ובתוך הרהוריי, עדיין שמתי לב לכל מיני עניינים שאין להם הסבר. למשל, במקריות מוחלטת חיטטתי במכנסי ה-ב’ שלי, ומצאתי בהם פתקית עם המספר “66”, כתוב בעט החמור של גיטה. אלו היו אותם מכנסיים שלבשתי מלפני שבע שנים בשירות שלי: את הפתקית גזרתי מצווארון החולצה, כקמע מזל. מבין כמעטחמש-מאות המדים שחולקו לפלוגה, קיבלתי בדיוק את זה שהיה שלי, הרי זה כל כך מופרך, זרקתי את הפתק ושכחתי מזה. דברים ממין אלה יכולתי לספר רק לעמוס, ואין עמוס יותר, אבל גם את המחשבה הזו זרקתי:
האוטובוס היה ריק, ואלו היו המחשבות שחשבתי: בעוצמה העליתי את נטע לנטע עיניי הרוח, מדמיין אותה מתאפרת בדירה שלה, דירה שלא ראיתי אבל נהניתי להמציא. ראיתי אותה בוכה, מתעשתת, מורחת איפור על הריסים, חשבתי לעצמי – כאילו אומר לה, לבכיינותה: את יודע מה עשית? הרסת לילדים העתידיים שלך את החיים. הם יכלו לגדול לצד העונות המשתנות, לדעת שכמו הבשלת הקלמנטינה, כך עובר כל החרא של החיים האלה. זוכרת שפעם הסתובבנו במחילות הסודיות, מתחת לבית הספר היסודי – היו אלה מרתפי מלחמה שבנו הטמפלרים, ואת ואני התחבאנו שם והתפוצצנו מצחוק. ויום אחד, פיזם מהאספקה עלה על זה, הלשין לאבא שלך – שהיה אז המזכיר – והוא חסם לנו את הגישה לשם בסורגים. כמה שכעסו עלינו כשאת, אני, אילן ועמוס, ישבנו במועדון הסרט, הקרינו את הסרטים על הבניין, הסבא קסטל ישב וגלגל את הכתוביות בעברית, ראינו דה סיקה, רוסוליני, “לה טווה טרמה”, ובכל פעם שהדמויות התנשקו צרחנו והפרענו לכולם…
אחרי כמה ימים שמעתי מאבא שאמא שלי לחוצה, מתעוררת בלילה והולכת למטבח לאכול לחם עם נקניק. שנינו ידענו כי כך היא נוהגת בכל פעם לפני מלחמה, זה מזכיר לה את החייל שהציל את חייה עם פת לחם, פעם, משהו שהיא לא סיפרה לי מפורשות. יעל אמרה לאבא ש”טוב שיש לה אותך עכשיו”, אבל הוא קבר את הראש בידיו: “לא!” פעה, “הקמנו את המקום הזה, הכל הקרבנו, בלי בכלל לדעת מה אנחנו עושים – והופ, זה נעשה, הבית עומד, כך גם אתה שלוי’מלה, עומד וחי, אדם שלם מבשרנו… סוחב עליך את כל הגלגולים של המשפחה… והנה, הסוף…”
“מה זה?” קראה יעל בזעזוע, “מה זה התקף הפאניקה הזה, אריק, תשתלט על עצמך!”. היא סימנה לי שנלך הביתה, ואני נקרעתי ביניהם, אבא המצוטט משפטים על אחרית הימים, ויעל שאינה מסוגלת לפגוש כאב. כשסוף סוף נחלצנו אל השבילים, היא אמרה בתקיפות: “רגשי הנחיתות של אבא שלך זה דבר ממאיר”. על פנינו חלף אילן, נופף במכתב שלו: “שלמה, איפה אתה מוצב?”
“מה, זהו?”
“כן, מגייסים”.
כולנו חיפשנו לנו עבודות לחיים בקיבוץ. עמוס התנדב לרכז את “חברת הנוער”, תוכנית להבאת נערים מבתי מצוקה. הקצו להם כמה בתים ישנים, הגיעו ילדים של זונות ולמסוממים, והוא גרם להם לשבת בחדר האוכל ולאכול בשקט, ללמוד ולהיכנע לו. הם הלכו אחריו כאווזים, וכשאני התבוננתי בהם חשבתי על כך שגם אני הייתי נער רע, ידעתי את זה, בסתר הלב: בקיבוץ היה עיקרון אחד שאסור להפר, בשום אופן, והוא הלשנה, המטפלות העירו שהמלשין יותר גרוע מעושה הפשע. ניצלתי את זה. כשכל מה שהפריד בין הקומה שלנו לנערות במגורי הנוער היה אסבסט, פתחנו תחתיו גג בחלון, ומבעד לזכוכית הצצנו עליהן. זה נגמר רק כשמנשה האידיוט צעק: “חכו לי, חכו, שכחתי את המשקפיים!”, והבנות צרחו.
או כשארגנתי כמה חברים שיגנבו איתי את הכלב של מנשה האידיוט, הכלב פיצי, שהיה כבר זקן ומתולתל ומנשיר פרווה, ומנשה ישן איתו מכורבל מתחת לעיניה הקשה של המטפלת הייקית. סתם עשינו לו קטע, אני מתבייש לספר, מה בדיוק, והיכן קברנו לו אותו, ככה שזנבו יציץ, ומנשה התרוצץ בקיבוץ בוכה ומר, הוא מצא את הזנב הזעיר, וצרח: אני ידעתי שזו כבשת הרש, לקחתי לאדם את אהבתו האחת, אדם שחי פה עם אות קין מאז היה ילד. ועוד דברים כאלה, היינו מתגנבים לגינה של הסבא קסטל, איש איטלקי שהגיע עם אביה של יעל, טיפוס קצת מוזר, שאהב את ארנבותיו, ואנחנו אהבנו לגנוב לו ארנבת או שתיים, ולהחזיר לו על צלחת.
אנחנו התחתנו, נטע ועמוס התחתנו. יעצ’קה נכנסה להיריון, ויתרה על השלמת התואר, ואני המשכתי לעבוד בכותנה והגעתי לכל אחת מישיבות הקיבוץ. המזכיר שלנו בשלב הזה היה יעקב אגמון, אבא של עמוס: איש כביר, כמוהו כשריף, שערו מפוסק לצד ומקטרת קבועה בפיו. מימיני ישב אהרן רוט, שנותר נכה ממחלת הפוליו והיד שלו תלויה מולו כמו גרב; לידו ישבה גיטה, מנהלת מחסן הבגדים, שהייתה פעם הכנרית בתזמורת עלמה מהאלר, וגם באושוויץ ניגנה לנאצים בכינור, אבל כשהגיעה לארץ היא הניחה את כשרונה מאחוריה והפכה לאלוהיי המחסן. גיטה החזירה אלי חיוך, כבר מבוגרת, ועברה בי מחשבה שיש ביננו הבנה כלשהי, שגם היא, יעידו אצבעותיה המרקדות, הולכת לכל אספה כדי לברוח מהמימוש העצמי שרדף אחריה, בפינות הבית שלה, בין מדפי ספריה, דאנטה והומרוס, או תקליטי הכנרים, שהקיבוץ ידע שהיא מחזיקה והבליג. ומי עוד היה שם, פיזם, האיש שמנהל את “האספקה הקטנה”, היא המכולת שלנו: איש נמוך וזקן שהפחד הכי גדול שלו הוא שיסגרו לו את האספקה, והוא קם ונאם כי יש לשפר “הן טכנית והן ארגונית” את המקום, יעקב אגמון הנהן לאט, “אל תדאג פיזם, לא נוגעים לך באספקה הקטנה”, ופיזם חזר לשבת אצור-נשימה, ואז פזל לאבא שלי שהיה מבסוט מהרגע הפרוזאי וכתב זאת ביומנו. פיזם מלמל קללה. ואז הצביעה אסתר, שעלתה מאפריקה, ונלקחה ממעברה סמוכה כשחיפשנו אישה שתינשא לאדון ירושלמי, ניצול ומטורף, המתגנב בלילות לכרסם שאריות מהפח של האקונומיה. אסתר השתלבה היטב בקיבוץ, הגנה על בעלה, ולימדה את האקונומיות לתבל את חזה העוף סוף-סוף: היא הצביעה ואמרה שיש דיבורים על כך, שחברים בקיבוץ בונים מרפסות ויחידות דיור על דעת עצמם. לסיום, אבא שלי התעקש לספר לכולם על כנס מרכזי התרבות של כל הקיבוצים, שנערך בבית לסין בתל אביב, וכמה מרתק היה: הוא דיבר בהתרגשות, רק רצה לספר על כך לכולם, ורוב האנשים בקיבוץ שלנו בכלל לא סיימו תיכון, אז הם חשקו את שפתיהם ומחאו כפיים ביובש. אמא שלי קברה את פניה. “יעקב”, צעקו למזכיר, “הבן שלך מתחתן הערב עם נטע שפיגל – בכל זאת ערכנו את הישיבה?”. יעקב חייך במרירות שגרמה לכולם לצחוק, ואז להביט בי בחשש. הם ידעו מה הוא חושב.
