“לא רק הידיים הצהובות, מוכות הבהרות, מחבקות אותך. לא רק שדיה נצמדות לגבך, לא רק אפה נושם בשקט על צווארך. גם אני איתך, כמו ברכה אינסופית, כבקיעת קרניים. אני איתך, נישאת ממך ונובעת מכל מילה שתכתוב. אני הסיבה לכתיבה, אבל סיבה מהסוג שאינה ניתנת לאיון. אני תמיד שם, לא מתוך גאוות-תקיעת-דגל, לא ככיבוש, אלא באופן אמורפי לצערי, באופן מחשבתי, רוחני; ביקום שבו המילים של שנינו חוגגות יחד, מתערבבות יחד, מעזות להיות אינטימיות כפי שהן לעולם לא מעזות עם עצמן, יקום עירום מכל דבר פרט לעצמו, חוגג את התוצר הטוב ביותר של דמיון בין אנשים, מבטא שפה שאין שנייה לה בעולם הזה. הבנת-נצח, שהיא בדיוק מה שדרשת ממני, שאבין. הבנה של אחדות שאתה תמשיך לברוח ממנה, מי יודע כמה זמן. שאתה הצגת בפניי בפחדנות, כי ידעת שאי-אפשר להתמסר לכוח כל-כך גדול, שימלא את החיים שלך ולא ייצא יותר. השארת את התריס מוגף, סגרת את הבית, והמחשבה שאני עומדת בחוץ מעודדת אותך, אבל אני לא רק עומדת, אני גם מאירה פנימה”.
שתי מחשבות בלתי גמורות
איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם
