“זוז מדרכי!” פילח קול את הסופרמרקט. “זוזי, גם את! כולם לזוז! אני ממהר!” בין המדפים הזדרז גבר קירח, לא צעיר ולא מבוגר, שהידק לחזהו שקית חומה ממחלקת הפיצוחים.
“אדוני!” נדהמה אישה מזרח-אירופית, גבוהת-תסרוקת. “אתה לא יכול לצעוק כך, ולדחוף! מה זה פה!”
“אני ממהר, גברת! זה עניין רציני!”
“נו!”
“זה הערב החשוב בחיים שלי, את מסוגלת להבין?!” צרח האיש, והצביע על רקתו. הקונים קפאו על שמריהם, בהו בו. מה דשנה הייתה הנאתם מהחצוף הזה; הנה שיחה הגונה לארוחת הערב. הגברות החלו להתלחש, אחדים צקצקו בלשונם. מבטי הצרכנים ליוו את העצבני עד לרגע צאתו.
האיש מיהר ברחוב. הוא חיבק את הפיצוחים באי-נוחות, משום שהוא היה לחוץ מכדי להתעכב על סידור אחר. פנסי הרחוב הזהובים נצצו במסלול קבוע ממצחו לעורפו. היו שבהו בו, על צעידתו הקטטונית.
הפלאפון צלצל. “הלו?!” הוא צרח, והצמיד את המכשיר לכתפו באוזנו.
“איפה אתה, למען השם?”
“אני בדרך, נו!”
“מה עשית? איפה היית? איך זה שאתה תמיד מאחר?”
“קניתי פיצוחים, רוביק. אחרי התערוכה יהיה מאוחר מדי.”
“תגיד לי”, רוביק הסתובב בגבו לעשרות האורחים, המבקרים, האורחים יפי-המלבוש. הוא התקדם לעבר החלון, הניח עליו את אצבעותיו ונשען עליהן. “אתה נורמלי? הם כאן כולם בשבילך, אני אומר לך. זה גדול!”
“מה אתה רוצה שאגיד, אני רץ כמו מטורף רוביק.”
“אל תעבור בבית אפילו. מיכאלשווילי פה, גרי. למען השם אתה מפספס הכל אתה חייב לבוא אתה חייב. קדימה, תגיע, אתה לא מרילין מונרו, אתה לא יכול לאחר ולהישאר כוכב.” רוביק ניתק והסתובב בתנועת ציר פתאומית. הוא חיטט בלשונו בין שיניו, ושלף שארית בצליל יניקה. רבים סקרו אותו במוזרות; הביטו בציורים, ושוב ברוביק, והתלחששו בעצמם, לעיתים עד צחוק. הם אחזו בכוס קוקטייל, או במתאבן, או בשניהם, או בשניהם ובשיפוד פירות ים. רוביק קיפץ על עקביו וחשק שפתיים; גוץ שמנמן, שיערו חלק וחום, אפוד חזיית החליפה שלו מלוכלך בסויה. באותו הערב הוא הרגיש שהוא חי את הסאטירה הקלאסית והטהורה, החמוצה עד להתפקע. הוא ראה בעבר בידור חי, כזה שרק מתחכמים מדברים בו, אבל הפעם – אוי, הפעם זה היה נהדר במיוחד.
הכל התחיל באחר-צהריים נאה ב’קפה דורון’. רוביק וגרי הזמינו דרך קבע מאפים ואספרסו, וגרי היה מפצח.
“נו, גרי, איך הולך בהימורים?”
“לא רע. אפילו טוב.”
“ובאומנות שלך?”
“רק אתה קורא לזה אומנות, תאמין לי. אנשים באים אצלי בבית ומתאפקים שלא לצחוק.”
גרי ירק קליפה. הוא היה בחור ממושקף, מסוקס, שהתפרנס מסחר בדומיינים, עיצוב אתרים והימורי-אינטרנט. בזמנו הפנוי אהב לצייר, לא מתוך יומרה להצטיין בכך (למרות שחשב את עצמו לבעל אופי של אומן), ואהב את חיי העיר, המנוגדים בדיוק לילדותו בקיבוץ. גרי אהב לקרוא כותבים עצובים, כמו חנוך לוין, שופנהאואר, קפקא. בביתו הופרדו המטבח והסלון בשינוי רצפות בלבד, ומדרגות עץ קטנות הובילו לקומת-חדרו, שהיא כעליית גג נמוכה. הוא ישן על מזרון כפול. קטנות ביתו הגבילה את התנפחות בדידותו.
ידידו רוביק היה איש כבד-עצמות, ליצנות תמידית בעיניו וגומת הרפתקאות בסנטרו. הוא הקפיד להגות במדויק את אותיות העברית, לרבות ה-ח’ העמוקה וה-ר’ המתגלגלת; ואהב להתפלסף, או להתפלמס, או לחוש שהוא עושה אחד מהשניים. הוא ניהל עם אחיו את חנות הגבינות של אביהם, שנמנה עם מייסדי תל-אביב. את חלומו הישן, לכתוב תסריטים, רוביק זנח משכחה. כך הניח לכל חלומותיו. מבחינתו ישנו חלום תרבותי-כללי שמתממש איכשהו מדי יום במטרופולין, בעצם קיומה. ההצגה המשובחת של הולכי הרחוב מול החנות הספיקה לו, והקרבה לתגי מחיר צרפתיים השביעה אותו נחת. מכריו צחקו מאחורי גבו שהוא טיפוס מוזר ומליצי.