אבא שלי הוא טיפוס כזה, איך לומר, ביזארי. משומן באינטלקט, נהנה לצטט מערכונים ושירים, משועשע מעצמו, ועשוי לרחף מתוך השיחה ולצחקק לעצמו כי הוא מדמיין וחושב לו. אדם בתוך עולמו. בהתחלה שיבצו אותו לעבודה בכרם, והוא חזר משם בכל יום הרוס, בוכה, עם כאבי נפש וגב, הוא שאירח פעם את ביאליק בביתו בליטא, הוא שלא עשה כושר גופני מאז מחנה העבודה, למה להעביד אותו? הוא התחנן לוועדת העבודה, והם אמרו לו – “תמצא לעצמך תפקיד שתוכל לבצע במצוינות”. אבי הבריק עם ההצעה, שיכתוב את עלוני הקיבוץ שלנו, שכרגע כותבת סגנית המזכיר עדנה, שעה שהיא לועסת טבק, בציפורניה הארוכות ובסגנון יבש. הועדה התרצתה, ואבי הפך לכותב ולמאייר של עלוני הקיבוץ, ונכח בכל ישיבה כדי לכתוב בפרוטרוט ובעוקצנות אלגנטית על כולם. אנשים התחילו לבהות בו כשהוא מסמן לעצמו בעט הערות – שאחר כך יועברו למכונות הכתיבה: והוא כתב לנו גם את הצגות חג המחזור, השירונים, מחזות. בשנת השירות שלי, הוא ביקש ממני לכתוב לו מאמר על החיים בבאר-שבע, שיעלה לעלון הדו-שבועי ויוכיח כי בוגרי הקיבוץ שומרים עמו על קשר הדוק. את מתבייש במה שכתבתי, משהו כמו: “בירת הנגב, שבני המשקים בארץ מכירים בתור תחנה סתמית ואחרונה לפני שמטיילים בדרום, היא מחרידה. כל בן משק היוצא למקום כזה, יידהם: בעוד שלנו יש שפע, משמעות, משמעת, עבודת קבוצה, כאן החיים בכלל לא מסבירים פנים. יש צנע, בעיות בפיתוח הנגב, גברים יוצאים ונלחמים בסופות החול עם מטאטאים – ממש, מטאטאים את הכביש! אני כואב את כאבם. נערים צעירים מסתובבים ברחובות. לאנשים כאן יש 16 אחים, הם חיים בדירות קטנות, האימהות בוכות שבעלן חוזר שיכור בלי גרוש. אני, שלמה חרל”פ, מרגיש שבכל אדם צריך להיות חוש לעבודה סוציאלית, לכן אני נכנס לבתים ומשכנע את ההורים לשחרר את ילדיהם לתנועת הנוער העובד והלומד, ולתקווה להגיע לחיים בוגרים בקיבוצים”.
אבא פרסם את המאמר – גאה בי, ואני כעת נזכר בזה, כחלק מהמאבק שלי לזכור הכל, ומתחשק לי להקיא. אני כתבתי זאת, והתכוונתי לכך, חייתי שם יודע שאני טוב יותר, יוהרה פנימית שלא יכולתי להתנגד לה. ובכלל, לא רק
מתי התאהבתי בה? אני זוכר. היא ניגשה אלי פעם וביקשה שנלך ליעקב אגמון, כדי לאני מתכוונת לדווח על איך שמנשה ואילן מציקים לנטע. אמרתי שאסור להלשין, הרי את זה תמיד לימדו אותנו: המלשין גרוע מעושה הפשע. אבל הלכנו. יעקב עישן מקטרת וקרא את עיתון דבר. ערב טוב שלמה! הא, איזו יפהפיה – יעל אוטלנגי, כמה גדלת… שבו, שבו. אמא של עמוס לא הוציאה הגה, רק בחנה את יעל. יעל סיפרה לו הכל, ויעקב, שמן הסתם הכיר את הרכילות על אדון שפיגל שעזב את אשתו, אמר: אמרה: אנחנו מחנכים אתכם כדי שלא תלשינו אחד על השני. יעל אמרה: אדון אגמון, בקיבוץ מתוקן שומרים על סדר בין החברים. משתיקים את המופרעים והחלשים. חוץ מזה, אם זה לא היה מקרה חירום, לא הייתי מספרת לך. היא בתחתית. אני דואגת לנפש שלה.
כשחזרנו למגורי הנעורים, אמרתי ליעל – כמה את נאמנה. לקיבוץ, לנטע, לאח שלך עמרי. היא הנהנה ואמרה: נכון, מי שאני אוהבת אותו אני אעשה הכל בשבילו. זהו. שם הבנתי שאני בצרות עם הילדה הזאת.
*
מה שמקבלים מהקיבוץ הוא אותו דבר. כולם מקבלים את אותם הבגדים מההתחלה, כולם גרים פחות או יותר באותו מטראז’, כולם מקבלים אוכל מחדר האוכל עם אותה ביצה קשה ואותו לחם עם מרגרינה, וכולם הולכים יחד לראות את הסבב השבועי – כולם משתתפים למשל באספה הכללית ולכולם יש את הזכות, לא משנה מאיפה באת ולא משנה מה ההשכלה והמיומנות שלך – כולם מרימים את היד ומצביעים כמעט על הכל, גם עינינים ציבוריים “האם לקנות את הטרקטור או לא? האם מותר למישהו רדיו או לא?”
רק בפורים ההורים שתו. אמא של שלמה, לא עמוס, מגניבה להם אוכל מהוילון.
השארתי בכיס המכנסיים את הפתק עם המספר ממחסן הבגדים של הילדה. 66. זה היה המספר שלי מלפני שהתחתנתי עם יעצ’קה, ואז הפכנו ביחד ל-128. במקרה, יה-יה שלנו נולדה בשנים עשר לשמיני. אבל 66 היה המספר שלי מלפני כן ושמרתי אותו כדי לזכור משהו חמקמק שקשה היה לי להביע אותו במילים, אולי מפחיד – איזושהי ישות בתוכי שיש לה אינטואיציות חדות, תשוקה ליצירה, אימפולסיביות, מישהו שחנקתי ואינו קיים אבל עמוק בלב-לבי אני יודע אותו.
*
מה שקרה לי ביום הזה לא ייאמן. עד עכשיו אני מנסה לפענח את הסיפור הזה: וכשאני יודע שהמילים מהדהדות אצל אדם אחר, מתאפשר לי עוד קצת מרחב, וזמן, רק עוד קצת זמן. אבל לא אדבר על זה בצורה רגשנית, זו לא דרכו של גבר – אספר על המקרה באופן ברור: זה התחיל בחודש מאי.
לפני שהתגייסנו, ספרנו את הזמן. הבדיחה הייתה: אנו סופרים את הימים עד שנמות. להורים שלי זה היה קשה, אני מנחש, זה הזכיר להם את הנאצים, וגם אנחנו לא נרדמנו בלילות, החרדה ניקרה אותנו כמו עורבים, ואפילו אשתי שהיא חזקה וקרת-רוח התעוררה מזיעה. ואז – אז גייסו אותנו למילואים, ותחושת האומללות נשארה מאחור. הרי היה לי נשק, משלי, וגורלינו הפך להיות תלוי גם בי. עכשיו זה תלוי גם בי. בדרך למילואים עלו בי מחשבות מוזרות, אני – קיבוצניק, וחילוני גמור – התחלתי להרהר על בני ישראל, ואיך שאלוהים חילץ אותם בכל פעם, כפי שמשולם שפיגל לימד אותנו כשהיינו בבית הספר היסודי.
