להיות יוצא מן הכלל מצריך גם יחס שונה לאנשים אחרים – תאודור זלדין.
1
ג’וי ישבה על מיטתה והאזינה למוזיקה באוזניות. קולו של איאן קרטיס רעד כשהוא שר, “She’s lost control again”… וג’וי עצמה את עיניה, חרדה ועצובה כבחלום בלהות.
הייתה לה התחושה שמישהו מביט בה. עיניה נפקחו, ומבטה נפגש עם זה של ד”ר עדנה, שעמדה שעונה על סף הדלת.
ג’וי הסירה את האוזניות. “אנ’לא סובלת אותך”, היא אמרה.
“את צריכה להזיז את החפצים שלך. סוהא מגיעה בכל רגע.”
“איך קראת לה? סוהא?”
עדנה נכנסה לחדר, והסיתה את ערמות החפצים מהמיטה. היא הניחה אותם על הרצפה, במרוכז, והתעכבה על ספריה של ג’וי. על אחד מהם היא שאלה, “מה זה?”
“ספר ציורים של בנדטו קאסטיליוני, שרטט גאוני מהמאה השבע-עשרה. כמעט ואין עליו מידע, אפילו באינטרנט. כולם שכחו ממנו, בגלל שהוא היה בן-אדם מחורבן.” היא הקפידה לשמר את פרצופה החמוץ, לבל תתבלבל הדוקטור ותחשוב שהיא סלחנית עמה. “רגע – סוהא? ערביה?”
“ממתי אכפת לך אם מישהי ערבייה?”
“לא אכפת. רק שלא תהיה מטומטמת. אני שונאת מטומטמים ורוצה שהם ימותו.”
“מקסים.”
“תביאי לי את זה” ג’וי הצביעה על יומנה, שהיה, למעשה, אוטוביוגרפיה מפורטת על כל תופעות גופה. ג’וי אימצה לה את המנהג בהשראת רופא-פילוסוף-מהמר מן המאה השש-עשרה, דוקטור ג’רולומו קרדנו, שניהל יומן שכזה עד יום התאבדותו. המוזיקה של קרטיס עדיין הלמה ברקותיה, הפעם בשיר “Decades”, שריגש אותה עמוקות. היא בהתה בעדנה ללא ניע. הידיעה שהיא תאלץ לחלוק מרחב עם שותפה, החליאה אותה.
“אני הולכת” אמרה עדנה מבלי להביט בה, ויצאה.
ג’וי נטלה לידה את היומן וכתבה. ‘השתנתי שוב, בפעם השלישית הבוקר. ככה זה כשאני שותה מיץ. כאבי בטן (בטח מחזור…) וגם היו לי הפרשות של לפני וסת’.
“שלום” אמרה סוהא בעדינות. היא עמדה בפתח, והצמידה לבטנה תיק גדול, שהסגיר את נשימותיה הנרגשות. מטפחת לבנה עטפה את שערה. היא פסעה נמרצות למיטתה, נמלטת ממבטה החורך של ג’וי, ופרסה את תכולת התיק – גופיה אחר גופיה, מטפחות ושמלות. היא החליקה אותן בידיה, והביטה בהן באופן נוגה ומוזר.
ג’וי סקרה את פניה, שבלטו בהם פצעונים, ואת גבותיה הסבוכות. “וואו, את כל כך איטית.”
“סליחה?”
“תסיימי לסדר כבר.”
“אה” פלטה סוהא, וחייכה. “אולי את תעזרי לי? זה יהיה יותר מהר.”
“לא”, ג’וי הביטה ביומנה, כמדברת אליו, “אלוהים צוחק עלי. מה אני אעשה איתה?! השרמוטה הזאת, עדנה!”
סוהא נאלמה. עיניה התלחלחו. ג’וי השליכה את יומנה ויצאה בסערה מהחדר.
היא הרגישה כיצד הכעס הדמוני מציף את גופה בעודה מזדרזת במסדרון הארוך, המואר בטבעיות דרך קירות הזכוכית. “עדנה!” היא צרחה, “יא זונה!”
עדנה בדיוק סיימה את ישיבת הבוקר, ופתחה בצרור מפתחות את דלת משרדה. היא הגניבה מבט לעבר המטופלת, הדליקה את האור ופסעה פנימה בתקתוקי עקב. “שבי.”