רחשי מכונת הקפה מהדלפק של דורון גברו, הרעישו, ופסקו פתע. “תראה”, אמר גרי, בעודו נושך פיסטוק. “אולי אתה צודק, ואני כוכב שלא התגלה באומנות.”
“אני מסכים איתך, ידידי המוכשר. אני אוהב את היצירות שלך.”
“באמת?”
“כן, וודאי. מאוד מיוחד. מאוד חדשני. מריחות צבעים, הדבקת תמונות, השימוש במדבקות ילדים. ובאשר להימורי-הרשת, זו פרנסה לא יציבה! יום אחד יגיעו אליך סוכנים עם סיגרים ויצעקו – ‘תן את כל הכסף, דביל’, ויכוונו לך אקדח לנחיריים.”
גרי גיחך. “כן, ותראה אותך. עברו שנים מאז למדת תסריטאות ואתה אפילו לא דומה לתסריטאי. מה אתה צוחק, מה מצחיק אותך כל הזמן.”
רוביק פרס ידיו. “אני שמן, גרי! אני שמן ורווק! מה יש לי להפסיד?”
“יותר בשקט” סינן דורון מהדלפק. הוא מירק בסמרטוט את הבר. “מה יש היום, רוביק?”
“אוה, נפלא! פתחת חדשות כבר?”
“נו?”
“בחירות, יא חביבי, בחירות. אתמול נסעתי במונית לאחי, והנהג אמר לי – ‘המצב פה איום!’ ‘אז למי תצביע?’ שאלתי, והוא פסק, ‘אותו דבר, אני אגיד לך, אותו דבר’. ‘למה אותו דבר? לא הגיע הזמן לשינוי?’ – ככה אמרתי לו. והוספתי: ‘המערכת מהתלת בך כמו מריונטה איטלקית’. דיברנו קצת יותר באריכות מזה. ומה הוא אמר לי?”
“מה הוא אמר לך?”
“‘איזה מערכת בראש שלך, זאת השיטה היחידה’. אמרתי לו – תשמע, דורון – ‘אדוני! אתה אפילו לא יודע מה יש למדינה שלך להציע לך, להתפתחות הנפש וכל העניינים הללו!’ והוא הסתכל עלי כמו הייתי דג מדבר. אנשים שכחו שמותר לנו לחיות, ורוצים רק לשרוד פה, זה משהו. זה כל מה שהם מדברים!”
דורון: “למה תמיד הסיפורים שלך ארוכים ככה? יכולת לספר את זה בשתי דקות.” גרי צחק.
רוביק קם על רגליו הקטנות, והניף ידו כהמלט. מאחוריו עמלה מנקה שפופה על שולחן דביק. “אני, תשמע לי, עולה על גדותיי לפעמים מרוב חיוניות ואינטלקטואל ודעת! והייתי רוצה להפוך את זה למחלה מדבקת, כי אני מאמין בדרכי לחיות.”
גרי נטל עיתון לידיו והחל מדפדף. דורון: “אהא. אז תעשה עם זה משהו.”
“אני רק נראה לך כמו איזה אאוטסיידר, אבל דורון, אני, הכל מבין.”
“מה אתה אומר!” נשען דורון על הבר. “אתה, הכל מבין!”
“שלום, ידידים” חרץ קול עבה, עבה מאוד, את האוויר. כולם הסתובבו.
“הנה!” צווח רוביק. “אלון מיכאלשווילי! המבקר מספר אחת לענייני תרבות ב’אוטוריטה’ ובחו”ל. הנה, לפנינו איש שיסכים איתי על כך שהבעיה הראשונה בארץ היא שאנשים לא מדברים על אומנות. לא זאת בלבד – אנשים לא חושבים שמגיע לנו לדון באומנות, שהלוא, הסכסוך…”
“האומנות”, פסק אלון מיכאלשווילי, קולו תהומי, כתפיו רחבות ופניו גלוחות למשעי. “היא לא של האנשים. היא לא של ההמון, רוביק. האומנות נועדה למי שמתעניין בה. ומי שמתעניין בה הוא אנין.”
“סמוך עלי”, פסק רוביק, “שאם תצוץ אומנות בועטת, היא תבעט בכולם. אתה הרי יוצר את הרושם שהעיר שלנו היא בועה.”
המנקה המבוגרת ניגשה לנקות את השולחן מקליפות הפיצוחים. גרי דפדף בעיתון באנחה. “אחת-אפס מכבי, יא אללה…”
אלון: “מה הכוונה – בועטת, רוביק, מה זאת אומנות שאינה בועטת?”
