אבסורד המאורעות והזמן
ברכה צנועה לך.
לפני שנה נכנסת לחיי ושינית אותם. דברים שונים משנים אותי מדי יום, אבל השינויים שאתה יצרת ייחודיים
. הקשר שלנו פלאי, עוד ועוד רבדים נבראים בו, מתגלים בו, הופכים למילים שאנחנו אומרים, והמילים הופכות דברים בו, להווה. כבר שכחנו חלק מהשיחות ומהרגעים שעברנו מרוב שיש מהם שפע. אנחנו עשירים זה בזה, וזה מזה.
הערב, לפני שנה בדיוק, ביליתי עם משפחתי במסעדה סינית. לונדון המתה אדם. המלצרית גירדה לעיננו בשר-ברווז, ושם, בצ’איינה-טאון, קיבלתי ממך הודעה.
לכבוד מאורע זה, בסגידה לאבסורד המאורעות והזמן, אני מקדישה לך שתי שיחות ישנות. איחלת בהן אידאל מסוים לעצמך. טוב להיזכר בכמיהותינו הסודיות, נכון?
שנה אזרחית טובה,
קלמנטיין, בייסינג’ר, סינגר, צלמית קטנה, אדריכלית, שותפה, מפלצת, נועה.
אתה:
המונולוגים שלך מדהימים. הלוואי והייתי מקבל אותם בדואר או בספר ו הייתי מסוגל לצלול לתוכם ולהתנתק מכל השאר. מתי תחזרי לארץ נועה? בא לי אהבה חזקה. כואבת. מחניקה. בא לי למצוא אותה, את האחת האהבה שלי ובא לי לגור איתה ושיכאב לי כשאני אחשוב עלייה…
3/23, 3:12pm
אני:
גם לי בא. נו, זה יגיע, אנחנו בלונדינים.
*
עדיין חולם לכתוב על גוף של אישה? איזו אישה?
הגוף של מי? הגוף שלך זאת החוויה היחידה ממך שאין לי. מכירים שנים מבלי להכיר יום. זה מספיק לסיפור טוב
אתה:
מישהי שאני יכול לסמוך עלייה ולהרגיש בטוח איתה, ולהתפרע איתה ולחנוק אחד את השני ולהדבק כמו מסטיק ולא לגעת אחד בשני ולהתקלח ביחד ולצייר אחד על השני ולהרגיש אותה מספיק כדי שלכתוב מגילה של יופי על הגוף שלה יראה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. לכתוב מהר ומדויק מצד אחד לשני. מגילה אחת מסורבלת ומובנת ולקרוא את הכל פעם אחת מההתחלה ועד הסוף. ולבכות. כי זה יפה, וזה הדבר הכי יפה שכתבתי או שאכתוב. ואז לקחת אותה למקלחת, ולשטוף את המגילה, ולנקות את האהובה. ולבכות על הסיפור שהלך ועל האהבה שישנה.
הויתור המכוער הזה
שכחתם: ספרות מתעסקת בנוזליי הגוף. ולפני שבוע, בשעה חמש וחצי בערב, קמתי משולחן העבודה, לקחתי את הארנק של חברה שלי, הוצאתי כדור אדרל, גרסתי אותו, והסנפתי אותו.
הכדור הכיל עשרה מיליגרם חומר, והשאיר עקבות כחולות בנחיריי. כל ארונות הדירה הקטנה שלנו עוד כוסו בניילונים, הבית חדש לגמרי, והנה ראיתי באחד מהם את הסגול הבהיר של עטיפת המילקה: ישבתי ואכלתי קוביה אחר קוביה, מוצץ את השוקולד, שהיו בו חתיכות חדות של קרמל. עוצם ומגלגל עיניים. הרגשתי שעור הפנים שלי מתבקע.
ריטה נשענה על המשקוף. “אני מוותר”, אמרתי. היא חזרה לישון. לא התעניינה: על מה? מה קרה? על סעיף זה גרסתי עוד כדור על גבי צלחת לבנה מאיקאה. גלגלתי את שטר עשרים השקלים מארנקה, הסנפתי, ואז בא עלי כל אותו אושר מכוער של סם, תחושה שעליך לשכב ולישון ואתה פוער את עפעפיך עם סכינים. נשכבתי מול המסך והתחלתי לחפש את הסדרה הכי בלתי נסבלת. רציתי להתמלא ברעילות שיש בי בלאו הכי. ועונשו של האומן הוא שויתורו איננו פואטי.
