בבואי להסביר למה אסור שהיא תישכח, עלי לפתוח בווידוי אישי. כן, אישי, כל כמה שזה נדוש; הרי אני מתכננת לדון באיכות היצירה של המשוררת (והסופרת) הזו, בוורסטיליות המטריפה שהיא מפגינה – כלהטוטנית נחושה – בכל צורות הכתיבה. אספר גם על החושניות, והרוחניות שבה (ובלי בושה אני נוקבת בשתי המילים האלה, ששימוש בהן בעולם הליריקה מעורר פיהוק); אבל נקודת המוצא תהיה, לבּושתי, אינטימית.
ניצה ק”ן הצילה אותי. היא כיוונה לי את חיי-הכתיבה, ופרמה את אצבעותיי לכתוב מתוך הפופיק. מהמקום הזה שזה רוחש בו.
אני אוהבת אותה – יודעת שהיא עדיין חיה – מתגעגעת אליה לפני שנפגשנו.
לא שמעתי עליה מעולם, לפני אותו יום שבו קמתי בבוקר, ובלבי, בכלל, משימה אחרת: למצוא את הסמינריון של שרי פיירשטיין.
(המטרה הרשמית שלי הייתה לצלוח איזושהי חוויית מצוקה, שאני מנסה לכתוב דרכה, או למרות-ה, אבל רועדת מחמת הניסיון, וכל החרדה הזו ממוטטת אותי. הידיעה שיש אי-שם סמינריון על מאגיה יהודית שעשוי, אולי, להציל אותי, כי טמונה בו תשובה לכל אפשרות-החידלון הזה, משכה אותי לחפש אחריו.)
שרי פיירשטיין הייתה אחת מהנערות שהתיידדו עם הסופר המנוח פנחס שדה. היו לו, כידוע, הרבה נערות-מעריצות-מאהבות, שקראו את “החיים כמשל” והתדפקו על דירתו שברחוב ההגנה 138, תל-אביב.
הן היו נגועות בהשראה וכל זה, ושדה היה מפטפט, מתכתב ושוכב איתן, עד שאחדות איבדו את הדעת: המפורסמת בהן היא חבצלת חבשוש, נערה מבריקה בעלת עיניי טלה שדמו לכוכבים; שדה התעקש לפרסם את כל המכתבים שכתבה אליו; ספר המכתבים (“התמסרות”) הפך לסנסציה; היא נשרה מלימודיה, התאשפזה באברבאנל, וקפצה מבניין אל מותה.
פיירשטיין הייתה דווקא מירושלים. היא הייתה יפהפייה אמיתית: שיערה שאטני כמו של ונוס, ורבים העידו שפניה היו היפות ביותר שהם ראו. גם היא (ככה פנחס שדה היה מספר, בהשווצה -) הייתה פוקדת את ביתו; ככל שידוע לנו, ללא מגע רומנטי, אבל לא ידוע לנו. והוא כתב בהשראתה שירים, דמויות, ועוד.
שרי הייתה תלמידה מבריקה לקבלה ולתורת הסוד. היא למדה אצל גרשם שלום בהר הצופים, וניחנה בהבנה חודרנית של המאגיה היהודית. אומרים שהיא עצמה הייתה מכושפת: לובשת שמלות שחורות ארוכות בעלות מחשוף משולש, שרומז על איזו שדיות ארוטית. ונוס של האופל.
ידוע שהסמינריון שלה על תורת הסוד הוא יצירת מופת.
על שרי קראתי משום שחיטטתי בבלוגים סנסציוניים מוזרים המספרים את קורותיהם של כותבים בישראל – והתאהבתי בכאב שלה. רציתי למצוא את הסמינריון. הצקתי לאלי אשד, ולעוד ארכיונאיים בעלי ידיי תמנון, וכולם אמרו: “הארכיון של שרי גנוז, אין למצוא את הכתבים שלה בשום מקום, רבים חיפשו…”.
“לעזאזל”, מלמלתי אותם צהריים. “עוד אצטרך לחזור לעבודה שלי ולהפסיק לברוח לקריאת מידע ביזארי”. השעון הציץ לי לתוך העין והזכיר לי שהזמן נוקף, ואני מוכרחה להצליח בחיים, תכף ומיד; השבתי לו שאי אפשר ככה, הוא חייב לתת לי לזרום עם השראה מציאותית, אחרת גם אני אתחיל לטפס על בניינים ולהביט מטה.