ואז, הגענו, והתחלנו להתאמן. בכל ימיי בצבא הסדיר לא הרגשתי כזו מסירות מצד חבריי הצנחנים. היינו ממש, איך להגיד את זה, לוחמניים. לפעמים עלו לי דמעות כמעט מרוב תקווה והתפארות בנו. ביני לביני אני מודה, שהרגשתי כל כך מלא התלהבות ושליחות ציונית, אבל ידעתי שמתחת לתשוקות חזקות מסתתר משהו הופכי, משהו שהן מפצות עליו, ואם אני לא מחליט לשבור את הקרקע כמו גאולוג, ולגלות מה מתרחש למטה – מה כוח ההרס, הספק – אז תמיד אוכל לחיות בהכחשה.
בחרתי להכחיש. להתמסר למוראל הצבאי המדבק הזה, לידיעת ה”אנחנו נהרוג את הערבים האלה אחד אחד”, ולחוש בעוצמה מרעידה את העורקים. נוסף על זה, שמתי לב לכל מיני עניינים שאין להם הסבר – למשל, מרגע שתקתקו את פלוגת המילואים הזאת שלנו, קראו לה – פלוגה 66, ממש כמו המספר שלי במחסן הבגדים של הקיבוץ. הרי הגעתי למילואים עם פתקית הצווארון שלי, “מספר 66”, כתוב בעט החמור של הילדה שטיינבוך, הפולניה חמורת הסבר שניהלה את המחסן. זוהי כמו תזכורת למה שאני אוהב, למה לחיות. הופעתי מהרציפות המספרית הזו, כי בתקופה ההיא, הייתי כל כך מחובר לתאריך הלועזי. ידעתי כל יום לפי הזהות שלו. המחשבה הראשונה בכל בוקר הייתה: העשרים ותשעה במאי, השלושים במאי… כיוון שמסוף מאי התחלתי לשים לב, שלכל יום יש אופי, כאילו המספרים מספרים עוד דבר-מה. צבעי השמיים והפרדס, התנהגות החיילים, חוש-ההומור שלנו, דברים קטנים כאלה – הכל קצת-קצת משתנה בכל יום, יש לדבר אווירה מסוימת. יום אחד מטושטש, ויום אחר חד ומנוהל טוב. יום צהוב, ויום סגול. הבדלים דקיקים של קיום.
כך היו ההרהורים הפרטיים שלי, שכתבתי עליהם מכתבים ליעצ’קה. בסתר לב ידעתי עוד דבר, שאני מודה בו עכשיו: כתבתי גם לסמדר. כבר לא אהבתי את סמדר ובכוונה לא בחרתי בה להיות אשתי, אבל כתבתי גם לה, כי זה שהגוף שלי החליט עבורי שהיא לא אם ילדיי, לא אומר שהיא לא אישה שיש בי כבוד אליה. אז כתבתי וכתבתי, וחשבתי לי עד כמה, איש פה לא מנחש על האישיות הזו שלי, שחושבת על ציורים ומספרים וסימנים. מה פתאום.
בקיצור: כל היום עשינו אחד משני דברים, או אימונים בתוואי שטח משתנים, או להקשיב לחדשות בטרנזיסטור. התכוננו לצניחה הקרבית כבר שבועות, יודעים כי תכף נקבל את הרקע האדום לסיכה… ולשוב לקיבוץ עם הצבע הזה, איזה כבוד. לראות איך אבא שלי, וגם אבא של עמוס, יעקב אגמון, מביטים בי בהערצה ובאישור – הם עצמם לא הספיקו להתגייס לצנחנים. אני מגשים אותם.
חיינו באוהלי סיירים ליד תל-נוף. התאמנו הרבה. אחר כך עברנו לוואדי ליד נחל שורק – שם הברחשים הוציאו אותנו מדעתנו, אני מוכן להישבע שבלעתי משפחות שלמות. אפילו הידיעה שמלחמה בפתח, לא הטריפה אותנו כמו החרג’וקים האלה. בחמישי ליוני, עברנו משם לגבעת ברנר, ובשישי ליוני ראינו מטוסים בשמיים, וידענו: המלחמה החלה. אנו, עומדים, לצנוח באל אעריש.
אי-אפשר. אז ביני לבין מיכאל, הפך הפחד לאיזה סוג של הומור, מהבוקר נהיינו פילוסופים כאלה: על כל פעולה קטנה אמרנו שהיא אולי האחרונה באמת, וכך תפסנו כמה החיים הם משונים. נגיד, הו… זו הפעם אחרונה שנחרבן בתוך הפרדס; זו הפעם האחרונה שנאכל את הבוטנים השמנוניים של צה”ל. מיכאל הוא שחיף לבן, שעיר ושנון, חובש כיפה מקיבוץ דתי, ואילו אני קיבוצניק חילוני, שמתפלל לאלוהים “רק למקרה שהוא קיים”.
בכל מקרה, מרגע שהמלחמה החלה, הכינו אותנו לכך שנצנח בסיני. אז הצטיידנו לאור היום, הכנו שקי נפץ לכל אחד, שלושה עד חמישה קילו לשק – ועוד תחמושת חופשית כמו רימונים, ולבנות חבלה, ולבשנו את שקי המצנחים מן הסתם. ישבנו ככה עם ציוד-ההרג והקשבנו למשה דיין, שנשמע לקוני מתוך הרדיו, מדי פעם מישהו הרביץ לרדיו המתעצל, שקרטע בדיוק בחלקים החשובים… שעות בילינו ככה. לפתע ירדה פקודה: להוריד את שקי החזה ומטעני הנפץ. פשוט להסיר אותם. השעה הייתה שלוש בצהריים, שינוי הדעת הנוירוטי של הפיקוד גרם למיכאל ולי להחליף קריצה: אלוהים הקשיב!
הרבה מהחיילים האחרים כן רצו לצנוח במלחמה, כי הם התייחסו למילים עצמן, “לצנוח במלחמה”, ולא למשמעות: להיתלות בין אדמה לעננים כשיורה עליך האויב. לדעתי, אלו היו החיילים החלולים והפיקודיים יותר שבאמת היו עצובים שלא צונחים, אבל מי שיש להם משמעות לחיים והם גם יודעים מה היא, שמחו למדי לא למות בייסורים. ומצד שני, כשחזרנו מבולבלים ועירומים מציוד למחנה, גם אני חשתי צביטה שלא אקבל את הרקע האדום לסיכה, ולא אספר ליערה שאני כל-כך גיבור – אולי גם אני, שמשתדל להיות יותר מזה, רוצה להיות גבר אמיתי, לקבל את החותם הזה שיאפשר לי מרווח נשימה. אבל עטפה אותי מחשבה אחרת: התוכנית הגדולה של העולם יודעת יותר טוב ממני. וגם מוטה גור. לפתע, לא רציתי כלום, רק לצייר. עכשיו.
זה היה מעין רצון שאי אפשר לעמוד מולו. נסער-משהו עברתי על פני החיילים, חלקם קראו תהילים, אחרים עישנו, ואחרים בכו למפקד: “אבל המפקד, מה העניין? לא טסים לאל עאריש?!”. רפי ענה להם דברים מסוג: תירגעו, תכף נבין הכל, שמרו על קור רוח; הוא היה גבר שחום עם תלתלים עבים ושחורים, עיניים רחוקות, פנים שיש בהן מרווח. הוא היה המפקד שלי גם בסדיר, וכבר אז הרגשתי שיש ביננו מעין ברית של מבטים, ששנינו מדברים בלקסיקון של בנים בצבא: ראית איזו מקפלת מצנחים פצצה? שמעת איזה בן זונה נאצר? רק כדי להיות חלק מהמישור, לא להתבלט, אבל אם היינו מכירים במקום אחר, היינו יותר אותנטיים. בכל מקרה הוא הסתכל לי לתוך העיניים כשהוא דיבר עם אחרים ואני ברחתי לתוך עצי האקליפטוס, כשהפנקס והעט שלי בידי. חשתי במבטו המאשר, המבין, רוצה גם כן להתבודד אבל כמפקד הוא לא יכול.
