הפרוטגוניסט שלנו הוא גבר רווי בניגודים

שִׁיר אֶל הַחֹמֶר שֶׁלְּךָ.

חָה-חָה. שִׁיר שֶׁמַּגְדִּיר עַצְמוֹ, מַה דַּל הוּא; מְגַדֵּר עַצְמוֹ לִּכְדֵי מָה? – הוּא,

לֹא כְּמוֹ פְּנִינָה

חֶלְקָה וּמֻשְׁלֶמֶת בַּעֲדִי, הוּא חֵטְא.

וּבֶאֱמֶת

כְּשֶׁשָּׁאַלְתָּ אוֹתִי מַה הוֹפֵךְ תַּסְרִיט לְתַסְרִיט, הִשַּׁבְתִּי בַּצּוּרָה,

כְּלוֹמַר בְּצוּרַת הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלַת הַתַּסְרִיט, כְּלוֹמַר,

אַל תְּגַדֵּר, הֱיֵה הַדָּבָר, אַל תְּדַבֵּר

אוֹתוֹ.

מִלִּים יַרְחִיקוּ אֶת הַגּוּף שֶׁלְּךָ מִשֶּׁלִּי

יִמְחוּ אֶת הַשִּׂיא

יָסִיטוּ אֶת הַהַתָּרָה; 

אֲנִי מְחַלֶּקֶת אֶת פסקאות הֶחָזֶה שֶׁלְּךָ 

חַיְדַּקִּים של-פי נִדְבָּקִים

לְמַגָּע הַגּוֹרֵף.

אַתָּה צָהֹב מֵהַרְפַּתְקָאוֹת

וַאֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֶת הַהַכְחָשָׁה

וְאַתָּה יְפֵה תֹּאַר.

שׁוּב מַצַּב-הָרוּחַ הַמְּטָרֵף,

הַקְּדּוּשָׁה שַׁאֲנִי מַקְנָה למַחֲשָׁבוֹת הַמְּבַלּוֹת אִתְּךָ. ועַכְשָׁיו, כְּדֵי לְעלוב בשִּׁירָה

אֲסַפֵּר סִפּוּר

עַל מְשׁוֹרֵר עַרְבִי, שֶׁיָּשַׁב בַּמִּדְבָּר תְּאָרָיו יָפִים כְּשֶׁלְּךָ,

לָבַשׁ תַּיִל שורט

לשִׁחְרוּר

הַתֹּכֶן מִתּוֹךְ הַצּוּרָה.

כִּקְרוּעַ נְשָׁמָה כָּתַב אִידֵאָלִית,

פְּנִינָה, פְּנִינָה. בַּיִת, בַּיִת.

אֲבָל הוּא עַצְמוֹ הָיָה אִישׁ, אַתָּה יוֹדֵעַ? אִישׁ זֶה דְּבַר-מָה,

אָדָם וַאֲדָמָה, רַק פְּרִי יְצִירָה

יָכוֹל לִהְיוֹת מַיִם כְּמוֹ מה שֶׁנִּפְרָם וּנְרַקֵּם, כָּאן.

אֲנַחְנוּ שִׁיר שֶׁתַּסְרִיט.

וְאִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת תַּסְרִיטָאִי,

תֻּכְרַח לִהְיוֹת מִיסְטִיקָן

כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ הַשִּׁעוּל שֶׁלְּךָ יִהְיֶה פָּאוּזָה אֱלוֹהִית.

כְּכָל שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת הָאֲוִיר מִתְהַדֵּק וַאֲנִי קַלְצִיט,

הַיּוֹנֵק

אֵל חוֹרָיו אֶת כָּל הַנָּשִׁים שֶׁלְּךָ.

מָתַי זֶה יִכְאַב אַתָּה שׁוֹאֵל, כָּל הַנָּשִׁים שֶׁלִּי,

וּבְכֵן כָּל כַּמָּה שאטייל

בְּבִלְתִּי מֻגְדָּר-לִי

עֵינֶיךָ עֵינֶי זְאֵב.

מֻתָּר לִהְיוֹת א-בִּינָרִיִּים. לִמְחוֹת עַל חוֹק.

וְנִרְאֶה שֶׁכָּל מַה שֶׁנְּדַבֵּר עַכְשָׁיו,

יִהְיֶה עוֹד סִימָן שְׁאֵלָה

הַמְּקַפֵּל אוֹתָנוּ בְּתוֹכוֹ; וְאַתָּה צוֹעֵק: אבל אֲנִי נִקְשָׁר. אָה…

זֶה הַקּוֹנְפְלִיקְט שֶׁל הַדְּמוּת;

אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַל שֶׁאֲנוּ כְרוֹנוֹלוֹגִיִּים אֲבָל שִׂים לֵב,

שִׂים אֶת הַלֵּב,

תַּפְסִיק לְהַחֲלִיט שֶׁבְּחוּרָה מִּדְבָּרִית הִיא חֹפֶשׁ.

שֶׁלַּחוֹפֵשׂ אֵין גָּדֵר פַּעַם רָאִיתִי רֹאשׁ מִתְכַּדֵּר

בְּחֵיקְךָ;

מַשֶּׁהוּ הָיָה אַחֵר, הַחֲזָקַת אוֹתָהּ אַחֶרֶת.

אז שָׁלַחְתִּי לַקְּרָב אֶת הַנּוֹיְרוֹנִים שֶׁל הַשִּׁכְחָה

וְשׁוּב

נִדְרַשְׁתִּי עַל יָדֶיךָ. אוּף

לָמָּה אֲנִי מְסַמֶּלֶת מַשֶּׁהוּ בַּעֲלִילָה?

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה שֶׁלִּי.

מֻתָּר בְּבַקָּשָׁה לֹא לִהְיוֹת חֵלֶק מִ”כֹּחַ חִיצוֹנִי מַכְשִׁיל” אֶלָּא מֶרְחָב

שֶׁל

הִשְׁתּוֹקְקוּת?

כָּל הַמֶּרְחָב.

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּל הַדְּיוּנוֹת שֶׁלְּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי,

לַמְרוֹת,

שְׁמֵי שֶׁמּוֹחֶה עַל צוּרוֹת עַתִּיקוֹת שֶׁל אַהֲבָה וּכְתִיבָה,

שׁוֹגֶה עַד לְהַעֲצִיב.

וְאִם הפרוטגוניסט שֶׁלְּךָ לֹא יָשִׂים לֵב לָמוֹטִיב,

הַטֶּקְסְט יֵיעָשֶׂה יָרוּד,

כִּי אֲדוֹנִי, אֲנִי,

לֹא הַפָּאוּזָה הַמֻּשְׁלֶמֶת,

אַתָּה לֹא תִּמְצֹץ לִי אֶת הָאֶצְבַּע

וְתִהְיֶה

אָהוּב שֶׁלִּי בְּטָעוּת.

לֹא תִּהְיֶה זָנָב זָעִיר שֶׁעָלַי לִתְפֹּס וְלִמְרֹחַ עַל דַּף. לֹא הִרְהוּר נִדָּף

בְּפִּסְפּוּסֵי הַתּוֹדָעָה, כְּשֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת: אֶל תִּקָּשֵׁר,

אַל תִּהְיֶה הַשְׁרָאָה

אֲנִי צוֹעֶקֶת אֶת שֶׁחָסַר,

כְּמֵהָה לִשְׁלֹט בְּמוֹשְׁכוֹת הָאֲוִיר אֲבָל אַתָּה הַגֶּבֶר,

אַתָּה תַּחְלִיט אֵיךְ הַשִּׁיר יִיגָמֵר.