“תראה, גרי שלנו פה מצייר. הוא מצייר יופי. זה משהו חדשני: הוא משלב תמונות וכל מיני ציורים, זה יפה מאוד. הוא חובבן, אבל הפוטנציאל גדול, תאמין לי. אני סבור שהוא יכול לגעת לכל המדינה בלב, אם רק יקבל הבמה.”
“תוציא אותי מזה” פסק מיכאלשווילי, “אני יש לי שם. דורון – שניים מקיאטו, שיהיה מהר. אני יושב במעשנים. כל טוב, רוביק. אה, וקרא את הביקורת החדשה שלי של השבוע.”
“על מי? על מה?”
“מרדכי גזבר הוציא ספר.”
“אה! זה העיתונאי הזה, נכון? הוא לא כותב איתך באותה פלטפורמה?”
“לדאבוני, כן. הביקורת שלי מצוינת, יש שיגידו – הכי טובה שכתבו בשנים האחרונות על מישהו. תאמין לי, איש לא יקרא את הנעבעך הזה עכשיו. ואני עושה להם טובה. כל אחד היום חושב את עצמו לסופר. העלילה”, הוא הפליג, “מזויפת. רעיון מטופש, שלא מתפתח, והוא מעצבן אותי אישית, חבל לך על הזמן. אני, כפי שידוע לך, אוהב שהדברים חלקים וישירים. כשהרמה גבוהה ולא מתפשרת.”
“אני יודע מה אתה שווה, מיכאלשווילי. אתה באמת השומר החדש של העיר.”
“חן-חן, נתראה” אמר אלון קצרות, והלך.
רוביק התיישב ליד גרי, ושלף מידיו את העיתון. “גרי.”
“מה.”
“מה אתה אומר על האיש הזה? קשה-עורף כזה, נכון?”
“כן, טיפוס קשוח. בעיקר אוהב את עצמו.”
“וודאי, וודאי. אבל זה עובד לו יופי משום מה. שמע עכשיו, יש לי רעיון מבריק. אתה הרי כוכב שלא התגלה, נסיך בוהמיין, אומן מיוסר, עסקן עצמאי. ואפילו שאתה בכלל קיבוצניק, אף אחד לא מקשיב, לא רואה, לא שם עליך פס.”
“תשתוק קצת, רוביק. מה קרה לך. אני לא רואה את זה בכזאת רצינות.”
“לא, תשמע, זה גדול. בוא נוסיף פלפל, בחייך, בוא נעשה איזו כותרת! ואני תמיד רציתי להיות סוכן. אני חושב שאתה צריך לנסות את מזלך שמה.”
“שמה – איפה?”
“באומנות! בעולם האומנות המסועף והפתלתל! אף פעם לא ביקשת מידוען לבדוק איך אתה מצייר. היי, דורון!”
“מה”, פלט דורון. הוא ניקה צלחת בתנועות סיבוביות.
“אם גרי הופך להיות שם-דבר, אומן שיכירו כל אנשי הרוח – מה אתה מביא לי?”
גופו של דורון קיפץ עם הניגוב. הוא הסתכל על רוביק. “ארוחות חינם. כל החיים”.
“אתה בז לי? אתה לא חושב שאני יכול לסובב את העיר הזאת על האצבע?”
“אני לא חושב שהבנת את החיים כמו שאתה חושב שהבנת”.
“מצוין. פייר-אנד-וול. גרי – אליך לדירה!”
“יש לכם יותר מדי זמן, שניכם.”
גרי השעין את מרפקיו על השולחן, וירק קליפה מפיו. הוא הרים את אצבעו והצביע בין הגבות של רוביק. “אתה מעצבן אותי.”
“קדימה!”
הלכו השניים לביתו של גרי. רוביק השליך את הז’קט על הספה, ונותר עם אפודה משובצת, ארוכה מדי לגופו. גרי התיישב והביט בו. רוביק הילך סביב הקירות, התבונן בלוחות הקנבס התלויים (גרי לא היה מוכן לתלות יצירות שלא הוא יצר). הוא התכופף לקראת הציורים הנמוכים ונמתח לאלו הגבוהים. “כבר שכחתי כמה שהבית הזה קטן, גרי.”
“יו דונט סיי.”
“תראה, הכל נפלא. הרעיון לא ממצה את עצמו. תמונה באמצע, או באחת הפינות, וסביב לה קשקושים, כלומר, עיטורים, זה יפה. אבל חסר דבר. ביקורת. אנשים אוהבים כשגורמים להם לחשוב שהם חושבים.”
גרי נאנח בהפגנתיות. “רוביק, מה זה הג’וק הזה עכשיו? מה אתה רוצה?”
“אני רואה בך פוטנציאל, גרי, לחזון הפרטי שלי. תבין”, הטעים, “לא כל אחד יכול להתחבב על כולם. אני, למשל, גרוטסקה. את הראש שלי כמעט ואיש לא מבין. ואילו אתה – ראה אותך! מאצ’ואיסט, הייטקיסט וקירח. אתה ה-ישראלי, גרי, אתה פופוליזם מתוק כמסטיק.”