כי גם שרי פיירשטיין הגיעה לגיל שלושים ושלוש, נכנסה לפולקסווגן שלה, נהגה ללב ירושלים כשהיא מעשנת חפיסה שלמה, השאירה פתק בחניה, טיפסה במדרגות של כנסיית המוריסטאן וקפצה.
לא רק אני פיתחתי עניין אישי בכאב של המתאבדות והאובדות – חבשוש, פיירשטיין (ופלאת’ – איך לא נזכיר אותה). משהו בהן לופת את לבם של רבים, ראשית כי הן מוכשרות, בכל זאת; שנית כי יש בהן כוח גברא של רצון-להצליח, אבל את כל אותה חולשה נשית של ספק רפלקטיבי טהור (סליחה, וגם: מותר לי).
הן חיות מול מראה כסופה שקצותיה חותכים את הידיים, ואני, שרציתי להיגמל מהכאב וכל העניין הזה, וגם התחלתי להיבהל בגינו, המשכתי בגלילתי האיומה בכל הבלוגים המשונים שבאשפת הרשת, ונתקלתי בשיר שמישהי בשם ניצה ק״ן כתבה – והקדישה לחבשוש, ולוולך:
מעניין, חשבתי לעצמי. בקריאה ראשונה, השיר נגע בי באורח שבו פרסומת לסלקום נוגעת בי: סבבה, מגניב, ״וואי, לגמרי״, סגרתי את המחשב ופניתי לדרכי; אבל שבתי אליו לקריאה נוספת. הוא פחות נאיבי וחנפני משעשויים לחשוב. המחברת מבקשת להיות פחות גלויה, וממענת את השיר לשתי הנשים הכי גלויות בקאנון הישראלי.
שוב סגרתי את המחשב. בטריקה הפעם. “מוכרח להיות לזה פתרון”, אמרתי ללבי הרועם בלי הפסק. פתחתי מחברת, לחצתי את עצמי לכתוב. “קדימה, קדימה, כתבי את עיקרון-החיים השמיני; תפענחי את כל הכאב הזה – תפיקי מהחיים תחושה של התקדמות”.
יש לי שיטה לשרוד את המציאות: לרשום רשימה של עקרונות-חיים. כל מיני תובנות שמתקיפות אותי, חוקים צורניים גדולים, שאפשר להתמקם במרכזם כבתבנית אפייה ולנזול בשקט. הנה דוגמה לכמה: “לקבץ משימות דומות”, “לזכור את כוחו של החימום”, שינה היא המלכה”, “תכנון ריאלי הוא המלך”, “מוסר תוצאות”, “יום הוא מלוא-חיים”, “לאט = מהר, מעט = יותר”, “תמיד להגיע מוקדם”. אני כותבת רק משפט קצר שמסביר כל עיקרון כזה, וכשהפאניקה מגיעה – אני שולפת את המחברת וקוראת, קוראת, קוראת ורוגעת.
והנה באותו יום, מניתי את העיקרון השמיני במספרו – והעט כתב אותו כאילו מישהו מזיז את ידי: “לעקוב אחרי ההשראה”.
העיקרון השמיני. חייכתי לעצמי, חושבת על הסיפרה שמונה. מתחשק לי לצייר ולצייר אותה. בגרסתה השכובה היא האינסוף.
האם יש שירים על שמונה? ובכן – לעקוב אחרי ההשראה, פירושו לחפש, לא?
שוב פניתי למחשב, וחיפשתי שירים על 8. מבלוג לבלוג נתגלגלתי, ולפתע:
יש לשיר טעם של יין קידוש, מתקתק וגלותי כזה, אבל גם חושני! כל כמה שקראתי בו חשתי מין עוררות, כאילו אני מדלגת איתו בין נושאים; סקס ודת ופיזיקה, אהבה ומחלה ושיכרון, הופס-הופס! מוזר, מי כתב זאת? אני לא מזהה את הסגנון.
ובכן ביררתי. מסתבר שזו אותה אחת מהשיר הקודם: ניצה, פאקינג, ק״ן.
קמתי.
הכיסא נפל מאחוריי.
“עקבי אחרי ההשראה, עקבי אחריה!” קראתי. ומיד יצאתי מהדלת, והלכתי לספריית בית אריאלה של תל-אביב.
