[פורסם לראשונה במגזין “בכורות”, בשנה בה הוא נכתב]
שחר חיבקה את ברכיה, השעינה ראש. עכשיו תחליט. זהו. ולא תזוז ממקומה, על אף סירחון המים, בלי לדעת אם היא נשארת בלונדון. היא לחצה על שוקיה שהתקשו מהליכות וחשבה שהרי אי אפשר לחיות ככה, בהתלבטות, “כוס אמק” כמעט אמרה בקול – מתגעגעת לחברות שלה. למשפחה. אליו. לא, הוא זה כבר געגוע אחר, ואילו הכירה את כל היסטוריית הגעגוע של העולם, הייתה יודעת שאיש לא התגעגע אותו. אבל לא הכירה ולבה התכווץ והיא נשמה עצוּר והרגישה חרא, כאילו האוויר לא מרווה. מאוהבת וחסרת אונים. אם תחזור לארץ לא יהיה לה אותו, ואם תישאר, יהיה חצי. “Excuse me”, דרש קול מאחוריה. לא הסתובבה.
במי בקבוק-הבירה פשטו אדוות, סיבתן לא נראית, אולי נגיעות יבחושים, אם כי למה ליצור כה קטן להסתכן. היא נאנחה כי חשבה שכבר פתרה את המועקה מכל הסיפור הזה, אבל לא, החרדה תמיד מזדחלת בחזרה, כמו נמצאת בענני העופרת של העיר, נלחשת, עם הרוחות; הסטטוס-קוו היה החרדה, כל שלווה נמשכה רגע. קרה לה מדי פעם, נגיד כשישבה באנדרגראונד ונעצה מבט בהשתקפות ההפוכה שלה וסידרה את תלתליה השחורים על הצעיף, שהרגישה שהכל יסתדר, כן. הוא ואני נועדנו. והיא חייכה לשחר ההפוכה, וההקלה השמינה בה. אבל אחרי שיצאה מהרכבת, נניח בתחנה של ליברפול סטריט, והשמש שטפה את המסדרונות בין בנייני העסקים, והיא נקלעה לשוּק ספיטלפידס ופשפשה בעתיקות כדי למצוא לו מתנה, מה הכי ידליק אותו, הרהרה בשובבות, אולי כפתור בריטי עתיק עם דיוקן-מלכה? אולי מקטרת? בשיטוטים כאלה, שוב פשט בה פחד כמו וורידים של עלה. והיא בכתה עם הכפתור ביד, והמוכרת הזקנה שאלה, “Young lady?”. בשלב הזה של חייה, שחר עוד לא למדה שכאב זה לא נוזל שאפשר לשפוך חוצה; בעצם הכאב מופשט מזה בהרבה, מצטבר ונעלם לפי רצונו, זר לחוקי המשיכה והטבע.
“Perhaps you know” שאל הקול מאחוריה, “How do I get to this gallery?”. הסתובבה. גבר צעיר ומקועקע עם כובע קסקט לבן שפנה לא אליה, אלא לזוג זקנים. ניגשה אליו. “Show me”. הכתובת הייתה מוכרת, בטח משהו שתזהה אם תלך באזור, כי איך אמר פעם ג’ואל, יש לה חוש טיול מפותח. כמובן שלא קוראים לו ג’ואל, הם פשוט נורא התלהבו מהסרט “שמש נצחית בראש צלול”, הוא ראה את זה בארץ עם חברה שלו והיא בלונדון עם איזה מאהב, ובזמן הצפייה סימסה “בוא אתה תקרא לי קלמנטיין ואני אקרא לך ג’ואל”, כמו הדמויות של ג’ים קרי וקייט ווינסלט, שכל הסרט אתה נאבק עם עצמך אם יהיו ביחד או לא. היא הפכה והפכה בכרטיס הביקור; כתוב שזה סטודיו, אמרה, לא גלריה, והבריטי סקר את פניה יפה-יפה, את זרותה, אבל פתאום נגמר לה הכוח והיא הציעה שילכו עם ג’י.פי.אס. אין לך פלאפון? לא כזה, השיב. שאל מאיפה היא. ישראל, אמרה כשהתחילו לפסוע, מרפרפים במבט בין המפה לשביל. בכל שנה טסתי עם המשפחה שלי ללונדון, שותף למחקר של אבא עובד כאן, משהו בהנדסת חומרים. סיפרה איך חלמה לחזור לבד, תמיד הדביקה את האף לחלון וגמעה את העיר, כל מעיל ודוכן-תיירים וקצף-של-בירה, כל פאב וסמטה, דבר לא נעדר מחקירתה,
“And I finally did it. I finished the army, saved money and came”. לבד? תמה הבחור; כן, לונדון זו עיר לבודדים. חיפשתי טיול, אתה יודע, שבו אומרים כן לכל דבר.