סוף סוף מצאתי פינה מוצלחת. ישבתי והתחלתי לצייר ציירתי קווי אופק, את נוף השפלה שרואים מהקיבוץ שלי, שקעתי במחשבות רדודות עד ששמתי לב, שלא אני מצייר. בחיי, לא השתגעתי – כוח נסתר לקח לי את היד, פתאום הציור התהווה מעצמו, העט נע וצייר את שביל החלב, השמש, הירח, שבתאי, מאדים! לא הבנתי איך אני יודע היכן למקם אותם, את הכוכבים הגדולים, הייתי כנוע ומהופנט. הרגשתי שישות כלשהי מדברת מתוכי. אף פעם לא ציירתי את החלל, בדרך כלל ציירתי אנשים, כלומר נשים, וקודם בעפרון. הייתה לי חברה בשם סמדר שתמיד הייתה אומרת, אתה בן מזל בתולה, כל הזמן מתכנן, ונזהר, ובסוף תגלה שפספסת את החיים… הנה סמדר – אם היית רואה, איזו התמסרות, וכמה אני ריק עכשיו, כמו צינור…
*
ההיפנוט הזה נגמר, ולאחריו הכל השתנה. העצים, האדמה, נדמו לי מחודדים וברורים, בצבעים שאפשר לקלף אותם מתוך האובייקט ולהחזיק רק את הצבא. קמתי בבהלה, מנסה להפסיק את הדבר הזה, החידוד הטוטאלי של העולם, כאילו אני מסומם וגם מפוקח יותר באותו הזמן. לרגע תפסתי, שוב:שאני בכל זאת עשוי למות. המלחמה רק התחילה. יכול להיות, זה יתכן, שזה יהיה מוות בייסורים. אולי אני כבר מת. אולי אפצע באופן כזה שיהרוס את המראה שלי, מראה ששירת אותי עם נשים: אולי זה מגיע לי על דברים שעשיתי.
התחלתי לחזור אחורה, מבולבל, כלומר הרחקתי יותר משחשבתי. אולי הם יצאו לקרב ושכחו אותי. נזכרתי, איך לפני שבוע, כשעשינו הגרלה והשם שלי יצא, יצאתי לחופשה בבית. נסעתי באוטובוס, ומולי ישבה בחורה אחת יפהפייה ובכתה. רק אנחנו ישבנו שם. ואז הסתכלה עלי, ואמרה: אתה כזה חייל חתיך, אני רואה אותך ואני מפחדת מהמלחמה. כולנו הולכים למות. הרגעתי אותה, אמרתי לה שצה”ל צבא חזק, ושמי יודע אם יש אלוהים וכולי, ואז היא שפשפה את עיניה ואמרה: אם תשרוד, בוא לחפש אותי. אני סמיניוריסטית בבית ספר חקלאי בעמק יזראעל. תגיע לשם ותשאל עלי, קוראים לי מיכל. אני נשוי, רציתי לומר, אני אוהב את אשתי יותר משאני אוהב לנשום, אבל מיד הבנתי שאין קשר, כלומר זה לא משנה, היא בוכה והיא רוצה להפוך אותי לאיזשהו סמל, ובעוד ששלמה-הנשוי בחר לו באישה של חייו, האישה היחידה שיכולה לעניין אותו לתמיד – שלמה-האדם רוצה להמשיך ולמצוא חן בעיניי אחרים, כדי לדעת שאת השדים הנלחמים בתוכו עמוק בפנים, אף אחת לא רואה. אני מוגן. אמרתי לה – אחפש אותך, וחשבתי: היא תחשוב שמתי במלחמה ולא תיעלב שדחיתי אותה.
*
עצרתי בנקודה אחת ביער כי שמעתי את המ”פ והמפקדים. הם דיברו ביניהם, כנראה רפי לא אמר להם שאני יושב שם. עצרתי, שמעתי את קולו של המ”פ: הוא אמר משהו על הירדנים, שהם נכנסו למערכה. נגדנו. המפקדים הפיקו קולות של הפתעה: מה? חשבנו שהירדנים “אחוקים”. בחור אחד בשם עופר אמר בשפתו היפה תמיד: כעת זה אנחנו מול כל מדינות ערב סביבנו, בלי יוצאת מהכלל. נפלה שתיקה, ואז המ”פ אמר – הר הצופים, שזו שכונה בירושלים מוקפת ירדנים, והערבים יעלו וישחטו אותם אם לא נלך לשם לעזור. ורפי אמר פתאום בקול, בלהט: אם ככה, אין מה לעשות, כמובן שנסביר לחיילים כדי שיבינו את החשיבות. הרגשתי שהוא יודע שאני שם ואומר את זה לי, מסיבה כלשהי.
*
כשחזרתי לכולם כבר ירדה הפקודה. התחלנו להתרוצץ ולהעמיס ציוד לאוטובוסים. עדיין ראיתי בחדות לא אנושית, כל תפר בחגור, את מתכת האוטובוס על מתכתיותה, ודרך העפר הבהירה סינוורה אותי. כשעליתי והתיישבתי ליד מיכאל, הוא חייך אלי וזה היה מחזה לא רגיל – עורו החיוור מאוד בהק בניגוד לזקנו הכהה. בתוך העיניים שלו היה מעין זר פלורסנט__, מקיף את האישון. בסדר, חשבתי, כל החיילים כאן בוודאי חווים איזו חדות הזויה מהידיעה שהולכים לקרב. אני לא הולך לקרב, אני הולך למות. מה – לא, לא, למה לחשוב ככה. אני לא חושב. אני יודע. די – בבקשה די.
סמדר הייתה קוראת כל מיני ספרים על תורות המזרח, באנגלית, ומספרת לי שהתודעה האנושית אחראית לסבל. אני זוכר שהיינו יחד בקומונה של שנת השירות, היא ישבה על מיטת הברזלים ואני, עוד צעיר נורא, עברו שבע שנים מאז – אני על המיטה העליונה מולה נשען על מרפקיי ומתבונן בה. היא הייתה יפה ביותר, עם צמה בלונדינית ארוכה-ארוכה וגומיה עם פרח בסופה, פנים קצת אירופיות, ריסים וגבות שקופות. גבוהה, אבל קלילה ונמרצת. היא הייתה רוכנת כך על ספרה ומתרגמת בזמן הקריאה: ה – איך אני אקרא לזה… ההשתוקקות, הרצון כלפי משהו, מייצר מרחק ממנו, ובמרחק הזה אנחנו סובלים – הייתה מקריאה, ואני חשקתי שפתיים וחשבתי לי, אח, סמדר, הלוואי והיית קצת יותר מתוחכמת, קשוחה, מרדנית.
מיכאל שאל אותי על מה אני חושב. חייכתי. אמרתי לו, על אשתי. הוא חייך, והדבר הזה הוציא אותי מכל שלווה – העור המובלט בזקן, זורח, כאילו הילה מקיפה אותו. האוטובוס יצא ואני עצמתי עיניים כדי לא לראות יותר.
*
הייתה לי חברה טובה בשם נטע שפיגל. פניה עלו במחשבותיי. שיער שחור, עיניים גדולות וירוקות שתמיד מחפשות מה אומרים עלי, מה חושבים עלי. נטע ואני גדלנו ביחד. ההורים שלי, ההורים שלה וההורים של עמוס – שרדו את השואה והכירו במחנה ההכשרה בגרמניה. הם היו רק בני 18. במחנה הם הפכו לשלושה זוגות, התחתנו ובאו לישראל. אף קיבוץ לא רצה לקבל אותם, “סבונים” עם נשים בהיריון, אז הם נעלבו והלכו להקים קיבוץ משלהם – קיבוץ ל”סבונים”. הם מצאו בלב השפלה שני בניינים נטושים, שהיו פעם בית יתומים ערבי-נוצרי, ונכנסו אליהם. הם ישנו איתנו, שלושה תינוקות, על רצפת הכיתות שעוד היו בהן ציורי קיר של ישו. הם החלו לבנות את הקיבוץ, ותוך כדי כך גייסו שורדי שואה מכל הארץ. בעצם עמוס, נטע ואני נולדנו לקיבוץ שנולד גם הוא.