ג’וי נכנסה וזינקה אל הכורסה המוכרת. האוזניות היטלטלו על כתפיה בזמזומי צלילים. הדוקטור ניגשה למגירות שולחנה, וחיטטה בהן באי-נחת. היו לה עצמות לחיים בולטות וצוואר ברבורי, שרידים קמצניים של יופי.
“תגידי” נבחה ג’וי, “חמודה, את רוצה שאכתוב בחוות דעת שאת ‘מנוכרת למטופלים שלך’? את תהיי בצרות בגללי. אנ’לא מאמינה שאת מכניסה אלי את המפגרת הזאת כחלק מהטיפול שלי. מה, נראה לך שזה יעזור למשהו?! אני נשבעת לך שאם המסריחה הזאת לא תעוף – אני שורפת את המוסד. לא מאמינה לי? חבל, כי את יודעת שאני חזקה ומקיימת הבטחות. את יודעת שאני תמיד אומרת דברים נכונים. עדנה, את אפילו לא רואה שאני יהלום שמסוגל לרטש את עצמו, ואפילו לשנות את העולם. אחרי שאני אצא מפה את תשמעי עלי ותאכלי את הכובע, זה בטוח! ולא יכול להיות ביטחון כזה חזק במשהו שלא יקרה! ואל תגידי שאני ‘כלואה במחשבות סובייקטיביות’ כי אני אשרוף הכל יא זונה.”
“סוהא לא נכנסה אלייך לחדר כחלק מהטיפול שלך, אלא כחלק מהטיפול שלה. תסגרי אחרייך את הדלת בבקשה, אחרת נכנסת רוח.”
ג’וי התקפלה לישיבה עוברית ותפסה את רקותיה. “כל כך, קשה לי, להתמודד עם דברים ארציים ומיותרים, של אנשים ארציים ומיותרים, שלא יכולים להיות שום דבר חוץ ממה שהם ברגע הזה, והם כאלה אפסים על רצף ההיסטוריה, ובסוף עליהם לא ישמעו, ואני צריכה להתנהג כאילו שהם שווים לי.”
“אני יודעת, ג’וי, שקשה לך להיות נחמדה לאחרות, במיוחד כשהן ביישניות ממך. אבל אין לך ברירה.” עדנה שלפה את התיק האישי שחיפשה.
“תמותי” צעקה ג’וי, ויצאה בטריקה עזה.
עדנה פתחה את המסמכים של סוהא. הנערה החדשה בדיוק בגילה של ג’וי, ומאובחנת כבעלת אישיות גבולית, נטייה לדיפרסיה, אפיזודות של פאניקה והתנהגויות של פגיעה עצמית. ניסתה בעבר להתאבד, ואף להצית את עצמה. עדנה גמרה אומר שמיד עם התפנות חדר אחר, היא תפריד בין השתיים; נוכחותה של ג’וי לא תסייע לנערה שברירית כסוהא.
ג’וי פסעה במסדרון. ידידה, בועז, תפס בזרועה. “די, בועז, לא עכשיו.”
“עוד פעם עצבנית?”
“אתה לא מבין. הכניסו לי ערביה מפגרת לחדר.”
“מצאו למי” צחק בועז. “את חוזרת הביתה בסוף השבוע? תישארי, ההורים שלי באים!”
ג’וי חייכה בכוח. הוריו לא באים. “יופי” היא אמרה. הוא החליק את אצבעו על שערה ואמר, “אל תהיי עצבנית, יפה. זה לא ממש נורא. זכרי שאני בחדר עם רומן. והוא מחרבן במיטה שלו.”
“אבל בועז, היא מטומטמת. אני אסלק אותה” היא פסקה, “ואעשה את זה חכם. אני עושה הכל חכם.”
בועז הבחין, דרך חלונות המסדרון הגדולים, בידידיו המעשנים סיגריות בחוץ. הוא נישק את ג’וי על מצחה ונמלט לכיוונם.
היא האטה את הליכתה, הגיעה לחדר וקפאה על מקומה. סוהא ישבה על מיטתה, וקראה ביומן התיעוד הגופני שלה.
סוהא נבהלה. “סליחה.”
“למה עשית את זה?”
“רציתי להסתכל מי את.”
“למה?”
“זה עניין אותי לראות. אני חושבת.”
ג’וי התקרבה אליה. “את חושבת שאני מעניינת?”
“כן, לא יודעת.”
היא הסירה סוף-סוף את מכשיר המוזיקה והאוזניות. שותפתה נראתה לה פחות מכוערת, ותמימה, משנראתה קודם לכן.
סוהא שאלה, “למה את כותבת שאת עושה קקי?”
“אני כותבת הכל – אם יש לי כאב, מחלה, פיפי. הכל.”
“וואו, את מיוחדת” אמרה סוהא. ג’וי חשדה בהיותה סרקסטית, אך שותפתה נשמה עמוקות, כמעריצת אמת.
“אני מאוד מיוחדת, כן. יש לי יכולות גבוהות. ואני גם מדברת על זה שאני יפה בחופשיות, אז גם את יכולה לדבר על זה.”
“אני יפה פה” אמרה סוהא, והניחה את ידה על ליבה. “את יפה פה?”
ג’וי הבליגה על שאלתה הפקחית. היא התרוצצה בחדר בסערה פנימית, ואספה את כל מחברותיה, על מנת להניחן מול סוהא. סוהא החלה לדפדף, החליקה אצבעותיה על הדפים, וקראה את הכתוב. ג’וי התבוננה במתרחש – אדם אחר הקורא בקדחתנות את מפעל חייה – ותחושה זרה, מתוקה, התפשטה בקרבה.
השעות חלפו ביעף. ג’וי וסוהא נעדרו מסדנת הפסיכו-דרמה, ואף מארוחת הצהריים. הן נותרו יחד, כתביה של ג’וי פזורים סביבן, שקועות בעולמן. בחוץ כבר פשטה החשכה הכחולה, ורק מנורת קריאה האירה את החדר.
“אז תגידי, סוהא, את ניסית להרוג את עצמך או משהו כזה?”
“כן, זה יצא לי.”
“מה יש לך, דיכאון?”
“לא יודעת, אמרו לי זה ‘הפרעה גבולית’.”
“אה! בורדרליינית! מה את אומרת! לא מתאים לך בורדרליינית. יושב עלייך בול דיסתימיה, או חרדות. בכל מקרה, אל תתני למוסד הזה לשנות אותך.”
“לשנות אותי?”
“כן! יש אנשים שנמצאים פה בטעות, כמוני.” סוהא בלעה את רוקה.
ג’וי המשיכה – “אבל אל תדאגי. אני חכמה מהם. אנ’לא צריכה אף אחד. את אולי הראשונה שבאמת דיברתי איתה, כי אף אחד לא מעניין.” ג’וי הצביעה על קלסר שחור, בוהק; “שם אספתי מידע על מעט האנשים המעניינים בעולם.”
“חברים שלך?”
“לא במציאות. תפתחי את זה” פקדה ג’וי, וסוהא נטלה את הקלסר. היא החלה לדפדף בין הניילוניות. בכל אחת מהן, ג’וי ציירה אדם אחר, וכתבה עליו מעט. בעמוד הראשון צוירה אישה יפה, שחורת רעמה, ונכתב עליה: “לילית – אשת השטן”. בעמוד השני צויר אדם חמור סבר, וג’וי כתבה: “גאיוס קליגולה – קיסר רומי רשע. הרג אנשים בשביל הכיף”. אחריו צוירה עלמה בלונדינית; “ג’ויס מקיני – מלכת יופי, חטפה באקדח את החבר המורמוני שלה, ואנסה אותו כדי שיאהב אותה”. הייתה שם גם קתארין מקאולין, אישה שהעזה להביע את השקפותיה במאה ה-18 הפטריארכלית; הומברט הומברט, דמות פסיכופתית מספרו של נבוקוב; וציור לא גמור של שתי נשים, אחת עונדת נזר והשנייה מכוסת-עיניים. “עדיין לא סיימתי את זה.”
“מה זה?”
“סינגוגה ואקלזיה. הנוצרים חשבו שהם כאילו האישה עם הכתר, ושהיהודים הם כמו האישה המסכנה. זאת יצירה מעניינת לדעתי. את אוהבת לצייר?”
“כן” אמרה סוהא חלושות. “למה לא.” סוהא נמלאה פליאה מצריכת התרבות הבודדה, והעקרונית, של ג’וי. היא מעולם לא נתקלה בעיסוק שכזה; לסגוד לדמויות יוצאות-דופן, ולחקור בהן.
“והוא,” דפדפה ג’וי לניילונית של איאן קרטיס, “הסולן של ‘ג’וי דיוויז’ן’. הוא התאבד, הייתה לו אפילפסיה וחרא של נישואים. הלהקה הזאת הכי טובה בעולם. לכן שיניתי את שמי לג’וי.”
“איך באמת השם שלך?”
“גינת. שם מכוער, נכון? חכי – אשמיע לך עכשיו ג’וי דיוויז’ן. את תראי מה זה מוזיקה.” היא הגישה לידיה אוזניות, והביטה בה בציפייה. סוהא עיוותה את פיה לשמע הצלילים המחוספסים. היא ניסתה להזיז את הראש עם הקצב, כמו ג’וי, אך לבסוף ויתרה. המוזיקה הייתה דיס-הרמונית וחריפה לאוזניה.
“למה הורדת את האוזניות?”
“אני… אוהבת משהו אחר.”
ג’וי הגיבה בעצבנות. “מה למשל?”
“נגיד… סאברין, אני אוהבת. ופיירוז. ומישל חליפה. גם עמר דיאב.”
ג’וי נאנחה. “סוהא, זה לא יותר טוב יותר מג’וי דיוויז’ן.”
“זה טעם, ג’וי.”
“אבל זה מוזיקה מזרחית כזאת… טוב”, היא נכנעה.
“להשמיע לך פעם?”
“פעם, פעם.”
עדנה לגמה קפה במשרדה. דפיקת דלת נשמעה. “כן?”
מטפל זוטר הנהן עם כניסתו. “עדנה’לה, ג’וי והחדשה לא אכלו. ולא הלכו לסדנה.”
היא הסירה את משקפיה כבתלישה. “סליחה?!”
“לא קראנו להן. הן מדברות בחדר, את צריכה לראות -“
“מה זה משנה? הן חייבות לאכול!”
“כן” העביר המטפל את משקלו בין רגליו, “אבל ג’וי מעולם לא הייתה ככה. והערבייה, נראית ממש מאושרת. השארנו להן אוכל בצד, נקרא להן עכשיו לאכול אותו.”
עדנה הניחה את הספל בדיוק במרכזה של תחתית עגולה. “מה אתה אומר.”
המטפל הנהן קצרות ושב על עקביו. עדנה נשכה את משקפיה, והרהרה, בתדהמה, במתרחש.
2
שבוע תמים חלף. ביום שבת, ג’וי וסוהא השתרעו במיטותיהן, על בטנן, וציירו בנפרד את סינגוגה ואקלזיה.
“איך יוצא לך?” התעניינה סוהא.
“ברור שמצוין.” ג’וי הציצה בחברתה, והבחינה במאבקה להסית את מטפחת ראשה. “תגידי, למה את הולכת עם זה?”
“מה, החג’אב? זה בדת שלי. וגם המשפחה ככה עושה.”
“אבל למה? מה הקטע? יואו, אני לא יודעת עלייך כלום!”
סוהא חייכה בעדינות. “נכון.”
“מצטערת, סוהא. לא אכפת לי מכל האנשים.” והיא מיהרה להוסיף – “אבל את בסדר.”
“את רוצה לשמוע?”
“כן. הגיע הזמן שנדבר על זה; את ערביה ואני ישראלית.”
“גם אני ישראלית” החמירו פניה. “יש לי תעודה כחולה.”
ג’וי הניחה את העיפרון הרחק ממנה, והתיישבה. “ספרי לי עוד.”
“טוב. אז… אני באתי מהמשולש, מכפר בַּרְטַּעָה. זה ליד חדרה. אני בחלק ישראלי של הכפר, למה שהוא חצי בישראל חצי בפלסטין. במשפחה שלי מותר לקנות מיהודים, אבל לא כולם אוהבים אותם. המשפחה שלי הקימה את הכפר, והיא גדולה – החמולה השנייה הכי גדולה בארץ, אם את יודעת מה זה.”
“ברור”, שיקרה ג’וי.
“הרבה אנשים באים אצלנו לקניות. גם יהודים. מסביב לברטעה יש נוף ירוק, הכי יפה.” סוהא הצטמררה מזיכרון הנוף הנשקף מביתה; עצי ירוקת מגוונים, המנקדים את שיפולי ההר. “ועוד משהו: לפני אחת-עשרה שנה, קרוב שלי מת בפיגוע. זה עשה הרבה בלגאן, כעסנו גם על ישראל וגם על הפלסטינים, והרגשנו שאין לנו אף אחד. מאז קראתי הרבה עיתונים. אמא שלי אמרה לי להתרחק מפוליטיקה, שאין לי מה לעשות עם זה, אבל אני, זה מעניין אותי – כי מתייחסים פה לערבים כאילו שאנחנו לא מפה. וזה מצחיק, ג’וי, למה שהמשפחה שלי פה עוד מלפני האנגלים. הם היו פה כל הזמן הזה. ועוד משהו”, סוהא הוצפה בהתרגשות משחררת; “מלפני עשר שנים נהיה לנו כסף יותר טוב, בגלל החנות שלנו, ואז הלכו כולם ללמוד; אחותי באוניברסיטה בג’נין, השנייה הלכה בירושלים. היא מורה. אבל אנחנו חיים קרוב למסורת, נגיד, יש החג’אב כמו שאת רואה, ואנחנו אוכלים בשר לפי החלאל, עושים כל החגים, חלק הולכים למסגד גם.”
ג’וי כיווצה את גבותיה. “אף פעם לא חשבתי איך זה להיות מוסלמית. לא ידעתי איך אתם חיים פה.”
“תראי, גם אני לא דיברתי עם הרבה יהודים. אבל אני כן יודעת איך אתם חיים. אתם חיים טוב.”
“לפחד מפיגועים זה לא טוב, סוהא. גם לנו קשה.” המחשבה על סוהא כחלק ממשפחה שלא אוהבת יהודים, ואולי אף מייחלת להרס ישראל, הציקה לה לפתע. “את יודעת”, היא תרגמה את הרהוריה למילים, “שבלי המדינה שלנו, היו הורגים אותנו בשואה.”
סוהא התבוננה בה. “עם המדינה הזאת, הורגים אותנו…”
ג’וי נתקפה מוטיבציה פנימית בלתי מוסברת. “תעשי לי טובה. בלעדינו אין לכם מים, חשמל, שום דבר. אתם לא יודעים לבנות עיר כמו שצריך. אי אפשר לעשות אתכם הסכמים. אתם מבינים רק אלימות.”
“מה זה ‘אתם'”, זעמה סוהא, “מה אני עשיתי לך למה?!”
“כולכם עשיתם לנו! אי אפשר לחיות איתכם!”
“די, נו. למה זה משנה.” סוהא ענתה בשקט, בכאב, מתחננת בליבה לסתום את הדיון.
“מה ‘למה זה משנה’?”
“חלאס, נו.”
“מחבלת” אמרה ג’וי, “זה מה שהיית, אם לא היית פה.”
“את, לא אכפת לך ממה אנשים מרגישים” קראה סוהא, והחלה להתייפח. ג’וי הביטה בה באטימות. בכייה הלך וגבר. היא יצאה מן החדר, שפופה, מיוסרת עד עמקי נשמתה.
ג’וי לקחה את יומן הגוף וכתבה בו. ‘יום שבת. כאב ראש גדול. האמת שגם עצבים. נראה לי שהשמנתי.
מרגישה לבד.’
באותה שעה, עדנה שוחחה במשרדה עם אמה של ג’וי.
“את יפה”, היא אמרה בקנאה. “כמו ביתך.”
“תודה. איך היא מתקדמת?”
שתיהן לגמו מים קרים מכוסות פלסטיק. עדנה נשמה מלוא-ריאותיה. “תראי. הסגל מדבר הרבה על ג’וי”.
“בחייך, כשאת איתי, תקראי לה גינת.”
עדנה הנהנה. “גינת סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. ב’הסתכלות’ חשבנו שייתכנו מצבים נפשיים אחרים, אבל זה לא כך. החלטנו, שהמקום האידאלי עבורה הוא לא פה”.
“מה זאת אומרת?”