זה טיול בין אנשים, ניסתה להסביר. הוא הושיט יד לעזרה במדרגות האבן, שוב נעשה רוחי, שערה הסתבך על פניה. זה הצחיק אותו. היא נעטפה חזק יותר במעיל והצביעה על בית בגדה השנייה, רואה את זה, שם ישנתי הלילה. אצל מי? שאל בספקנות; בחורה בשם צ’ארלי, שגרה עם קייט, בת הזוג שלה, הן כל הזמן רבות, מכיר זוגות כאלה? “And they wanna marry”, המשיכה, לכולם זה נראה כמו רעיון מחורבן. נזכרה שה”כולם” הזה הם לא באמת חברים שלה. הוא צחק מהקלות בה היא מספרת דברים כבדים, והיא סיפרה ששתיהן לוקחות תרופות נגד חרדה, וגם מסניפות כל הזמן. ואז הם שתקו. הציק לה שהתיק הגדול נשאר אצל צ’ארלי וקייט. ככה, היא לא באמת בטיול כרגע; משהו קושר אותה לתחנה קודמת.
השתיקה העיבה. ספר על עצמך, אמרה כדי להגיד. הבתים בשכונה המזרח-לונדונית היו בקשת צבעי העץ, אך בלי תחושת בית. קר. מנוכר. העדיפה את צפון העיר. למרות שפה יש גרפיטי, לכאן מתנקזת האומנות, אני מלידס הוא אמר, והיא חשבה לעצמה שקולו הפך מוכר רק מלשמוע אותו שלוש פעמים, שזה מנגנון של אדם מטייל. ואז הפלאפון רטט: הודעה מג’ואל. ברגע אחד הכל נעלם כל הקיום כולו רק המילים “מה שלום קלמנטיין שלי?” התקיימו בעולם.
כל יום. שלושה חודשים, וכל יום. התקף הלב הזה. כשהעיניים פוגשות סוף-סוף בצלמית. תמונתו הקטנה. אצבעות לבנות ארוכות מקלידות אי-שם. הוא. בטח עם הקפה שלו. וכתוב ‘מחובר’. כלומר חי. לחצה על כפתור כדי להקליט. “בוקר טוב, ג’ואל שלי! אני בדיוק הולכת ברחובות מזרח לונדון עם איזה מישהו שמחפש סטודיו. ברור שיש לו קעקועים בכל הגוף. ישנתי אצל צ’ארלי וקייט וכרגיל עבר עלי לילה נוירוטי ומטורף. הן צרחו כל הלילה ואפילו שברו משהו. למה אנחנו קצת מתעודדים ליד אנשים עם בעיות גדולות משלנו? ואין בעיה יותר גדולה מאופי קשה, נכון? ומה שלומך?”. על מה קשקשה עכשיו, רצתה למות, תמיד עונה לו מהר. לפחות לא חרגה מתשע שניות הפעם. קרה שהקליטה עשר דקות. הבריטי שאג: וואו, איזו שפה מוזרה! “Your boyfriend?”. שמחתה התחלפה בפילוח חזק וענייני של כאב.
הוא ניסה להבין את השינויים בפניה. אל תתאמץ, היא תיכף תסביר, לחצי לונדון סיפרה על זה, לצ’ארלי וקייט ולזקנה מהשוק ולאנשים שהכירה בפאבים; כי היא מגנט, הבחורה הזאת, ההתבודדות הגאה שלה מושכת. זה התחיל, אמרה, כששלחתי סיפור לתחרות של איזה עיתון בישראל, בכלל לא חשבתי לכתוב סיפורים אבל היה לי פתאום רעיון, וזו הייתה תחרות על כסף. הסיפור הגיע למקום השלישי אבל כל האינטרנט נחשף אליו, שלחו לי מיליון הודעות, והוא, שבכלל לא הכיר אותי, מצא אותי ושאל אם אני מתכוונת לכתוב תמיד. צחקתי ועניתי לו שאני מעדיפה לעשות כסף, שרק סבא וסבתא שלי חושבים שזה הייעוד שלי. אבל תודה! והוא אמר תודה לך, המילים שלך לא עוזבות אותי, את גאון, אמר שאני מודעת לכוח שיש בצליל, לאסתטיקה שלו. ואני תיכף כשקראתי את זה רצתי לבדוק מי הוא והתעלפתי. הוא לא הכי יפה בעולם, אבל הוא כל כך… ביתי, ככה היה נראה לי, כאילו שהוא יכול להבריג אותי למקום אחד ושלא אזוז. המשכנו להתכתב עד שטסתי ללונדון, וההתכתבות הפכה ליומן מסע. אז תתחתנו, מלמל הבריטי באכזבה. שחר גיחכה, לא, יש לו מישהי כבר שלוש שנים. “Oh God”, בכלל לא שאלתי איך קוראים לך, והייתה נבוכה על אנוכיותה, לא לראשונה. “I’m Chris”, אמר, “Take it easy”, והיא נגעה בכתפו ואמרה שהם פספסו את הפנייה לסטודיו. הם שבו לסמטה שמרצפותיה שחורות וצפופות. כריס שקל לחבק את הילדה-אישה האובדת-בעצמה הזאת, אבל היא לטשה עיניים במסך, כי תחת שמו של הסוֹפר הרחוק נכתב, ‘מקליד’.
היא תיארה את החברה שלו. פנים מתוקות, שיער בלונדי ארוך, קצינה בצה”ל. טיפוס אנאלי, ככה הוא מספר: חנוטה בסדר, בניקיון, מוקפדת, מקצועית בכל התחומים. כמו סכין ששויפה היטב, ואני, בדיוק ההפך. יש לי מוח חריף וידיים שמאליות. אני טובה עם מתמטיקה אבל לא עם מסגרות. אף פעם לא ראית אותה, מחה כריס, מאיפה את יודעת? האינטרנט זה כלי חזק, השיבה. (אולי בילתה בפייסבוק שלה יותר מבעיר.) חוץ מזה הוא מספר לי הכל, תראה, גללה באצבע, כמה כתב לי. כריס נשך את שפתיו ושחר חשבה שכולם שופטים אותה, אבל מה היא אשמה, לא היה לה מושג שתתאהב בפיקסלים שמרכיבים מישהו, והלוא, הוא בעצם קיים; אי-שם בעולם איברו מתקשה לו בג’ינס, הג’ינס שיש לו בכל התמונות, ויש מגע לשיער שלו, היא מדמיינת לפני שהיא נרדמת – כל פעם בבית אחר – אפילו כשחודרים אליה היא הוזה את חדירתו, עוצמת עיניים כדי להחליף את פניהם. אתה יודע מה היה הרגע הכי מאושר בטיול שלי, כשעליתי לגבעת יער האמסטד הית’, ופתחתי את הידיים לרוח, “And I felt alive, more than ever before ” אמרה בהצטמררות, לא כי עמדה מול הנוף הכי קלאסי של לונדון, ולא כי הדשא בער מירוקת רטובה – רק כי הוא היה שם איתה, היה ‘מחובר’ זאת אומרת, ואמר לה את מדהימה איך את חיה ככה, כן הוא היה איתה במקום הזה.
