איך להיות בעל ״זה״
היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם אישי יוצא דופן, והדובר מספר כיצד נשים הרעיפו עליו חסדים בכל מקום. יום אחד הזדמנו המספר והנער לבית מרחץ ציבורי, ובעת שהתלבשו, הנער השעין את רגלו על הספסל והוציא ממנה קוץ. הנער הציץ במראה ונזכר בפסל מפורסם מאותה התקופה, וגם המספר נזכר בה; ״גם אני שמתי לב לזה באותו רגע עצמו, אבל…״ אומר המספר, ״אני לא יודע אם זה היה במטרה לבחון את איכות חינו הניכר לעין, או לתת מענה שכנגד ראוי לשמו וליוהרה שלו… צחקתי ואמרתי לו שהוא בטח רואה את זה בדמיונו. הוא הסמיק. הוא הרים את הרגל שלו בשנית, כדי להראות לי, אבל המאמץ שלו נכשל, כפי שקל היה לצפות מראש. הוא ניסה שוב בפעם השלישית, הרביעית, הוא בטח הרים את הרגל שלו עשר פעמים, אבל זה היה לשווא. הוא ממש לא היה מסוגל לשחזר תנועה זהה.
מאותו יום, מאותו רגע ממש, שינוי יוצא דופן עבר על הילד. הוא התחיל לבלות ימים שלמים מול המראה. נכסיו החלו לנשור ממנו בזה אחר זה. נראה היה כאילו כוח נסתר ובלתי מובן ירד כמו רשת של פלדה על המשחק החופשי של תנועותיו. שנה מאוחר יותר לא נותר דבר מהחן החביב שעינג את כל רואיו. אני יכול לספר לך על אדם, שעדיין חי, שהיה עד לאירוע מוזר ומצער זה. הוא יכול לאשר זאת, מילה במילה, בדיוק כפי שאני תיארתי”.
הנער תרגל את תנוחות גופו מול המראה כל כך הרבה עד שפג ממנו הקסם שמשך אליו את לב רואיו. המודעות, במקום הנשימה הטבעית, השילה ממנו את קסמו. המודעות העצמית חיסלה את החושניות כולה והפכה ללופ שאין איך להיחלץ ממנו. וכך, הנער איבד את זה.
purposeless – לעשות מבלי להתכוון *
אומנות הדיוק והיופי
אמנם כתיבה מוכרחה להיות מדויקת – אבל גם יפה. כלומר הדימוי, התיאור הנבחר, צריך להיות מושלם מכל וכל, אבל חשוב לדעת שהמושלם הוא האויב של הטוב. קשה להפריז בעוצמת הבוז שאמור להיות לכל אדם כלפי פרפקציוניזם. פרפקציוניזם הוא פני הרוע: הטוב הוא היעד.