אמא של נטע, רחלי שפיגל, הייתה אישה חכמה ונאה ויודעת ספר. אבא שלה משולם היה המורה בבית הספר שרק הקמנו, איש נערץ. הם תמיד היו הזוג הכי צעיר ברוחו ומעורר קנאה, כשההורים של עמוס ושלי נראו עשור מעל גילם ולא הייתה להם טיפת השכלה. עברנו לבתים בשיכון שהוקם וגדלנו עם המטפלות וכל הילדים החדשים, כמו אחים, עד שבגיל הנעורים עברנו למבנים נפרדים וחיינו בלי הורינו.
בגיל ארבע עשרה, נטע התחילה להשתנות. זה קרה ממש ביום אחד, כשנטע החלה להיעדר מפעילויות התנועה והלימודים. התחלנו לדבר ביננו שמשהו עובר עליה, והמורים גם כן דאגו: עד כדי כך שהזמינו לה פסיכולוגית מהתנועה הקיבוצית. ובאחד הימים, כשציירתי ליד החומה מסביב לבית הספר, הצצתי וראיתי אותה ואת אמא שלה מדברות: רחלי החזיקה בבתה עם ידה המקועקעת במספר, וטלטלה אותה. היא אמרה נטע, כולם יודעים מה עובר עלייך, זה לא טוב, את חייבת להתחיל להסתובב בעולם הזה עם מסכה.
לנטע היו התפרצויות פאניקה. היא החלה להיות מרוחקת מכולנו, עצובה ותמהונית. אני זוכר שראיתי את רחלי שפיגל גם כן נכנסת לחדר האוכל, אמנם זקופה אבל ידיה רועדות, התיישבה על יד הנשים שהן האמהות שלנו והן השתתקו. היא אכלה את הלחם והסתכלה לשום מקום כשכולן מדברות בשקט סביבה. בודדה. אמרתי לעמוס, תגיד, מה בעצם קרה לשפיגליות? הוא נדהם, מה לא שמעת? משולם השאיר להן מכתב ונעלם. עזב את הקיבוץ.
*
נטע החלה לשבת לבד בספסלי הקיבוץ ולקרוא ספרים מתורגמים, ג’יין אוסטיין, ג’יימס ג’ויס. אנחנו מה קראנו בכלל, אולי רק את המאמרים שכתבו נגד הקיבוץ שלנו בעלוני התנועה[1]. וחוץ מזה צפינו בסרטים איטלקיים במועדון הסרט, שהוקרנו במקרנה, כשהסבא מלול האיטלקי ישב לידה וגלגל את כתוביות. אם הוא נרדם, לא הבנו כלום. זו הייתה התרבות שלנו. מובן שלא הבנו את נטע כשהיא איחרה לעבודה במשק הילדים, רק כדי “לסיים את הפרק”. אחר כך היא גם ויתרה על שנת שירות בנוער העובד והלומד, ובשנייה שסיימה את הצבא, החלה לנסוע לאודישנים בתל-אביב.
*
אבל לא עברת אף אודישן, נטע, לא היית מספיק בשלה וכנה כדי להיות שחקנית. העיקר, היית חוזרת מהאודישנים ונואמת לנו: שתדעו, שאין סיכוי שאני אעבור לעיר, הגדוּלה שלי כשחקנית תהיה שאני מקיבוץ. צ’כוב, אמרת, הוא נוגע בעצם האנושיות. מילר, הוא יודע מה זה אישה וגבר. כולנו היינו מאוימים ממך, חוץ מעמוס, שהתאהב בך לחלוטין. כמה שנפגעת ונפגמת, כמה שהתחלת להיתלש מהקיבוץ, כן עמוס אהב אותך.
ואבא של עמוס היה המזכיר הקיבוצי, המנהיג מספר אחת שלנו. הוא היה האיש שגייס את כל התרומות, לבניית השכונה, ושיפוץ תעלות ההשקייה, ובניית נגריה ולול, והקמת מטעים. הוא – יעקב אגמון – היה הסמל הקיבוצי הטהור מכל, ולכן הוא, כשהתחתנתם, עמד בחופה וחיכך שיניים מרוב כעס. הוא שנא אותך. הוא ידע.
*
והוא צדק. רק לפני חודש, את ועמוס באתם אלינו וביקשתם שנדבר. אשתי החליפה איתך מבטים ויצאה: לה כבר סיפרתם. אמרתי נו? היריון? ואת אמרת: שלמה, עמוס ואני עוזבים את הקיבוץ ועוברים לתל-אביב. זה חלום חיי, להיות שחקנית. זה רודף אותי, אתה מבין מה זה להיות רדוף?
עמוס לא יכל להסתכל עלי. החבר הכי טוב שלי, האדם שבלעדיו אין לחיים טעם, קבר את מבטו. לפני כמה שנים, כשאני רציתי ללמוד ציור בבצלאל, ופחדתי שהקיבוץ לא יסכים לי כי אני חזק וצריך אותי בפאלחה, עמוס היה זה שאמר: אסור לך להשאיר אותי לבד, אני לא מסתדר בחיים בלעדיך. אז לא הגשתי את הבקשה, רק ראיתי איך אהרון רוט, שהיה נכה מילדות בגלל פוליו, כן קיבל אישור ללמוד, וצייר על הבניינים הישנים שכבר עזבנו. כולם קראו לו הצייר שלנו, ואני לא קינאתי, ידעתי שלי יש את עמוס.
אמרתי את זה. אמרתי: איך אתה מעז? לא הלכתי ללמוד בגללך. עמוס מלמל: לא היו נותנים לך… דפקתי על השולחן. אמרתי, תעופו מפה, שני בוגדים. והסתכלתי עלייך נטע, אמרתי לך מפורשות, תדעי לך שכל השינוי הזה שעבר עלייך זה לא בגלל אבא שלך, זה הבחירות שלך כאדם, יש פה אנשים שהמשפחות שלהם מפוררות לגמרי והם עדיין נאמנים למקום הזה. אך זקפת את הלסת שלך ואמרת: כשנשבר לי הלב, כולם היו נגדי ואף אחד לא קיבל את מי שאני. נדתי בראשי, בזמן שכבר עמדתם בדלת, אמרתי, נטע – לרצות שיקבלו את מי שאת זה כל כך עירוני.
*
הכעס צף בגופי. ישנתי למחצה, יודע שאני באוטובוס למלחמה, שמיכאל חורפ לידי. כל מה שראיתי היה את הפנים הגאות האלו של נטע, מתבוננות בעצמה במראה שבדירתה. היא הוציאה מסקרה והחלה למרוח על הריסים, ואמרה בקול: שלמה תשחרר ממני, בסדר? מה נראה לך, שזו רק אשמתי? היא נפנפה בידיה על עיניה שיתייבשו, ואמרה: עמוס בחר ללכת. הוא תומך בי. די! למה אני מצטדקת? אתה כבר לא פה, כבר לא בחיים, למה אני חייבת לך הסבר?! אתה כמו קרצייה במוח שלי! ואז היא התפרקה בצחוק עצוב, יודע מה, אני מעדיפה שתהיה פה, ושנתווכח, אני מתגעגעת אליך…
*
קפצתי. מיכאל נבהל – אוה! מה יש? צעקתי: מיכאל! – והוא סימן לי שקט, בכל האוטובוס שררה שתיקה, וכולם הסתכלו עלינו. רפי ניגש למושב שלנו, רכן מעט כאילו אני תינוק ואמר שלמה, הכל בסדר? אתה נראה כאילו ראית רוח. יש לך מים? תשתה מים. שתיתי את המימייה שלי עד הסוף. רק חלום רע, אמרתי לשניהם, רק חלום רע. מיכאל צחק: קדחת המלחמה. הנהנתי. עדיין הם נראים לי אחרת, את נקבוביות עורם אני רואה, ומעין הזיות כהות כמו דמויות מסתבסבות בצללים… נעצתי את מבטי בחלון: זה סיוט, זה מוטרף. אלו היו היערות הכהים של רמת רזיאל, האוטובוס התפתל בכביש. ידעתי שמיכאל לא מתיק את עיניו ממני. זה הזכיר לי את אבא שלי, את הרוך האלים שיש בו, סירובו להגיד מה הוא באמת חושב. בדרך כלל, ברגעים כאלה, הוא היה פותח ספר ומתחיל לצטט לי קטעים ארוכים, שאמורים ללמד אות שיעור כלשהו. הזיכרון העלה בי עצבנות. מיכאל אמר: אתה יודע, עמוס כן צונח.