“I have two questions”, אמר כריס לבסוף. “First of all”, את לא חושבת שאת מנוצלת? מנוצלת, פלטה, כן, השיב, הבחור נהנה משתיכן. אולי תחשבי שזה קצת אולד-פאשן, אבל אני לא חושב שמותר למישהו לדבר ככה כשיש לו חברה. ולמה שלא תגידי לו מה את מרגישה? בום, עוד הודעה, הקשב שלה צנח, “Translate”, דרש כריס. והיא קראה: “כמה טוב לשמוע אותך על הבוקר” (הלוואי והיו פניו אומרות זאת לפניה, שפתיו לשפתיה,) “אני בבית שותה קפה קורא עיתון. תכף נָעַמַת תגיע וחשבנו לאכול ארוחת בוקר בלנדוור. את יודעת במה נזכרתי, שלפני כמה ימים הסתובבתי בשוּק עם חברים, זוכרת? וכתבתי לך ואמרת שאת מרגישה את תל-אביב כשאני מדבר עליה! תדעי לך שזה ממש ריגש אותי! אפילו אמרתי לנעמת שאני מתחדד בזכותך. אני מקווה שאני לא מדבר עלייך יותר מדי… אה ואתמול אמרת לי שהיום תחליטי מתי לחזור. את באמת באה?”. כריס נבח: זה מה שהוא כתב?! “He’s an asshole!”. לא נכון, התגוננה, תבין שאין לו ברירה, גם הוא בסיטואציה הזאת בטעות. כריס אמר לה, את יודעת משהו, כל אחד אחראי לגורלו, ואני מציע לך תמיד לשלוט במצב,
“Not to be controlled by another”. היא דרשה שינמק אבל קיבלה הודעה, והתפצלה בין הגברים; “אני חייב להוסיף שחר שאת באמת הופכת אותי לסוֹפר. אני מתחיל לכתוב יפה כמוך! אולי אַת הטריגר שלי לכתוב? ומשהו עוד ייצא מזה?”.
השניים עמדו תחת הסטודיו. המולה נשמעה, מוזיקה מתחכמת. היא רצתה שכריס יגיד, כמו אחרים, שהסופר הרחוק התאהב בה גם. אבל הוא רק אמר: “Come, come inside with me. But only if you promise that you won’t look at your cell-phone. Not even once”. בגלל הבחור שלך, הסביר, את מפספסת את הרגע. היא בלעה רוק בעלבון. והם עלו במדרגות ברזל חיצוניות, שלט ענק השתלשל בכניסה: “Eternal Sunshine of the Spotless Mind”, פאקינג – לא יכול להיות, שם התערוכה זה שם הסרט שלה ושל הסופר הרחוק, היא חייבת להגיד לו! אבל הבטיחה לכריס שלא תסמס.
חלל גדול, מהדהד, פלסטיקי. ריח של ג’וינטים וצבעי אקריל. פסלים, ציורים, צעיפי פרווה, אפודות, אפרו, מעילי כסף, כל אחד מתבלט, ככה שכולם נבלעים. כריס הציג את הנערה הישראלית לחבריו, הם שוחחו קצת והיא צחקה בשחרור וסיפרה מה עשתה בצבא. ואז הסתובבה לבד, מבטו של כריס מלווה את עמוד השדרה שלה; מדי פעם מילאה את הכוס ביין, לגמה וסקרה יצירות בלי להתמקד. מה פשר החגיגה, אולי סתם קיומה של אומנות, ואז רוחה החלה ליפול, כי מה זה שווה כשהסופר הרחוק לא יודע, האם זה בכלל קורה לה כשזה לא מסופר.