“לא מטפלים בהפרעות כאלה במוסד סגור. עדיף לגינת לחיות חיים נורמליים, ולהיות מטופלת באופן פסיכולוגי דו-שבועי, וגם לפגוש פסיכיאטר שיקבע טיפול תרופתי.”
“סליחה שאני קוטעת אותך, דוקטור, אבל גינת היא לא נורמלית. אי אפשר לסבול אותה”, אמרה אמה, ולגמה את כוס המים שלה עד סופה.
סוהא הבוכייה שוטטה במוסד. בעוברה ליד חדרה של עדנה, היא הבחינה, מבעד לחרך הדלת, באישה הדומה לג’וי. ד”ר עדנה אמרה לה, “אולי, בגלל ההתמודדות עם ביתך, יקל גם עלייך לפנות לטיפול.”
“עשיתי זאת” אמרה האישה, וחסמה בידה התייפחות. ידה של הדוקטור הונחה על ברכה.
“זה לטובתה” אמרה עדנה.
“אז אני חוזרת איתה הביתה? לתמיד?”
סוהא קפאה על מקומה.
“כן. מוטב שזה יקרה עוד היום.”
לא. רק לא זה. היא לבד. לא. כאב חד קרע את בטנה והיא נחתה לרצפה.
נפתחה הדלת. “סוהא?”
ליבה הלם. “ג’וי הולכת?”
“קומי, סוהא. אנחנו נתראה בעוד דקות בארוחת הצהריים.”
“לא!!!” היא צרחה. את עוצמת הכאב, לא יכלה לשאת. היא קמה בסרבול ורצה משם לכיוון המטבח.
3
אמה של ג’וי האיצה בה. “סיימת?”
“אני אורזת, אמא. תעזרי לי במקום להיות קרצייה.”
“דברי יפה” ירתה אמה. היא בחנה את החדר, ובראותה את בגדיה של שותפתה, היא שאלה האם היא ערביה. “כן”, אמרה ג’וי.
“אויש. והיה בסדר?”
היא לא ענתה. באוזניות שהונחו על כתפיה, התנגן השיר “Insight” של ג’וי דיוויז’ן. שיר מלנכולי, כבד, כלב הנערות באותו היום.
הן יצאו מהחדר, וג’וי נפרדה במבטה מהמוסד המוכר. אמה החביאה אותה שם, ועתה ניתקה אותה פתע. בעודן הולכות, ג’וי חשה, בינה לבינה, קמצוץ של תיעוב עצמי טהור.
“רוצו!” צרח בועז, ושעט לכיוונן. “רוצו עכשיו!!!” ג’וי התכוונה להגיד לאמה הנדהמת שבועז המסכן סובל מפראנויות, אבל אז צץ נחיל של מטפלים וחולים, בכל צבעי העור והבעות הפנים שישנן. צרחות האימים היו מחרידות. השתיים הסתובבו והצטרפו לריצה. “ליציאת החירום!” צעק מישהו. היסטריה רבה. החולים החרדים התגרדו, בכו, חלק ננטעו במקום. שריפה גדולה דלקה במוסד, התפשטה בעשבייה, סדקה את הזכוכיות, השתוללה סביב חולי הנפש. החולים בכו, הלמו ברגליהם, שרטו את הקירות.
“בואי!” נשמע קול. ג’וי הסתובבה. סוהא.
“לאן?” היא צרחה.
“בואי! בואי!” שערה היה פזור, פניה ארגמניות. היא הדיפה ריח חריף. ג’וי נטשה את המזוודה ורצה אחריה. ד”ר עדנה לא הצליחה לעצור בעדן, והביטה בייאוש כיצד הן חומקות לכיוון ההפוך.
הן פרצו החוצה, וסוהא לקחה את ידה והובילה אותה בזגזוג למקום מבטחים. הן השתעלו ודמעו מהעשן.
“איך זה קרה?” נחרדה ג’וי. “מי עשה את זה?”
סוהא השפילה את מבטה. ג’וי אחזה בסנטרה. “את עשית את זה?”
הן צעדו מעט, וג’וי קברה את ראשה בחולצתה. היא החלה לצחוק. צחוקה התפרע, התגלגל וכבש, עד ששתיהן צחקו בעוצמה, והתחבקו חזק, כל היכולת. הן צחקו, ובכו, ולידן בער המוסד, ועלה בלהבות, והלך ונשרף.
