בִּמְלוֹא שָׁנָה לָזֶה הַחֵשֶׁק
שֶׁטָּרַף אוֹתִי, חַיַּי;
יֵלֵךְ מִמֶּנִּי הָאָהוּב אֶל מַמְלְכוֹת הַצֶּבַע.
הוּא יָנוּעַ בֵּין שְׁחוּמִים, יְלַהֵג בְּלִי דַּי,
יִתְמַלֵּא מוֹרָא אֶל מוּל הַטֶּבַע.
וְאוּלַי יָחוּשׁ חִישׁוֹת שֶׁאֵין לִי בָּן מָקוֹם,
וְאוּלַי יִתְהֶה עַל פֵּשֶׁר מָה.
לֹא אוּכַל אוֹתוֹ לַחֲבֹק אֵלַי בִּמְלוֹא הַחֹם
לֹא אוּכַל לִבְהוֹת בּוֹ בִּדְמָמָה.
שׂוּמָה אֶל שְׂפָתַי יָשׁוּב, וְיֹאהַב, אֱמֶת?
אֵין בִּי כָּל בִּינָה בִּכְדֵי לִרְאוֹת;
אַךְ, כִּבְדִבְרֵי שִׁירָה שֶׁל סִילְבִיָּה פּלֵאת’,
כְּמוֹ חָתוּל; לִי תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת.
שׁוּב אֵלַי, אוּלַי, כִּי לָבֶטַח לֹא שָׂבַעְתִּי
שׁוּב אֵלַי, עֲשֵׂה זֹאת בְּלִי זִיּוּף;
הִבָּרֵא שָׁם שׁוּב, וַחֲזֹר, כִּי הִשְׁתַּגַּעְתִּי
כִּסּוּפַי שְׁקוּפִים כְּזִיק טֵרוּף.