היא יצאה למרפסת שהזכירה לה מעקה-ספינה. השקיפה על לונדון הכחולה, טלאי על גבי טלאי של חושך, נצנוצים, וכריס בא ונשען על ידה. “Cigarette?” הציע, אמרה כן. הם עישנו בשקט והיא שאלה את עצמה האם הסופר הרחוק שלה שוכב עכשיו עם נעמת. היא מרגישה שזה קורה, שהוא נושם לה לתוך השיער הבהיר, החלק, האם בזמן הזה הוא חוטא ומדמיין את קלמנטיין שבאירופה. וכריס החל ללטף לה במותן,
“Are you enjoying yourself?”. היא אמרה לו את האמת: “I’m trying really hard not to text him”. כריס נשף עמוק מהנחיריים, התנצל והלך לראות מישהו. היא כיבתה את הסיגריה על הברזל. כמה עוד תחזיק מעמד.
אנשים רבים התרכזו על ספות סביב שולחן נמוך. היא קרבה אליהם, מבושמת, קלת הליכה, והיה לה קר וכולם נראו מחוברים והיא נזכרה בחברות שלא דיברה איתן מאז שטסה, אולי הן כועסות, מי יודע, כבר אכזבה אותן בעבר. אולי היא מן טיפוס כזה שלא רואה כלום חוץ מעצמו, ומאז שהתאהבה זה נהיה נורא יותר, כאילו הסופר הרחוק מותח את התכונות הרעות שלה ומכסה אותה בהן כמו בד. הנשים היפות שמסביב לשולחן סקרו אותה, והיא בהתה בבחור כריזמטי עם זקן חד שנראה כמו מרקיז מימי הבארוק. ביום אחר הייתה מתיידדת איתו, משיגה אותו, עם אחד כזה יכלה לקרוע את לונדון לגזרים, אבל הוא רק זיכה אותה בשבריר מבט, והיא הבינה שהיא לובשת את החרדה שלה. “Can we help you?” שאל מישהו אחר, והיא אמרה מי ומהיכן היא. כמו לעשות דווקא, העצב שלה הזכיר לה את סבא וסבתא. לא דיברה איתם מאז שנסעה. בפעם האחרונה שביקרה אצלם הם הדפיסו את הסיפור מהעיתון וקראו בו בפנים רציניות. מדי זמן נפלטה הערה על בעיית ניסוח, “אבל את מוכשרת”, סיכם סבא, “אין מה להגיד. זה מה שאת צריכה לעשות”. סתם סיפור מטופש שכתבה כשהשתעממה בשלישוּת, וזה הפך לה את החיים לגמרי. עכשיו יש לה טור של קורא אחד.
היא התאפסה ושאלה בחזרה, “And you are?”. השואל החל ללפף את המסטיק שלו סביב האצבע, “What difference does it make?” ענה בעוקצנות, המרקיז פרץ בצחוק, ומבחינתה זה היה הקש האחרון, האשליה התפרטה לפרטיה השקריים, הטיול הזה, שנדפק לה, שאין לו הווה. ברחה משם. רצה במדרגות. איפה החיים שלה, אה, איזו בדידות, איפה כל האופוריה של לונדון, הרפתקנית-עאלק, והיא המשיכה לרוץ בסמטאות של המזרח, כמוהן כאוקיינוס, כהות עם צמחיות קרות, למה היא לא בבית, מה באה לחפש. אחזה את הבטן בכאב, שם התרכזה האהבה אליו, סבתא הייתה אומרת שהבטן זה מרכז האינטואיציה הנשית, היא הסתובבה בחוץ זמן לא ברור וסוף-סוף מצאה את הבית של צ’ארלי וקייט. זה חוש הטיול שלה. הדלת חרקה עם כניסתה.