“אבל מה אתה רוצה?”
“לא יודע, הרעיון מתפתח. רעיונות טובים לא מגיעים כמו תובנה. הם מזדחלים לאט, בשקט, גדלים כטפיל בקרביים שלך.”
“ישראלים, רובם, לא אוהבים את הדברים האלה. תביא להם ריאליטי, כדורגל, ספר בסלנג.”
“בסדר, חבוב, תן לי לעשות ממך כוכב כאן. אנחנו רוצים לצקת משמעות לחייך, שגודלם כגודל הבית המצ’וקמק הזה!”
גרי חיזק את אחיזתו במשענת הספה.
“תאמין לי – זה רעיון גדול. הרי, הבה נודה באמת, אתה ואני משתעממים. אנחנו נפגשים בדורון כי לא נותר מה לעשות פה. היינו פה כשהיה גלאמי, כשהיה פאנקי, כשהיה גראנג’י, אבל אנחנו מזדקנים, יא חביבי. אני מחפש עניינים להתעסק בהם. כמה צחוק ועניין אפשר כבר להפיק מעסקי הגבינות?”
“מה בכלל הרעיון שלך.”
“אני רואה שאתה מדביק תצלומים, ומצייר סביבם. אז אגיד לך מה – נעשה משהו יפה. נהיה החלוצים הפמיניסטיים. נצא מול כל העניין הזה שכולם מדברים בו, נו, הנשים הללו שמתפשטות עם המוזיקה, ונצלם אותך עירום. או אותי. תעשה עם זה מה שאתה עושה בצבעים ועיטורים, וזה יהיה שלאגר. דעתך?”
בחוץ נשמעה יללה הולכת וגוברת. היללה הפכה מתגרה, היסטרית, כשחתול נוסף הצטרף, ויילל כלפי המייללת, כנראה בקרבת מה לחלון הבית. רכב דרס קופסת פלסטיק שהתפצפצה. עם שאונו חלף שיר של דיוויד בואי, ‘אהבה מודרנית’, ונעלם.
“לא תגיב?”
“רוביק, האם יצאת מדעתך? אתה אידיוט -“
“אינך מבין!” הוא רכן מול גרי ואחז את ידיו בתוך שלו. “אין לך שום סיבה שלא לנסות איתי את הניסוי הזה! לא ראית ‘יחסים בצמרת’? הסרט הצרפתי הזה! היה שם אחד שהנדס לאחר את כל החיים, והביאו לצמרת הפריזאית, אם זכרוני אינו – “
“מספיק עם זה!!!”
“אל תצרח, עצבני אחד” מחה רוביק והתיישב לצידו על הספה. “היום, כולם עירומים. כל הכוכבים של הפופ עירומים – “
“אתה מתכוון, כל הכוכבות.”
” – אז בלי ספק, תקשיב לי רגע, בחיי – זה הפתח שלנו. זה מושא טוב לביקורת, זה נחמד, אפשר לדבר על זה.”
“רוביק.”
“צלם אותי עירום. או אותך. מי מאיתנו חייב להיות עירום. מספיק עם החיים המזופתים שלך באינטרנט – בוא נעצבן את האנשים.”
גרי קם כדי להכין תה במטבח. קולו גבר עם צליל הקומקום הרם – “לא מתעסק בדברים האלה, רוביק. אם יש לי ג’ורה בבטן, אני מספר לך, ואם אין לי כלום, אז אין לי כלום. ואם אני מצייר, זה כי אני אוהב לצייר. סתם. אסוציאציות. צבע. סתם.”
“איך משתמשים בדבר הזה?” הגיח ידידו עם מצלמת פילם. “אתה לא מעוניין במצלמה דיגיטאלית?”
“אני אוהב לראות את תל-אביב מבעד לעדשה ישנה.”
רוביק סובב את הספה לכיוון המטבח, והוציא את גרי מכליו – “מה אתה עושה?!”. הוא לא שמע לו והתפשט, החליק את בד הספה תחתיו, ונשען עליה כעלמה רנסאנסית, ידו תחת ראשו. “תצלם.”
“אתה עירום. על הספה שלי.” גרי לא הצליח להתעצבן.
“תצלם, משוגע אחד. אני אומר לך שנעשה היסטוריה.”
יש להסיר ספק מעל הדבר – שכן לקורא ידועים המשך העניינים. גרי היה משוכנע שהתוכנית של רוביק לא תצליח. אבל הסיטואציה הייתה כל כך מבדרת, עד שהחליט לצלם לשם השעשוע, בשם השמחה. הוא צילם שוב ושוב, נשפך מרוב צחוק, ורוביק הקריקטוריסטי התפתל מולו כתולעת שמנמנה. “אני יוצא טוב?”
“כן, זה מצוין.”
“תראה לי! עשיתי ככה עם הסנטר, שלא יראו את הפומה.”
“איך אראה לך? זה פילם. אני צריך לפתח את זה. תשמע”, הוא געה בשרידי הצחוק, “אתה כזה מוזר, ורק אתה לא מעלה לי את הסעיף, תאמין לי.”