*
כולם ידעו שטלפנתי לכל הצבא כדי שיעבירו את עמוס צוות. אני יודע לשכנע. הוא היה אמור להיות איתנו בגדוד ואפילו בפלוגה, ובסוף דחפו אותו עם כמה ממדריכי הצניחה. שאלתי, איפה הוא צונח? ומיכאל אמר: הייתה להם משימה להטיס 75 אוקטן דלק לשריונרים בסיני, ככה הבנתי ממנו. נגמר להם הדלק.
הרעד שב אלי, נכלולי וארוך. קודם פרקי האצבעות. אחר כך הלב. הכעס – כעס מוצק כל כך שאפשר לבעוט בו. מה זאת אומרת הבנת ממנו? מיכאל אמר, פגשתי אותו קודם במחנה, האמת היא שהוא חיפש אותך, הוא לא מצא אותך. אמרתי, מיכאל, רגע, הם צונחים עם 75 אוקטן דלק? ועם שקי הנפץ? הוא נד לשלילה: לא, שלמה, הנפץ אצלנו, הם לא צונחים להילחם, אמרתי לך, הם מסייעים לשריונרים. התעקשתי: אבל זה כבד! איך המטוס יעמוד בזה? הוא סימן לי בידו באוויר להוריד, אולי את הקול, אולי פגעתי בו כי הכעס קצף מתוכי. הוא אמר, תעזוב, יש לך מלחמה משלך. בסוף ארץ ישראל תהיה שלמה, ואתה ועמוס תעשו שולם.
*
ירושלים – צעק מישהו. נסענו דרך עין כרם. לעולם לא אשכח את מה שראיתי ברגע ההוא: מיעוט אנשים ברחוב, כולם במקלטים. אישה בוכה, מכופפת ומחבקת את בנה הקטן השקט. גבר רוכן, מחזיק שברי מבנה בידיו. האוטובוס חרק בסיבובים חדים. היינו שקטים.
*
סוף-סוף עצרנו ליד האוטובוסים האחרים וירדנו. אנשים עמדו בחצרות ובכו לקראתנו. הייתה זו שעת ערב מוקדמת, בערך שש, אולי שעה לפני השקיעה, ואני הלכתי לחפש איפה למלא את המימייה שלי. התושבים הבודדים ששהו בחוץ הזמינו אותי להיכנס אליהם, אחת מהם הייתה גברת זקנה שהזכירה לי את תרצה ירושלמי. תרצה – היא ההוכחה למה זה יעקב אגמון: כשהיינו ילדים, והקיבוץ התמלא בכל מני תמהוניים מכל רחבי הארץ, יעקב נזף בכל מי שעדיין לא התחתן ואמר שזו בושה שאנשים שעברו את היטלר נשארים רווקים. הוא אמר, “מצידי תייבאו נשים מכל המעברות מסביבנו”, ושלח אותם לסלול כבישים בנס ציונה, לעזור במטבחים בבאר יעקב או להתחנן על פתחי ראשון לציון – רק שלא יחזרו בלי אישה. פולני אחר בשם אבנר ירושלמי((__שם משפחה פולני?__, חזר ממעברת חוטר עם אישה מטריפה אחת בשם תרצה, שנונה וקצבית, שעלתה מעיראק, משושלת מכובדת, והיה לה ספר תהילים זעיר שהיא קשרה בתוך השיער הענק שלה. לראות את תרצה במדי הקיבוץ, היה מחזה ישראלי מושלם. היא הייתה המטפלת של עמוס, של נטע ושלי, אולי האדם הראשון שחיבק אותי. והגברת הזו שעמדה שם בבית הכרם מחוץ לבית ונופפה לנו במטפחת הייתה מעין תרצה, היא התייפחה, חיילים, חיילים, שהשם יעזור לכם, בעזרת השם שתנצחו את ה – היא ירקה על הרצפה – העמלק, זרע העמלק. דמעות זלגו על פניה, שהיו בהן קמטים בריאים ואווריריים. מבטנו ננעלו זה על זו. היא נדהמה כאשר ראתה אותי, כאילו גם אני הזכרתי לה מישהו, ואמרתי לה שאני זקוק למים. היא אמרה – אוי – אוי, שלום, אוי ואבוי, בוא בוא תיכנס. מה אתה צריך? אמרתי שוב, שאני זקוק למים במימייה, והיא חטפה לי אותה מהיד והמשיכה לדבר לעצמה כשהיא בברז. תכּף תהיה אזעקה, היא אמרה בגבה אלי, ואני התבוננתי בבית שלה: עמוס ברקמות עבות על הקירות, שטיחים ערביים צבעוניים, ושולחן האוכל שלה היה נמוך כמעט עד לרצפה. היו לה פסלי עץ אפריקאיים. היא אמרה את המילה תכּף עם דגש ב-כ’, כמו אמא שלי, ואז התקרבה אלי וליטפה את פניי: אוי השם יברך אותך חייל יפה, יפה יפה. בוא. תשתה קפה. אמרתי לה לא, תודה, והיא התעקשה: “תיקח לגימה אחד”.
בבית של האישה הזו שררה חשכה. לגמתי קצת קפה קר מהכוס השקופה שלה, והמשכתי להתבונן בפריטים שסביב, מבליג על כך שהיא מרוקנת את הספל ממנו שתיתי ואומרת משהו בעיניים עצומות. היא התבוננה בתוכו, מסובבת ימינה ושמאלה. “עזיבה”. מה? שאלתי אותה, והיא אמרה: תכּף. אמרתי שאני מוכרח ללכת, בדחיפות, יש סיכוי שאני מפסיד את התדריך. מבטה העצוב ליווה אותי, ואמרתי, אני מקווה שהבית שלך יישאר שלם – תהיי במקלט, אל תסתובבי פה ככה. האישה חייכה חיוך שנחרש בפניה השמנות. “אתה כמו מלאך”.
*
ראיתי, מובן שראיתי את הקשר בין ההזיה המפחידה על נטע שפיגל למלמולי האישה. הן מסמנות את מותי, את פחדיי הממשיים, ומשכנעות כמעט שאמות. התיישבתי בצד ושתיתי עוד מים, והמפקד רפי ניגש אלי: עכשיו אתה בסדר, חרל”פ? אמרתי: חשבתי על כל מי שאני אוהב. הוא שאל: על אשתך? אמרתי, עליה אני מפחד לחשוב. הוא אמר שלמה, יש לך כמה שעות להתאפס. יוצאים לפעולה בלילה.
*
עמוס היה גבר רגיש, מעודן, עיניו תכולות באופן כמעט לא אנושי, יפה תואר אבל עבור כמה נשים היה עדין מדי. היינו חברים כמו דוד ויהונתן, הכל עברנו ביחד. כמה שטויות עשינו, כשניסינו להציץ למגורי הבנות, כשהתגנבנו מחופשים למסיבות הפורים של המבוגרים, כשגנבנו ארבנות מהכלובים של סבא מילול האיטלקי. ואני ציירתי. תמיד ציירתי. ועמוס חלם להיות מורה.
*
נותרה שעה לרדת החושך. חשבתי סוף-סוף על סמדר. הכרנו בקומונה של הנוער העובד, חלקנו מגורים, היא הייתה נערה ערכית ובמקרה גם יפה מאוד, עם צמה ארוכה בלונדינית עם פרח, וחיוך תמידי, אפילו כשלא מתאים. כל החולשות האלה אפשרו לי חרך לבגוד בה.
לבגוד. לעמוס קראתי בוגד. אולי כל החיים אינם אלא השתקפות של פנימיותינו. אבל מצד שני זו לא לגמרי בגידה, סמדר ויעל ידעו זו על זו, והן לא ממש התחרו עלי, שתיהן היו גאות מדי. יעל הסתירה את הקנאה שלה משום שהייתה מעשית. מה שתרצה תעשה שלמה – כזאת מין בחורה. סמדר הסתתרה במעטה של ילדת פרחים: מה שטוב לך טוב לי. בעצם, שתיהן לא ידעו להראות פגיעוּת.