נכנסתי ברעם. נדמה שאיש לא הבין מהי העלילה הפרטית שבגינה אני צועדת במעין הליכת-מארש עד לדלפק השאלת הספרים; קרה דבר! ואני בדרך לפתרון חידה, שאני לא יודעת מהי! חידת השיתוק, חידת אי-היכולת-לכתוב-את-זה!
רכנתי אל הנער שבעמדת ההשאלה, וביקשתי בפשטות: ספרים מאת ניצה ק״ן!
הנער שבעמדה לא שמע את המוזיקה הבין-גלקטית שכיכבה לי באוזניים. הוא גלגל עיניים, בלי קונטקסט, אני מקווה; ואמר לי לחפש בעצמי.
התיישבתי עם פתק. ביקשתי עט ממישהו, וכתבתי בפתק את מיקומיי ספריה של ניצה ק״ן, כשאף אחד מהם, אף לא אחד, בר השגה מיידית: כולם נחבאו במחסן הרגיל, או במחסן השמורים (שהספרנים מתייחסים אלייך כאילו גילית על בסיס האם הסודי של הרפטיליאנים כשאת מדברת עליו).
כל זמן שהעתקתי לעצמי מהמחשב, הוא-שהשאיל-לי-עט בהה בי, ולבסוף שאל: ״מאיפה את מכירה אותה?”
“סליחה?”
“את ניצה ק”ן”, אמר באיזושהי תדהמה.
“אני לא”, השבתי בפאסיב-אגרסיב רצחני. למה הוא מציץ לי לפתק?
“היא לימדה אותי”, אמר, ופתאום הושיט ידו כדי לקבל ממני את העט בחזרה. “בבצלאל.” הוא קם והתחיל ללכת – גוץ שמנמוך, שחום כמו אגוז לוז, שכל חפציו בשקית ניילון. מיהרתי אחריו: “רגע”, וכולם הסתכלו עליי; “חכה! למה – “
הוא נעצר.
“למה הדרמה הזאת? אפשר הסברים?!”
“פשוט תיזהרי כשאת קוראת אותה. היא הייתה המורה שלי בבצלאל.”
“כן, אמרת, אבל –”
“מאיפה את מכירה אותה?”
“אני לא מכירה, רק מנסה להכיר…”
“היא מבינה את הקבלה יותר מכל הרבנים בארץ. היא יודעת את הסוד,” הוא אמר בהתנשאות.
“אז למה להיזהר? זה דבר טוב, לא?”
הוא מצץ את שפתיו. כבר הגענו ליציאה מהספרייה, והוא פשוט השחיל את עצמו מדלת המתכת הקטנה והזדרז החוצה על כל כדוריותו. לא הספקתי להבין את הטירוף הזה, ונותרתי בלי עט; יכולתי אם כן להזמין רק ארבעה ספרים מאת ניצה – אפילו שיש יותר. יש ספר אמנות פרי עטה, ומאמרים… נו, נסתפק בזה…
לבית אריאלה לקח כמה ימים להודיע לי שהספרים שהזמנתי ממתינים לי. קבעתי שם מפגש עם אחי הקטן, שפשוט שמח לבלות איתי בספריה; הוא הלך לחפש לנו מקום ישיבה, ואני ניגשתי לנער מגלגל-העיניים מאותה עמדה, וביקשתי שיביא לי את מה שהזמנתי, בבקשה, אבל המתינו לי רק שני עותקים מהארבעה.
התלוננתי על אי הצדק; הנער העביר אותי לספרנים בכירים; הם גלגלו אותי מאחד לשני כי אף אחד ״לא יודע מה לעשות״, הרי הספרים הנעלמים ״נמצאים במחסן שמורים… ואסור לנו ללכת לשם“; לחצתי על הרפטיליאנית ורודת-החולצה חזור ולחוֹץ, והיא נכנעה, ירדה אל השאול המדמם, וחזרה עם ספרים של ניצה – כשבפיה אזהרה: ״אסור לך לצאת איתם מבית אריאלה״.
בינתיים, אחי כתב לי שהוא מצא לנו מקום בספריית הרמב״ם. זו ספריית כתבי קודש בקומה השנייה, יש בתוכה בית כנסת, וכל כולה מעוטרת באסתטיקה יהודית מוזהבת.
הלכתי דרך המדפים העמוסים והתיישבתי באנחה. אחי הגיש אליי ספר שהוא מצא על השולחן לפנינו:
“נחמד”, חייכתי, “יש לך עניין כלשהו בקבלה?”
