חזרה בדמיונה לרגע ההוא בספסל, למתח החד-משמעי ומעורר-הפנטזיות. המחשבה על עומר הפכה נואשת: היא הלכה במתחם בסתמיות, ובלבה רצתה לברוח משם ולחפש אותו. פתאום הרגישה כה קשורה אליו, אפילו שזה נשמע מופרע, וככה נדדה חולמנית, עד ששמעה צחוק מחדר שכב”ג.
הבנות מהגדוד הציצו עליה, סימנו לה לא לבוא, אבל היא נכנסה. יוספי עמד על ספה והקריא פתק. “רמקול! חוט צהוב! שש מחברות, קטנות! פלסטי – אני מת – קופסת פלסטיק! היא כתבה קופסת פלסטיק!”
“מה אתה עושה?!”
הצעקה יצאה ממקום זר בתוכה, מקום המייחל למות, או לחיות, ובעיקר יש בו תעוזה. טל ירד מהספה. “תגידי לי, את לא יודעת איזה ציוד יש ואין במחסן? את לא מבינה איך זה עובד? מה זה הרשימה הזאת? כמה זמן את בצופים כבר?!”
“לא, אני לא מבינה איך זה עובד, חתיכת אפס בלי אופי”, אמר הקול מגרונה. היי – מה זה משנה, אם אהרוג את עצמי, כבר מוטב להגיד… אמנם הדמעות קפצו לעיניה, אבל היא המשיכה: “אתה בן-אדם מגעיל שמעודד אלימות, ואין לך שום עומק בפנים. כלום”.
“וואלה… אז את אמרת לאחראי”.
“מה? לא אני לא, לא היה מ –”
“יא ילדה קטנה. יא בכיינית”.
הנהונים, רחשי הסכמה. היא צעקה: “לא!”, אפילו שהמשיכו לדבר: “זו לא אני!”
הוא סימן לה לשתוק: “שקט, יא מוזרה. את הכי מוזרה בשבט”.
חן היפה ניצבה לידה. “טל”, אמרה, “תחזיר לה את הרשימת ציוד שלה”. יוספי הרים את הדף: “מה קרה, חן, את ל רוצה להגיד לה שהיא מוזרה ומכוערת? בואי תתפסי, אליה”, ואליה כל-כך תיעבה אותו שפתאום היא פרצה בצחוק – אף שהדמעות כבר ירדו בעוצמה – “וואו! אתה כזה קטן ומסכן, כזה ריק ולא מעניין!” הפעם החדר השתתק. הבנות נדהמו עד כדי אצירת נשימה, והיא המשיכה: “אין בך כלום, אתה העתק של אופי. אתה הכי הכי יצור”.
אחראי השכב”ג נכנס לחדר. “מה הולך פה?” שאל בבלבול, וכולם התפזרו וחזרו לעבוד. היא ניגבה את פניה, משוחררת מהחיים. אותו יום, יוספי לא הסיר את מבטו ממנה, והיא הרהרה במין שדיות – אולי אני אתלה את עצמי במחסן שלו, ואשים עלי שלט – המוזרה. היא הרגישה כוח מכך שהעצב הטהור הזה מחדיר בה אומץ. הבנות ניגשו אליה, הקיפו אותה: “כל הכבוד”, “גם אני שונאת את יוספי!”, אם כי לא כולן התרצו, היו מי שהסתכלו עליה בזלזול כשהיא הלכה במבנה. בסוף, אליה החליטה שהיא שם בשביל החניכות: היא חיכתה שהמחסן של יוספי יהיה ריק, נכנסה בחופשיות, לקחה בריסטול וטוש והלכה.
אם הייתי הורגת את עצמי מחר, אז היום הייתי כותבת מכתב לעומר: הייתי מספרת לו שג’וי דיוויז’ן יותר טובים, כי אנשים כמו איאן קרטיס נותנים לי כוח לסחוב את כל קצות הרגש, ולחיות כאילו גם אני נמצאת תמיד על הקצה.