המחשב בחדרו השמיע צלילים רמים. הוא הניח לספלי התה וטיפס, חיש מהר, על מדרגות העץ מעלה.
לשם הבדיחה המצוינת, גרי פיתח את תמונות העירום. הנערה בדלפק החנות הגישה לו את השקית בחשד. הוא המשיך לחנות יצירה, חידש את מלאי הגואש שלו, ונסע באוטובוס לביתו. בהגיעו, גרי השעין שלושה לוחות קנבס על הקיר, הדביק כמה תמונות וצבע סביבן באצבעותיו. לאחר מכן הוא שטף את ידיו ושב למחשב. לשמחתו, ביקוש רב היה לאחרונה לקניית אתרים אישיים.
כעבור ימים מספר, רוביק בא לבקר. הוא צחק כשראה את התוצר. ובזמן שגרי להטט בין הכנת תה לנקישות בלפטופ, רוביק נשכב על הספר, שיחק בסליל הטלפון והתקשר לפי ספר טלפונים.
“יש לי משהו בשבילך, שופרא דשופרא” אמר לאלון מיכאלשווילי.
“במה מדובר?”
“גרי, החבר הקירח שלי, זוכר? הציורים החדשים שלו ראויים לבדיקה.”
“אם לא היינו מיודדים אצל דורון, הייתי מנתק לך בפרצוף.”
“למה?”
“איפה הוא למד, הגרי הזה” רעם קולו הכה-עבה של אלון בשפופרת. “‘שנקר’? ‘בצלאל’? מה זה פה, בדיחה?”
“לא צריך, מיכאלשווילי, אתה עוד תראה אותו נוצץ בגדולות.”
“אין לי סבלנות אליך, רוביק. אתה לפעמים עושה משחק מהקריירות של כולם.”
“אתה לא יודע להעריך אוטודידקט כשאתה רואה אחד, מה?”
“אל תתערב בזירה הזאת. להתראות.”
גרי נעמד בתנוחת צלב וסובב את מפרקי ידיו הכואבים. אחר כך הסתובב על מקומו כדי למתוח את גבו. הוא אמר, “בוא נביא פיצה, רוביק.”
“שיהיה. תביא. בשבילי עם אננס ובולגרית ורוקט וביצה. שקט, טלפון. הלו? מרדכי גזבר?”
גרי נעל את נעלי הספורט שלו ויצא.
כשיצא, היה הרחוב שוקק. היה זה ערב צעיר. עלמים ועלמות הלכו במדרכות, לבושים יפה או זרוק, קולניים וחיוניים. בעל הקיוסק נשען בפתח ושיחק בקיסם. המטיילים עם כלבים שוחחו ביניהם באחווה השמורה לבעלי כלבים בעיר. גברים סובבו ראש אחרי נשים חטובות, ונשים חטובות הקפידו להסתכל קדימה. ילד במדי צופים הרים שקיות מהרחוב, והצמידן לבית-השחי.
כעבור שני רחובות, הגיע אל הפיצה. הוא כבר שכח מה רוביק ביקש, חוץ מהאננס, ואלתר. הוא נשען על הוויטרינה, עודנו מחויך מהאובססיה המצחיקה של חברו, ואז נכנסה למקום בחורה תמירה, שערה השטני אסוף בפקעת צמודה, משקפיים עבות תלויות על צווארונה. היא לבשה חצאית סרפן כהה ונעלה נעליים צבעוניות. הוא התבונן בה, והתעכב על איפור הסומק המדויק מתחת לעצמות הלחיים.
“מה בשבילך?” שאל המוכר, והיא הצמידה את שפתיה באצבעות, מתלבטת.
גרי הציע – “צריכה ייעוץ?”
“מה? לא, תודה.”
“זאת”, הוא הצביע על פיצה עם ביצה קשה ובייקון, “לא מאכזבת.”
“מממ. אני צמחונית.”
“אז תקחי את זאת, עם אננס וביצה וגבינה, גם מצוינת. אה” הוא נזכר; זה מה שרוביק ביקש.
הבחורה התבוננה בו בסימן שאלה, ואז פנתה למוכר וביקשה את הפיצה הזו.
“את מהאזור?” התעשת גרי ושאל, אך היא ענתה לו, “בבקשה לא, אל.”
“למה?”
“אתה לא הטיפוס שלי. סורי.”
בדרך חזור הוא הרהר באמירה הזאת, “לא הטיפוס שלי”. לא הייתה לו בעיה בעבר למצוא בחורה ללילה, או לקשר של לילות. הוא לא נמנה עם הרומנטיקנים והתקשה להאמין שאישה יכולה להזיז בו משהו, או שנשים הן כאלה מדהימות, כמו שאומרים. אבל את דעותיו אלה שמר לעצמו.
“הגעתי” הוא הפטיר כשנכנס הביתה. לתדהמתו העצומה, בסלון המצ’וקמק שלו עמדו שני אנשים: האחד, ידידנו רוביק, והשני גם הוא גוץ, ממושקף, שערו דל וקופצני וסרבל ג’ינס לגופו. הוא היה מוכר לו, אך גרי לא הצליח להיזכר.