“לא יודע על זה כלום…”
“גם אני לא. אבל זה מסקרן. מצד שני, אולי זה רק שיווק את עצמו היטב.”
“Possibly.”
התחלתי מעיינת באחד מהספרים של אותה ניצה; ספר שיריה הראשון,” אִשָּׁה עֻבָּרָה”, שזכה בפרס אקו”ם ב-1991. הלסת שלי נפלה אל הקרקע. נדנדתי לאחי בשרוול.
“מה קרה?!”
“תראה,” נבחתי בלחישה, מציגה לפניו את ההקדשה שכתובה בספר: ״בשלושה חלקים שהם עבּוּר ויניקה ומוחין ונראת נפש שלמה דעשיה״ / ׳חיים ויטל, שער הגילגולים׳.
“את עושה ממני צחוק”, לחש אחי, מעביר את עיניו מהספר שעל השולחן, לציטוט שבספר של ניצה. “איזה צירוף מקרים מוזר!”
“צירוף מקרים מוזר,” חזרתי אחריו, חושבת האם התימה של צירופי מקרים יכולה להתגלגל ולהיות החוק התשיעי; אבל לא מצאתי איך לנסח את זה.
ניצה ק”ן חלשה על כל סגנון לירי ופרוזאי אפשרי, אבל לא מתוך רצון להראות שהיא יכולה, אלא מתוך היצירתיות שפושה בה, התשוקה להתנסות עם המילים עצמן. ואולי זהו הרווח הנקי שבהיות אוהבת-קבלה: הרי ‘ספר היצירה’ הקבלי, עוסק מאוד באותיות העברית עצמן. כך גיליתי להנאתי, כשעיינתי בו בחופשיות בספריית הרמב”ם (לא אחרי שהספרן החרדי סקר אותי רגל-ועד-ראש ואמר, “את בטוחה שאת יודעת מה זה?”).
אבל ק”ן היא גם לסבית. ואולי בי-סקסואלית, כי יש גם בחורים בשיריה ובסיפורים… בכל מקרה, היא לא נועזת לשם התעוזה. היא לא מחקה את וולך או בוקובסקי בכתיבתה הנהנתנית-מינית, ולא את פט פרקר בכתיבה הלסבית. בחיי שהיא לא מחקה אף אחד. אני לא מבינה איך לא שמענו עליה.
הכתיבה שלה חפה מכל נרקיסיזם, ונוטפת כישרון. בכל כתביה פושה השירה והליריות. היא מפענחת את יחסי המין באותה דרך של הזרה מאותיות-העברית, מהגוף, ממחלה שחלתה בה (אני למדה כך מהשירים, לא יודעת במה מדובר). היא מסתכלת על העולם מחדר הכתיבה שלה בשובבות ובסקרנות, ואני חוטאת שוב ושוב כשאני מאפיינת אותה: לא היא, כי אם קולה הדובר-שירה שלה.
צריך לציין את ספר הפרוזה שלה, “איילת אהבים: שירומן”, כי ניצה לעולם לא כותבת משהו שהוא לא-שירה. הפרוזה נגועה בשיר, ומכאן נגזרת כנראה ההתעקשות לקרוא לזה ‘שירומן’.
הספר מופרע. יש בו בערך שלושה פונטים שונים (והוא יצא בקיבוץ המאוחד, לא באיזו הוצאת פרינג’ נועזת); וכל כך מענג לקרוא את המשפטים שלה, ממש – בזה אחר זה, את האסוציאציות התפיסתיות שלה שהיא מתחצפת לחשוב שהן פרוזה… שממש קשה להניח את הספר מהיד. טוב, גם סצנות הסקס עוזרות.
הרומן מתאר יחסים רומנטיים מרובים בין הכוכבת – חבצלת סמנון, כן, עוד חבצלת – לגברים ולנשים. היא עוברת מ”זרועותיו המיסטיות” של גבר ספרדי בשם חואן-רמון, אל אבינועם חוקר מדעי-החיים, ואז לפילוסוף גבריאל. היא שוכבת עם כמה נשים בדרך – חלקן חיות, חלקן מתות(!) – חלקן רעיונות שהושארו מאחור כקליפות, ורוחות רפאים. לבסוף היא מתכתבת עם אישה שחייתה לפני שבע-מאות שנים, דולסה די-ליאון, אשתו של משה די ליאון, מחבר ספר הזוהר. בתחילה היא בזה לקבלה, ואז היא מתחילה לקבל מסרים מספרים קבליים, וכך זוכה להעניק לכל סמלי הקבלה פירוש חדש, ייצרי ותוסס, וכל הספר כולו הופך למעין מעגל הנסגר בזכות המסרים האלה, שהאחרון שבהם הוא שם הספר.