את יעל הכרתי בתיכון. יום אחד, הצטרפו אלינו חמישים משפחות מקיבוץ אחר שהתפלג (חצי אוהבים את סטאלין וחצי שונאים). שונאי-סטאלין פרשו משם ועלו במעין יציאת מצריים לשער שלנו. אחת מהם הייתה יעל. היא הצטרפה לכיתה שלנו, י”א-י”ב משולב, היה לה יום הולדת יום אחריי. יעל הייתה קיבוצניקית נוקשה. אמא שלה מתה כשהיא נולדה, אבא שלה היה שקוע בעבודת הגזברות, ואחיה הגדול ספורטאי בחסד עליון. היא נעלמה בין כולם, ובבית הילדים העצום של גבעת-ברנר לא ראו אותה כלל. אצלנו, היא ביקשה להיות סדרנית המשמרות במשק הילדים: היא באה ודרשה שנעבוד ביסודיות. הייתה מתבוננת בנו חורשים, סוחטים את שדי העיזה, מנקים ועודרים את ה”פטרסיליה” (לפי המבטא של הורינו). למשל, כשהלכנו בפרדס לבית הספר, קילומטר וחצי של חול רך – ילדי מעברת חוטר הצמידו את פניהם לגדר. הם צעקו: “תן לי אחד תפוז, תן לי אחד תפוז”, יחפים כמונו, מלאי בוץ. עמוס קטף להם תפוזים, ויעל נזפה: אי אפשר, זה רכוש הקיבוץ. אם הם רוצים, שיגדלו תפוזים.
לא סבלתי אותה בשל הטהרנות הזו. היא התפתחה לפני כל הבנות, והתגנבה בלילה לגיטה ממחסן הבגדים כדי להתחנן שיחליפו לה את המדים. את המכנסיים העצומים קשרה עם שרוך, והחולצה הגדולה בכל זאת הסגירה שתי בליטות. היא החלה לצאת עם בנים, רק גדולים, ורק מקיבוצים אחרים, אחד מתל יוסף, ואחד מגבעת חיים – לא נאה היה לה לצאת איתנו. מתי בכלל התאהבתי בה?
כמובן. אני זוכר מתי. יעל ונטע הפכו לחברות קרובות, כמו שהיינו עמוס ואני. והנה יום אחד, אבא של נטע עזב את הקיבוץ ונעלם. נטע נשארה עם אמה, רחלי, שביקשה מביתה לא לדבר על זה לעולם. אבל נטע החלה לחוות חרדות, סירבה לאכול בחדר האוכל, וכמה מהילדים הרעים הקניטו אותה. אפילו המנהלת הזמינה לה פסיכולוגית מהתנועה הקיבוצית.
באחד הימים, יעל ניגשה אלי וביקשה שנלך ליעקב אגמון: אני מתכוונת לדווח על איך שמנשה ואילן מציקים לנטע. אמרתי שאסור להלשין, הרי את זה תמיד לימדו אותנו: המלשין גרוע מעושה הפשע. אבל הלכנו. יעקב עישן מקטרת וקרא את עיתון דבר. ערב טוב שלמה! הא, איזו יפהפיה – יעל אוטלנגי, כמה גדלת… שבו, שבו. אמא של עמוס לא הוציאה הגה, רק בחנה את יעל. יעל סיפרה לו הכל, ויעקב, שמן הסתם הכיר את הרכילות על אדון שפיגל שעזב את אשתו, אמר: אמרה: אנחנו מחנכים אתכם כדי שלא תלשינו אחד על השני. יעל אמרה: אדון אגמון, בקיבוץ מתוקן שומרים על סדר בין החברים. משתיקים את המופרעים והחלשים. חוץ מזה, אם זה לא היה מקרה חירום, לא הייתי מספרת לך. היא בתחתית. אני דואגת לנפש שלה.
כשחזרנו למגורי הנעורים, אמרתי ליעל – כמה את נאמנה. לקיבוץ, לנטע, לאח שלך עמרי. היא הנהנה ואמרה: נכון, מי שאני אוהבת אותו אני אעשה הכל בשבילו. זהו. שם הבנתי שאני בצרות עם הילדה הזאת.
*
מהתאבדויות סבלנו פה ושם. פעם בכמה זמן איזה ברנש כמו אבנר ירושלמי, שבכה בלילות ונעל את עצמו בשירותי האקונומיה… או ניצה לרנר, שצרחה על הנאצים עד שלקחו אותה לבאר יעקב, לבית החולים – קיבוץ שקם על חורבות שואה, ובכן. אבל לא זה בלבד, אותם ימים שלחה גרמניה רנטות פיצוי גדולות לייקים שאיבדו את רכושם משעברו לפלשתינה, וחלקם סירבו להעביר את הכסף לקופת הקיבוץ. יעקב אגמון היה טרוד מהנושא, ניסה בכל כוחו לשכנע אותם להעביר את סכומי העתק שפתאום היו להם, אבל חלקם עזבו את הקיבוץ.
הבעיה בסמדר הייתה פשטות המחשבה: גברים רבים מחפשים להם אישה כזו, קלילה וחמודה. אבל לא אני, אני רציתי פילוסופית. יעל פילוסופית.
ככל שהתעמקתי, כן נעלמתי לעצמי. ראיתי את עמוס – הוא הותיר לי פתח להיכנס אליו, לשוחח איתו: כשזה יגמר, שלמה, אנחנו חייבים לדבר – דחיל רבאק. חייכתי, “דחיל רבאק” זו מילה של תרצה.
פיצוץ. צעקה: חבר’ה, אנחנו כדור אש! יש 115 אוקטן דלק בנורד וכמה עשרות עלינו!!! איפה הם? איפה הטנקים? מדריכי הצניחה מ-890 מושכים בכתפיים. עמוס חושב: טעינו בניווט. טעינו בניווט.
פקחתי את עיניי: הם טעו בניווט. הם מעל לכוח המצרי. איזה חרבון, הם הדרימו מדי – מיכאל הניח עלי יד, שלמה אתה לבן כמו קמח. אמרתי לו, מיכאל, אני לא מרגיש טוב, אני הוזה מרוב לחץ. יש לי דמיון מפותח, אני אוהב לצייר. אולי כל החיילים כאן הוזים ככה.
אמא של נטע, רחלי, האישה הכי יפה בקיבוץ, בכל ערב בחדר האוכל, ראיתי את רחלי, זקופה מדי אבל ידיה רועדות, מתיישבת על יד הנשים מאגף הנוי והחינוך והן משתתקות. הן שמחו לאיד משום מה, על דבר-מה שקרה לה. תמיד הן קנאו לה. האמהות שלנו היו צעירות, רק היום אני מבין זאת: הן ילדו אותנו בגילאי 18 ו-19, אחרי שכל משפחתן הלכה במחנות. הן עלו לארץ בלי השכלה, הריוניות, וכדרכם של הנישאים מוקדם – היה בינן לבין האבות שלנו פער. שתיקות של קריאה בעיתון ואנחות לכיוונים שונים. הן נראו שני עשורים מעל גילן, כי עבדו בשמש, ורק ברחלי היה זוהר אירופי. רק לה ולגיטה ממחסן הבגדים היה מלאי של ספרי שירה ופילוסופיה, כי הן הספיקו ללמוד ולספוג לפני שהנאצים.
פעם התחשק ליעל לבקר בגבעת ברנר, והיא הבטיחה לנטע שהדרך לשם תיקח רק שעתיים. הן יצאו לדרך ברגל, הסתבכו, הצליחו להיכנס למפעל המיצים של שילר כדי לשתות מיץ ולא להתעלף מן השמש הקופחת, ואצלנו שמו לב שיש שתי נעדרות – בדיוק בתקופה שבה זרוע הפידאיון עשתה פיגועים רצחניים בכל הארץ. לא הרחק מכאן רצחו חתן וכלה בחתונתם. היינו אחוזי אימה. רק בערב הגיע הטלפון מגבעת ברנר, והם החזירו אותן בטנדר. אני תפסתי את נטע, שהייתה מלוכלכת כמו ילדה קטנה, ואמרתי: תראי איך את נגררת אחריה. היא אמרה: אני לא נגררת, אני חברה טובה. היית עושה אותו דבר בשביל עמוס. אתה יודע מה שלמה? אני מתחילה לחשוב שאתה בקטע שלה…
*
כמה שנים אחר כך, נטע עברה משבר חמור
נטע הפכה ממלכת כיתה לנערה קלה לבכות, מתבודדת, ממש רוחה התהפכה לגמרי. עמוס, שעוד היה רק חבר קרוב שלה, דאג לה ביותר (כשהם הפכו לזוג אפשר לומר שעמוס כבר אהב את כל הפגמים בה). שאלתי את הוריי באחד הערבים אם הם שמעו על מה שקורה לשפיגלים, והם קברו את מבטם. סירבו לענות.