“מרדכי, הנה האומן – גרי!”
מרדכי ניגש לגרי בהתלהבות ותפס את כף ידו. הוא שקשק אותה בחיוך אידיוטי. גרי הצביע בראשו על מגשי הפיצה. “בואו נאכל”.
“מרדכי למד תולדות האומנות באוניברסיטה, שלא תחשוב!”
השלושה התיישבו בסלון. שניים על הספה, ואחד, גרי, גרר כיסא עץ פשוט מהמטבח. כל אחד לקח לעצמו משולש ולעס בשתיקה. גרי התבונן בשניים. “אתה הזמנת לפה איזה בחור שמבין באומנות כדי שיסתכל על התמונות שעשיתי לך בצחוק.”
“צחוק?!” צווח מרדכי גזבר, “שום צחוק! האומנות הזאת שלך – זה שיא המודרנה! ראשית לכל, אתה מצרף ביחד גם תצלומים וגם ציורים סוריאליסטיים, כלומר, מופשטים. אתה לא עובד בחומרים קונבנציונאליים – מה זה שם שהשתמשת בו, מכחול מניפה? טוש-מכחול-יפני? שפכטל?”
“אצבעות.”
“נו, זה משהו” הסתובב מרדכי להביט ברוביק, ורוביק הנהן.
“אתה אומר לי, בכל הרצינות, שהשטויות האלה שוות משהו?”
“תראה” הטעים גזבר, “אתה כנראה לא מבין שעשית פה היסטוריה, חבוב.” עיניו העכבריות סקרו את גרי מבעד למשקפיים, ושערו הבן-גוריוני טייל באוויר. הוא החל להסביר לו על אומנות מודרנית, על האמירה יוצאת הדופן שבצילום עירום שאינו אטרקטיבי, “תסלח לי רוביק”, כתגובה סאטירית לפופ העכשווי. גזבר גרס, “אתה בכלל לא מבין את סדר הגודל של היצירה שלך. שמע – זה לא שאתה פמיניסטית כזאת, או איזה עיתונאי עם טור. אתה כביכול הייטקיסט, שמבקר את הידרדרות הערכים הבלתי-נסבלת, ובאותה יד יוצא כנגד האומנות הרנסאנסית, הפרפקציוניזם הרומנטי, הפופוליזם הסקסיסטי, המצב הבטחוני!”
גרי סקר את מרדכי. חלפה במחשבותיו התהייה, איך תוכל אישה למצוא חן בגבר הזה. “אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?”
“אני רוצה לכתוב עליך. תן לי לפרסם אותך קצת. תאמין לי, יש לזה עתיד בטוח.”
“חסרים לך אייטמים? אומנים? כבוד בתחום שלך?”
“כן.”
גרי קם וניגש למטבח. הוא שב עם פיצוחים וקערה. תחושת אופטימיות משונה התחממה בבטנו; נו מה אכפת לך, אולי לא כולם אידיוטים ואתה חכם, אולי נהפוך הוא. האם גזבר צודק? שומה – אומנות עכשווית היא כזאת שלא יודעים שהיא אומנות כשיוצרים אותה?
“תביא אני אראיין אותך, אצלם כמה תמונות. אני אפרסם את זה. זה יעזור לשנינו.”
גרי פלט, “או-קיי”, וגזבר קם וצילם את היצירות במצלמתו. הוא ראיין את גרי, וכעבור שעות ארוכות פנה והלך לביתו. לאחר שהלך שאל גרי, “מי זה האיש הזה? מה האופי שלו?”
“אף אחד לא בטוח, גרי ידידי. אבל הבה נקווה שהוא נקודת האור שלנו. הוא מקושר, אתה יודע, יש לו את החברים שלו. אבל אחרי מה שכתב עליו מיכאלשווילי…”
“אהה, אני מבין. אני זוכר אותו איכשהו.”
“כן, מטיפוסי העיר.”
“מטיפוסי העיר.”
ננוע עתה חודשיים-שלושה קדימה. גזבר פרסם כתבה במוסף האומנות של ‘אוטוריטה’, תחת הכותרת – “הכירו את קול העם של העיר הזאת!”, וממשיכה כך: “איש המחשבים הלקוני, גרי, מצליח – באופן חובבני כביכול – להוריד ארצה מושגים גבוהים ולייצר אומנות עכשווית בועטת, שמדגישה את שחורות החברה. סוף סוף, האומנות היא נחלת הכלל בישראל”.
קוראי הכתבה התעניינו ביוצר החדש, שקיבל הכרה חרף חובבניותו, והעז לצלם דוגמן-שאינו-דוגמה כדי לקרוא תיגר על דברים שונים. “חייב להיות בזה משהו”, אמרו הבריות, “אם זה הגיע לעיתון”.
גרי הוזמן לפאנל יוצרים, פאנל עורכים, מפגש-פסגה-של-יוצרים-ועורכים; הוא הרצה במוזיאונים ובאוניברסיטאות, והיה מבוקש בחוגי בית גבוהים.
