שיר למשורר
(שיר זה זכה בפרס בכנס השישה-עשר של המחלקה לספרות עברית ומכון הקשרים, ערד, 2016)
יש בקרבי מן יצר דמוני
ללפות את עצמי בך כאזוב
להיות חמנייה תמירה למולך
בשדה חרציות זהוב.
מבטי לעולם נוקב, ושלך
תועה במרחב כמעוף גחלילית
אין לך חשק לבלוט, אתה רק
מגיף את תריסי עצמך בשתיקה
לא היית מניח על בדל דעתך שאני
בך עסוקה;
הייתי רוצה אותך להעיר
מחום הפנטזיה הלירית שלך
לחרוץ ציפורניי בעורך הבהיר
להיות אלילת השראה למולך;
תן להיות אישת-אישוניך
תן לקנא תן ללגום ענוותך
הייתי חולצת אותי מחיי
ונמזגת לתוך
היותך.
יש בנפשי רצון קטטוני
לרדות בך כמו השלגים בעלווה
ולו רק הייתי פחות כמוני
הייתי כותבת שירים כשלך.