*
האוטובוס נעצר. הגענו לבית הכרם.
*
מיעוט אנשים עמד בחצרות. העיר שממה מבני אדם. הם קראו בואו צנחנים, תשנו בבתים שלנו, הם ריקים, כולם במקלטים, בואו, בואו, השם יעזור לכם. אמן, אמר מיכאל. התפרסנו ברחובות, יושבים ונשכבים על הקיטבגים. בעוד כשעה יירד החושך.
אריק הוביל אותנו הלכנו למטה החטיבה. ישבנו שם ברחובות, כשעה לפני החושך, ועצמתי עיניים – שוב הדחף לצייר, לצייר עכשיו, אני מתחרט שלא הקשבתי לדחף.
לא ידעתי שאני חולם עד שאריק טלטל אותי. בוא, כל המפקדים באים. ישנתי באמצע הרחוב, על הקיטבג. הלכנו בחושך לבית עשוי אבנים מקומיות, גברת אחת שגרה שם חיממה לנו קפה. התיישבנו מסביב לשולחן הסלון שלה, על שטיח פרסי אדום, על הקירות כיסו ציורי צבע של רבנים ושל חומות העיר. לאריק אפילו לא הייתה מפה ביד, הוא רק הסביר לנו: יש את שכונת פאג”י, מעליה מתנשא בית הספר לשוטרים. עכשיו, זה בניין עם שתי קומות, והלגיון יודע שמי ששולט בו שולט בעיר העתיקה. נקודה. הוא מחה זעה מפניו: תודה גברת כהן על התה, חבל שהכנת כי חם לנו.
לפעמים בצבא הרגשתי שאני כמו מדבר שפה זרה, מאמץ לקסיקון, עושה בכאילו. כשדיברתי עם יעל, או כתבתי לה, או אפילו ציירתי אותה, הייתי משוחרר מעכבות, אבל בצבא – היה איזשהו פער, הנמכתי את המילים שלי. ככלל הייתי שקט וקפדני. ביני לביני חשבתי שבבירור הקיבוצניקים טובים מחיילי העיר, ומצד שני, משהו בהתנשאות הזו נראה אפילו לי חשוד, כאילו אני מסכם את המציאות באופן שמתחשק לי לראותה.
היום אני מודה: גם בקיבוץ לא היו כולם שווים. למשל מנשה, מאז היסודי היה עליו אות קין של אידיוט. זו אמונה שבראה את עצמה, לגדול בלי חן, בלי התכונה הזו שגורמת לאנשים לאהוב אותך. הוא לא מסוגל לקלוע את המשפט הנכון ברגע המתאים, כמו שנינות שרגליה מסתבכות. מנשה היה עכשיו עם עמוס, על המטוס המחורבן ההוא לאל עריש.
הסרן גבי הגיע. העיר אותנו המפקדים לתדריך ראשון.
חייל ניגש אלי: המפקד, עדיין לא הבנתי מדוע אנחנו לא צונחים – איזה בזבוז של כוח הסיירת. השתקתי אותו. התמלאתי בפאתוס כשדיברתי אליו. הם הלכו אחרי לצפות על היעד שלנו: הגענו לבניין שנלר, בית יתומים עתיק ומופגז גם הוא. מצאנו את החטיבה. התאספנו. הסמ”פ השתיק אותנו בידו: חיילים, אין לי דרך טובה יותר להגיד במדויק, עושים טיהור. אתם מנקים את המקום הזה מירדנים ומתקדמים לאוגוסטה ויקטוריה. מה שקורה זה ככה: אתם מתפצלים לשני טורים ואתם הולכים דרך התעלות. ניסים, אורן, שמוליק, אתם ראשונים. מן הסתם ששלמה עומד בראש. אתם נזהרים מאוד כי הם יורים לכל קסדה של מציצה. יש נופלים. מרססים ונופלים חזרה. שלמה מנהיג.
חסר קסם, וכולם לעגו לו. לא אחת הוא נקלע למכות וליריקות עם הילדים של מעברת חוטר, שהיו עומדים בצמוד לגדר שמפרידה בינם לביננו, וצועקים עלינו לתת להם תפוזים. מנשה רב איתם – כי הוא היה נחות ביננו, ומצא לעצמו קורבן: ואנחנו היינו נוזפים בו להניח להם, להפסיק, הם ילדים יחפים ורזים, תגלה מעט גדלות נפש. אבל על מנשה היה אות קלון מאז שהיינו קטנים, המטפלות והמורים לעגו לו, קראו לו מנשה האידיוט. זה לא שוחרר ממנו גם בגיל עשרים ושבע. פשוט לא היה לו את הרכיב שגורם לאנשים לאהוב אותך.
כשניגשתי לפתח הבונקר תקף אותי רגש מוזר: סמדר קרימסקי. סמדר, מגונן!
אני לא יודע למה אני כועס. אבל אני כועס, כעס שהתעורר בי בכל פעם שהלכתי לשיכון של ההורים שלי.
לא סיפרתי זאת לאיש מלבד ליעל:
התחשק לי לעשן סיגריה, אבל חדלתי בעצמי, כי מה עכשיו לעשן כמו חייל צעיר. עצרתי את כל כולי מלבקש סיגריה מאחד החיילים – בכוח הרגשתי שזה נעשה, בכוח החזקתי, ואחר כך חשבתי על השיחה שהייתה לי כרגע וכאב פשט לי בגוף. כמו רוח מצמררת, בין אגפי הצלעות, כאב בודד ודחוי שאני לא יודע מאיפה הגיע ולמה אלי.
כאב של אין-כוח-לחיים. מעין עייפות מכל מה שיש להתמודד איתו, על אף שכל התמודדות זו זכות, היא אומרת שיש לי אנשים ודברים בחיי שאני אוהב ויש מקומות שאני קשור בהם. כן, כל רגש עוצמתי – גם קנאות, גם תשוקה – הם זכות: הם אומרים שישנה תנועה, דברים שחשובים לי, אבל לפעמים, רק לפעמים, הרצון לרפות ידיים… להתמסר לרוח עצמה, לא להיות דבר מה בעולם. להיות בלתי נראה, בלתי ניתן לגישה, ריכול, שיפוט, אהבה או שנאה. להיות פאסיבי לגמרי, אולי רק לקלוט כדי לא להיעלם לחלוטין, זה כבר מפחיד, זה חושך. אבל פשוט להימנע מאכפתיות, ומהלהט לתקן שהוא עול על גביי.
הרגע שבו לא אכפת לי מכלום הוא רגע בודד. זה עצב ריק, כמו מיכל זכוכית. אין לאן ללכת מהכאב,
הבוקר מתחיל לעלות. כבר סוף הלחימה. הם עוד יורים. נועזים. פתאום צעקו שכמה ערבים מסתובבים בשטח ורצים בעמדות. היינו שלושה – התרוממנו, צדקוני ירה באויב, ואיך שהוא ירה, הצעקה נמלטה מפי: נפגעתי! נפגעתי! והנה מיכאל בא לעברי ופניו שלמות לגמרי בלי רבב, והוא חיוור ומוקף אור כדרך שהיה באוטובוס. מיכאל – נפגעתי, צעקתי – הכאב היה עז מכדי שאוכל לחוש בו: אי-אפשר לעמוד כאב כזה, זה בדיוק איפה שהיה המכתב מיעלי, כמו עונש, בחזה שלי, והרגשתי אבן נצמדת אליו, אבן גדולה שמישהו החזיק. זהו. אחר כך חשכה, ודדי אומר: “להעלות את שלמה על המכונה”. אבל המילים שלו היו מובחנות מהעולם, כלומר הן היו אמיתיות, ומיכאל החזיק את היד שלי חזק ובכה. אבל אני מודה, אני חייכתי.