“אתה כוכב!” השתנק רוביק מרוב אושר, פעם אחת, כשישבו במונית בדרכם מהרצאה. הוא פתח את החלון ברוח שטות וצעק לרחוב – “הוא כוכב!”
“מי זה” מלמל אחד הנערים שחלפו מול החלון.
“זה האומן נודע השם! זה גרי! גרי מההרצאות ומ’אוטוריטה’, גרי של הביקורות!”
החבורה, שעמדה מול החלון, הביטו בגרי בחוסר אונים. גרי פיצח גרעינים לבנים לתוך שקית נייר, וחייך אל המביטים. גם הנהג הציץ מבעד למראה ולא זיהה את הברנש. הוא משך בכתפיו. “אני בטח לא מכיר אומנים.”
“לא מכיר אומנים? מכיר גם מכיר! הנה – תומרקין, קדישמן, דנצינגר, גוטמן, גרשוני.”
“יש בחירות, אהה” צעק הנהג. “למי אתם מצביעים?”
רוביק: “אני לא בטוח מי יקדם יותר מכולם את התרבות והחינוך הישראליים. למעשה, אני מתלבט.”
“ומה יהיה עם הערבים, תגיד לי” נאנח הנהג בעודו שואל, ידו תלויה מן החלון. “הכל עקום במדינה הזאת בגלל הסכסוך, אתה לא חושב?”
“כן?” תמה רוביק. “אתה חושב שזו הסיבה, ולא העובדה שאינך מכיר את הגדולים?”
“הוא לא חייב לאהוב אומנות”, הפטיר גרי, גרעין בשיניו.
“לא זה העניין” מחה רוביק, “אלא אפס ההתעניינות של רוב העם בעצמו!”
הנהג לכסן מבט לעברם. רוביק בלע רוק, והמשיך – “אני חושב שאין לנו גאווה אמיתית, אתה מבין. אנחנו לא בונים את עצמנו באותה ההשקעה שאנו הורסים אותם…”
גרי לחץ את ירכו של רוביק. תובנה חדשה ניקרה במחשבותיו. הוא אמר, “אני חושב שאני יודע על מה אדבר בתערוכה הגדולה”. השמיים היו תכולים, עננים יחידים שטו בם, ומהחלון נראה הים הכהה, מתוח כקו אופקי-דק, ורוחצים שהשתעשעו מאחורי גדר ההפרדה שבכביש.
משהגיעו לרחוב, ביקש גרי מהנהג שימשיך לנסוע עד לפיצרייה. כשהם פסעו פנימה, הוא זיהה את הבחורה מהפעם הקודמת. הם בחנו את הוויטרינה, ואז אצבע עדינה נגעה בכתפו. “היי.”
הוא הביט בה בקשיחות. לא ענה. היא הוסיפה לומר, “קראתי עליך ב’אוטוריטה’. מאוד מרשים. אני גם חושבת שיש מקום למנף עירום גברי וגם עירום של אנשים שהם לא אידאליים.” היא הציצה לכיוון רוביק, וחייכה אליו. רוביק הנהן קצרות.
מוכר הפיצה כיווץ את גבותיו בהסתכלו על האדם שהוא מפורסם, כנראה. הוא פנה לחברו, שבדיוק רידד בצק, ולחש לו – “אתה מכיר את האיש הזה?”
“האמת, לא. בטח עוד איזה אומן כלומניק שרק הפלצנים מכירים.”
גרי קרא למוכר בכחכוח גרוני, והצביע על הפיצה שהוא רוצה.
“אני יודעת שלא הייתי נחמדה” היא אמרה במבוכה, “עבר עלי יום קצת קשה, באותו זמן… אבל חשבתי, שאולי יהיה, לא יודעת, נחמד להכיר.”
“כי יש עלי כתבה ב’אוטוריטה’, נכון?” הבחורה השתנקה. הוא המשיך – “עכשיו אני כן הטיפוס שלך. את בחורה, באמת, מהסוג הנחות ביותר. בוא נלך רוביק.”
רוביק היה המום. בצעידתם הביתה הוא אמר – “אתה באמת כוכב!”
נשוב לתחילת הסיפור. גרי יצא מהסופר ונחפז למונית. הוא פיצח גרעינים בדרך והציץ תכופות בשעונו. הגיע כעבור רבע שעה, שילם במהרה – “שמור את העודף” – ורץ אל הבניין. הוא לחץ שוב ושוב על כפתור המעלית, ונישא איתה אל הקומה החמישית.
“סוף כל סוף!” קרא רוביק. המבקרים בתערוכה לחצו את ידו של גרי והחמיאו על פועלו. מאחורי המברכים הוא הבחין במרדכי גזבר, מסתודד עם אלון מיכאלשווילי בפינה. שיחתם נראתה ערה מאוד. הוא ראה כיצד אנשים בוהים בציוריו, ממוללים את סנטרם ולוגמים מן היין. לפתע נקש רוביק על כוסו, ואחז בכתפו של גרי; כולם הסתובבו ומחאו כפיים בעדינות. מרדכי גזבר ניגש אל השניים ולחץ את ידם. אישוניו התרוצצו בלי די וחיוך מוזר כמו נתלה על לסתו. “מדהים שהגענו לרגע הזה” הוא אמר.
