- כשאני מהסה את עצמי מניסיון לנסח משהו, זה מפני שאני מתביישת מהם. האדם הבריא לא מהסה. הוא מקיא, הוא מקיז, כי זה יתעצב אלא אם זה ייצא החוצה – כדרך שהדבק זקוק לחמצן כדי להתקשות.
2. הזולת הוא גם אורח בתוכי. אפילו בפנים אי אפשר להרהר. הזולת מפריע לי להשתנות. הרי, די, הייתי נהנתנית; כמה מסיבות שחגגתי, כמה סמים וגלוטנים וסוכרים וזיונים ושיגועים ששוגעתי: ב-32 שנות חיים התענגתי על דברים אסורים מעל ומעבר לנורמה. הרשמתי את הזולת, שאמר עליי, שבעיניו אני ייחודית ומסוכנת. אני לא יכולה למנות את כמות טבלאות השוקולד השלמות שבלעתי בשבילו, שקיות הקוקאין שחיסלתי בשמו, לא יכולה למנות. דיברתי כל הזמן על ויברטורים מפלסטיק, על מייקאפ סמיך, ועל גניחות מטונפות במזח של אילת עם בחור בעל פוני. אבל מתחשק לי לסרב לתענוגים. לבחור בסבל המקודש. להיות חריגה, ובלתי דומה להם, כשאני מסרבת לאוכל שלהם, לשעות השינה המאוחרות שלהם, למשיכת הכתפיים וה״ככה זה בחיים״ שלהם, לרשתות החברתיות שלהם. לבחור במימוש התובעני; להקריב הכל לשמו, אפילו כשזולת אומר, ״אבל מה עם ספונטניות? ומה עם חברויות? ומה עם הנאות החיים?״.
3. הם יגידו. הם כבר אומרים – בתוך-תוכי – אז אני בועטת בפנימיותי כי עיניהם כחולות, ובמרכזן עיגול שחור קטן. אני מסרבת לחוות ריקנות והריקנות לא משה, לא מרפה. הריקנות היא שער לניצחון. ואני מולו, וזולת מאחוריי.
4. אני גם לא סובלת כשאנשים מדברים על קנאה בחופשיות.
5. אני מקנאה בזולת. כשאני רואה אנשים אחרים, אני מקנאה בהם על שיש להם גישה לעצמם. כלומר, אני גם רוצה להשתתף במה שהם יודעים, ולהיות בתוכם. אני רוצה להיות השכבה הדקה הזאת של פרטיות מכוערת. להיות המוגלה של מישהו אחר.
6. כשאני מנסחת את זה אני מבינה שאני אשתנה.