אני יודעת שלא אמרתי כלום. זוהי לא פרוזה המבקשת למתוח את הקורא עם “מאורע מחולל” וכל החרא הזה. היא מבקשת להיות הוויה שירומנית.
כשהגעתי לאמצע ספרה זה, חשתי כאילו שפכתי דלי של אסיד לתוך הבטן שלי. הייתי מהופנטת ועייפה, אחי כבר ארז את עצמו והלך, וכשהתבוננתי בשער הספר, תפסתי כי מצויירת גוף אישה עירומה עם חיצים על גביה, ומתחת לה המילים “חכמה חסד נצח יסוד הוד גבורה בינה כתר”. הלסביות-הקבלית הזו היא מאוד ניצה, וזה לא מפסיק לעניין אותי.
כמובן, הספרייה נסגרת כבר בשעות האלה, וכמובן – הגנבתי את הספרים האסורים לתיק, והמשכתי בבית.
גם על כריכת הרומן השני שלה, “סֶקסופון”, ישנה אישה עירומה לגמרי (והפעם מהוצאת בבל). הדמות הראשית היא צעירה ישראלית יפה באופן קיצוני, שהגומה החסרה בין האף שלה לשפתיה מעידה שבגלגולה הקודם היא הייתה בתו של משיח השקר יעקב פראנק, ושדיבוק שנבלע בגופה, גורם לה לחפש ספר על חלומות וחזיונות – שיפתור לה איזו חידה עמומה.
כדברי גב הספר: “סקסופון הוא סיפור אהבה בלשי […] שחושף סודות היסטוריים, […] אורגיות איזוטריות, אישה-משיחה ופרשיית אהבים סודית בינה ובין ג’יאקומו קזאנובה הנודע”. טרלול מטורלל. ואפשר היה לצפות שזה יחזור על עצמו מהרומן הקודם: הסיבה שזה לא כך היא ההתפתחות היצירתית של המחברת.
ולדובדבן שבכל הקצפות – השירה של ניצה ק”ן.
זה כבר היה כזה תענוג, שכעסתי ביני לביני על הספרייה שמסתירה ספרים כאלה במחסנים מאובקים.
ניצה פתחה לי שער כלשהו. התבוססתי בדימויים שלה – כשאני קוראת בה שוב ושוב, מחוממת עם תה בתוך השמיכה שבסלון. אדגים כאן חלקים קטנים מתוך שירים ארוכים יותר:
אִלְמָלֵא עֲיֵפוּתִי הָיִיתִי
בּוֹכָה בְּעִגּוּלִים שֶׁל פְּלַסְטִיק
וּמִכָּל פְּתָחַי הָיוּ נוֹזְלִים
גְּלִילִים שֶׁל גּוּמִי,
וגם:
וְלַמְרוֹת שֶׁאֵין כָּל הֶבְדֵּל
בֵּין מָה שֶׁמֵּעַל הָרִצְפָּה
וּבֵין מָה שֶׁמִּתַּחַת לַתִּקְרָה
אֲנִי רוֹאָה אֵיזוֹ טוֹבוּת
בַּהֲנָאָה לִקְרֹא לָהּ בִּשְׁמָהּ.
והנה עוד:
וּבְעֶרֶב יוֹם אֶחָד,
הַפְּרֵדָה, הַבְּדִידוּת וַאֲנִי
כְּמוֹ שָׁלוֹשׁ אָמָזוֹנוֹת
הַשּׁוּחוֹת זוֹ לִזְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁל זוֹ,
וּמְמַלְּאוֹת אֶת כָּל הַבַּיִת.
וּבְבֹקֶר בֵּית
אֲנָשִׁים מַתְחִילִים מֵאֶלֶף.
כמי שרווה מהקבלה, ניצה מתייחסת לאותיות באופן מטריאלי: כאילו תולשת אותן מהדף, או מהתודעה; נוגעת בהן, ומשיבה אותן.