רוביק קרא – “לחיי האומנות החדשה!” וכולם לגמו. הוא לחש באוזנו של גרי, “זה אני על הקירות, עירום כתינוק בן יום! כמה שזה מצחיק, גרי!”
גרי היסה אותו. הוא אמר בקול – “אני רוצה לומר משהו.” הקהל השתתק. רוביק ניער את צווארונו של גרי מלכלוך הפיצוחים. “אני רוצה להגיד”, הוא פתח, “שאני חושב שלא הצלחתי במטרה. כי גם כשאומן יוצא מהעם, הוא מטפס לקומה החמישית של בניין תערוכות בתל-אביב. כל מה שיצרתי נשמר כאן, ונעלם מידיו של מי שלא מנוי ל’אוטוריטה’. אף אחד אחר במדינה לא יכתוב על זה, כי זה לא מוות, מלחמה או סכסוך. אנחנו חברה של קליקות; אנחנו משוסעים, קרועים בתוכנו. התפקיד החברתי שלנו, שוחרי האומנות שהגיעו לכאן היום, הוא להפיץ את ההזדמנות לתרבות בכל הקבוצות. אבל אני לא אופטימי. אני אפילו דואג. האומנות, כנראה, מקומה כאן למעלה. לכן אין ערך בעשייה שלי, ואולי גם לא יהיה. לחיים.”
השתיקה הייתה מחניקה. רוביק ספק כפיים בגאווה. אט-אט שבו רחשי הדיבור, עד שהרעש הציף שוב את החדר. המלצרים חזרו לנוע עם פירות-הים. מישהו הדליק את המוזיקה. הכל שב לקדמותו.
שבוע תמים חלף-עבר, שבוע שבו גזבר נעלם מעין ולא ענה לנדנודיו של רוביק. “זה מאוד מוזר!” קרא רוביק, “דווקא כשנשאת מניפסט כזה, שיש לתעד ולהפיץ, עם ערך מוסרי – הוא נטש את החזית! הוא לא ענה לי לטלפונים אפילו פעם אחת. אולי מצא לו אומן חדש להתעסק בו?”
השניים ישבו ב’קפה דורון’. דורון הציע להם סוג מאפים חדש. “בולגרי-גביני-טבוחה. עכשיו כשיש לך ארוחות חינם לכל החיים, תכיר את כל האופציות.”
“נהדר,” שמח רוביק. הוא פרס את עיתון ‘אוטוריטה’, דפדף עד למדור הביקורות, ורכן בפתאומיות בהגיעו לעמוד השלישי. “גרי! כתבו עליך!”. הוא הקריא: “השקר הגדול של עולם האומנות – גרי, אומן בכאילו, שמצלם עירום גברי ומתעסק בשבירת אידאל היופי, אך אין לו די הכישרון לכך.
מדובר בגימיק עממי שמתיימר להעיר את כולנו מתרדמת שאנו לכאורה מצויים בה. הוא מוריד את הרמה האומנותית לאפס ומנסה להפיץ את עצמו באמצעים פופוליסטיים (כאחד הידוענים שעליהם הוא צוחק, נו באמת). גרי הוא לא יותר מתופעה חולפת – שהרי היא, כבר חלפה. על החתום – אלון מיכאלשווילי.”
גרי חש תחושה זרה, שהתפשטה בגופו לאט ובאכזריות, כצבע הנטבל במים.
“עוד מישהו כתב פה עליך, גרי. אני מקריא: ‘בנושא התערוכה של שבוע שעבר – אני מסכים עם רעי, מיכאלשווילי, בכך שאין לאומן הזה פוטנציאל. מעט הציורים, החוזרים על עצמם, חסרי האמירה של ממש, מעידים על חוסר ניסיון, יומרנות מטרידה וחוסר כישרון! תחילה חשבתי שיש בו משהו, אבל עכשיו אני מסכים עם המבקר הדגול. גם בעיניי, כבעיניו של מר מיכאלשווילי, מקומו של הצייר הזה הוא במכירת אתרים.'”
“מי כתב את זה?”
“שככה יהיה לי טוב.”
“נו, מי?”
“מרדכי גזבר.”
גרי נשם עמוקות. “מספיק. אני פורש מכל העסק המסריח הזה ומהאנשים הנתעבים האלה.”
“אבל אז ויתרת על האומנות, ועל המלחמה הקטנה שלנו. האם ויתרת?”
“אני לא יודע על מה ויתרתי. הייתי רוצה לשאול את מיכאלשווילי, וגם אותך, רוביק, מהי לעזאזל אומנות”.
רוביק דחף את ידו הנקניקית לשקית הפיצוחים של גרי. “חי נפשי”, הוא אמר. “אני גם כבר לא בטוח”.