צ’ארלי שכבה בספה. “Hey babe” אמרה לנכנסת, עברה לישיבה, “Hey! What’s going on?”. צ’ארלי הייתה בלונדינית ורזה להפחיד, ועל כל מקלוניותה ניגשה אל הסופרת התפוּחה מבכי וחיבקה אותה. קייט יצאה מהמטבח ושחר אמרה פשוט תגידו לי ללכת, נדחפתי לתוך החיים שלכן, מי מסתובב ככה לבד. אנשים מיוחדים, אמרה קייט, את כזאת. ואנחנו אוהבות אותך. שחר בכתה ואמרה אני מאוהבת בו, רציתי לטייל ולחזור לישראל וללמוד מקצוע ושהכל יהיה רגיל, עכשיו אני מפחדת אין מקום שאני רוצה להיות בו. קייט ליטפה אותה ואמרה החיים לא שואלים אותך מה את רוצה, בייב. תמיד נמצאים איפשהו. והן הובילו אותה לשבת על-יד הקמין, על שטיח הודי דק, עטפו אותה בשמיכה, קייט הכינה תה שחור, ושחר חשבה לעצמה שהיא שפטה את הזוגיות שלהן מהר מדי. התובנות התערסלו לה בנפש, קייט שאלה אותה על מה את חושבת, אני נשארת בלונדון ענתה שחר, אני נשארת בלונדון.
בבוקר לקחה את התיקים ויצאה. חשבה לשוב לסטודיו ולהשיג את המספר של כריס, מי יודע, אולי יסכים לארח אותה, לפחות לשתות בירה ביחד. אך ליד הנהר היא זרקה את התיק וישבה עליו. הפלאפון נשלף לראשונה, כמעט ריק מבטרייה, אין-ספור הודעות והקלטות: “סופרת רחוקה? נעלמת”, “איפה את? אני קצת לחוץ”, “נסיכה? הלכת עם בחור מקועקע ואת לא עונה אבל הפלאפון שלך פתוח! את איתו?”, “לא יודע אם אמרתי משהו שפגע בך… אבל אין לזה צורה כאילו לפחות תגידי אני לא אהיה זמינה יותר…”, ואז – “אוקיי נרגעתי! את עוברת הרפתקאות ואני נלחץ כמו פולני זקן! האמת היא שנעמת שאלה אותי מה יש לי וכשאמרתי היא נעלבה. תגידי, את חושבת שאני לא בסדר? הסברתי לה והיא עדיין כועסת. למה נשים אף פעם לא בטוחות במקום שלהן?!”. היא נדה בראש בלי להאמין, איך גבר כזה מעז לשאול, וקראה את האחרונה: “אני מרגיש שאני מציק לך וזה לא כיף. התהפכת עלי או משהו?”. עד כדי כך היה מורגל בתגובות מהירות. היא מובנת מאליה.
התחילה לכתוב בשפתיים קווצות, “סופר רחוק, סורי שלא עניתי, לא יכולתי… אבל פתאום אני מבינה שהקשר שלנו עושה לי רע. למה אתה משחק אותה שזה בסדר לדבר איתי ולהישאר עם נעמת?” – היא באמת עושה את זה? – “נפתחתי אליך הכי שאפשר… איתך למדתי שיש לי כשרון כתיבה וכשרון טיול. אבל זה נהיה לי קשה. אני לא מפסיקה לחשוב עליך. ואני מכירה אותך מספיק בשביל לדעת שאתה יכול שנמשיך ככה וזה יהיה לך סבבה, אבל לי לא. אז בוא נתרחק. אני יודעת שזה פתאומי”. הוא לא היה מחובר, ומי יודע מה הוא עושה איפה שהוא כן מחובר, והיא נמלאה בזעם שכמעט רצתה לקלל את הבן-זונה, “יודע מה”, הסוללה נחלשת, “אני פשוט שונאת מה שגרמת לי להרגיש. אני חוסמת אותך ג’ואל כשתראה את זה לא תוכל להגיב”. מחובר. הוא מחובר. התחיל להקליד. היא גללה מהר באצבע כדי להיפרד מחלון השיחה הזה, מחקה – כבה הפלאפון. הכניסה אותו לתיק.
עכשיו היא מתחילה לטייל.