וְאֵין לְצִדִּי מְיַלֶּדֶת
תֵּצֵא הִיא לְעוֹלָם
לְבוּשָׁה קֻבִּיּוֹת שֶׁל דְּפוּס
וּנְקֻדּוֹת שֶׁל חֵן בְּתוֹכָן
או, בשיר אחר – ובאופן לגמרי ישיר:
יֵשׁ בְּכָל אוֹת וְאוֹת עוֹלָמוֹת, חוּשִׁים, וְלַחְשׁוּשֵׁי נֶפֶשׁ
נכון שיש משוררים רבים ששוהים בשפה העברית, כמו דוד אבידן. אבל לא רבים שוהים בכל אות, וכך אני חווה את ניצה ק”ן, כמישהי שלועסת את השפה בדרך המושכת שאני מצפה ממשוררים ללעוס את דימוייהם.
לִפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ
שֶׁל נַבִּי-מוּסָא.
וּכְשֶׁכָּל הַסִּימָנִים מְעִידִים עַל סוֹף כָּחֹל
וּמֵרָחוֹק נִשְׁמַעַת
קִינָה שְׁחֹרָה עַל מוֹת
הָאֵשׁ
בִּבְסִיסוֹ מִתְלַקַּחַת, וְנִזְרַעַת
בִּי אוֹת –
קֶרֶן קַיֶּמֶת
בְּנִשְׁמָתִי.
אני דוגמת כאן מקטעים מן השירים, שומרת לעצמי בקנאות את משכי השירים כולם. זוהי דגימה לא הוגנת, אבל היא מראה קצת את השפה הקולחת והערה שבשיריה.
ובנוסף, אני אוהבת את הארס-פואטיקה הכל כך לא אקדמית, כל כך משוחרת רסן שלה:
הַיְּחִידָה הַבְּסִיסִית
נוֹשֵׂאת הַחַיִּים שֶׁל כָּל שִׁירָה
הִיא גּוּף חַי
הַמֻּקָּף קְרוּם פּוֹאֵטִי.
או:
הַאֶפְשָׁר לְזַהוֹת שִׁירָה
בְּצִלּוֹ שֶׁל שֵׁד,
הָעוֹמֵד מֵעַל כַּדּוּר זֶה,
וּמְזַעְזֵעַ בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב?
והנה שני שירים קצרים, שזוהי לא דגימה מתוכם, אלא לגמרי השירים כולם:
לֹא נוֹתַר בְּיָדָהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת
בְּדִיּוּן לָבָן כְּמוֹ שִׂמְלָה
נַרְקִיסִית אֲשֶׁר עָלֶיהָ מִלִּים שֶׁל חֹרֶף.
—
יָמִים נִקְצָצִים בְּמַכְסֵחָה.
רַעֲשָׁנִיִּים כַּדֶּשֶׁא.
וּצְעִידָה זְהִירָה עַל מַצָּע
קָשֶׁה, כָּמוֹהָ כִּטְרִיּוּת סוֹפָנִית.
—
ולפתע יש מחזורי של שירים בעלי חמש שורות, והיא קוראת לשירים האלה “חמסות”. למשל:
מַעְלָה, מַטָּה, מַטָּה, מַעְלָה
עַל הַנַּדְנֵדָה אֵם וּבִתָּהּ.
כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת כָּמוֹךָ
אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּלִבִּי לְבִתִּי.
בשירים אחרים, למשל אלו שבספר “שירת גרופית הציפור שלה” (הוצאת כרמל), השורות הן קלאסיציסטיות, מתעקשות להיחרז, ומביעות את החותם הזה שיש לניצה מעניינה בכתיבה יהודית, אולי אפילו ישראלית-נושנה. משהו כמו:
אֵינֶנִּי נֶחְשֶׁבֶת לְמַחֲשֶׁבֶת-קִצִּין רְצִינִית, חֵרֶף חֶשְׁבּוֹן יוֹמְיוֹמִי שֶׁל הָאַבְחָנָה,
אֵינֶנִּי מְהַנְדֶּסֶת שְׂפַת-מְכוֹנוֹת, אֲבָל אֵיבָרַי מְהֻנְדָּסִים עַל-יְדֵי יָד-אֲמִינָה,
אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהוּתוֹ שֶׁל הַיְּאוֹר, אוּלָם אָמֵן וְאָמָּן לְאוֹר הַשְּׁכִינָה,
אֵינֶנִּי בַּעֲלַת טֶבַע שֵׁנִי, אֶפֶס מַטְבֵּעַ בְּרִיָּתִי מוֹצֵאת אֶת עַצְמִי עַל הַקָּצֶה רְכוּנָה,
לבסוף, היא אף מתרגמת שלושה שירים של נעמי שיהאב-נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני.
וכך אני מבלה כמה ערבים טובים, בקפיצה בין ארבעת הספרים שגנבתי. מדי בוקר, בעלי מחייך ובוחש בקפה שלו כשהוא רואה אותי שכובה על הספה איתם. הוא רואה שמשהו מנחם אותי, מרים אותי לעשייה; קשה להצביע על כך, אולי הלחיים שלי התמלאו גוון.
חוויתי, הודות לניצה ק”ן, את התקיעות הפרוזאית שלי כזכות. אולי, משהו שאפשר לקבלו – ולהתבונן בו – ולשמוח בו; יש פאוזה שמבקשת להתמלא באותיות חדשות. אני זוכה למידה של רוגע, שפיות, בזכות הכתיבה הפרועה והדפוקה-לגמרי של ניצה, כתיבה שאינה מחפשת את עצמה (סוף-סוף!) אלא שוהה.
“שהות?” אני שואלת את עצמי, כמהה לנסח עיקרון תשיעי לחיים.
בכל אופן, אולי אקח לי עוד כמה ימים עם הנשים העירומות והסקס המאגי שלה, ואז אזדחל חזרה לספרייה ואחזיר את כל מה שגנבתי…
אני נכנסת לבית אריאלה בחיוך. כפי שכתבה ניצה:
מְיֻמָּנוּת הַמְּנוּחָה הַגְּמוּרָה הִיא אָמָּנוּת לְשֵׁם אָמָּנוּת
[…]
כַּמָּה יָפְתָה הַשְּׁבִיתָה מִמְּלָאכָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם דַּרְשָׁנוּת
ורואה – אותו ולא אחר – הוא-שהשאיל-לי-עט! נראה שיש לו מיקום קבוע, ליד המחשבים שבכניסה.
הוא נד אלי לשלום ואני ניגשת אליו: “היא מדהימה, מדהימה! איזה כיף לך שאתה מכיר אותה!”
“ששש!” נוזפים אנשים שרק חיכו לנזוף.
ואני ממשיכה בלחש: “מה אתה יודע עליה? הבנתי שהיא לא גרה בארץ? מה פירוש האותיות – ק”ן?”
הוא מהנהן ומהנהן ככלבים האלה שעל הדשבורד, חיוך סתמי תקוע עליו. הוא מושך בכתפיים ופותר אותי בתשובות חלקיות, שומר אותה לעצמו. וכשאני מתקדמת לנער מגלגל-העיניים מהעמדה, לוקח לי רגע להבין את העסק: הוא-שהשאיל-לי-עט קנאי לה, ולא ייחל שמישהי תצטרף לסוד. זה דווקא חמוד.
ק”ן היא מחברת מסתורית, שלא מצאתי עליה כמעט שום מידע במרשתת; אני יודעת עליה הרבה כל כך, ועם זאת, כלום. הכתיבה שלה כל כך רב-קולית, שכשאני מעניקה לנער מגלגל-העיניים שבעמדה את הספרים, והוא מגרד בקרקפתו כי לא נרשם על שמי שלקחתי ספרים בכלל, הוא מתכוון לכעוס עלי – אבל אני קורצת אליו; הוא נשבר ומחייך.
למה נדמה לי שכולם נגד כולם לפעמים? הרי הכל זורם בשצף-קצף.
אני משוטטת לי עוד קצת. יש בי איזה קסם בַּחוּשׁ שאני רוצה עוד ממנו. אני מסוגלת להסתכל על אנשים ולנוח בתוך הגוף, בלי התמכרות לנוירוזה שלי.
בספריית הרמב”ם, הספרן החרדי כבר נחמד אלי, ואני ניגשת למדים מעבירה את אצבעי על פני ספרים: ולפתע, נדהמת לגלות מולי דף תיקייה תלושה, שאינה באות הנכונה לה, ובה מאמר דהוי. “המשיחיות בתורתו של ר’ יצחק לוריא [האר”י] / שרי פיירשטיין, בהנחיית פרופ’ רבקה שץ”.
