לא היה זה יום טיפוסי ללונדון. הרקיע היה בהיר. סיירוס ואני התכנסנו באחת הפינות של שוק קמדן, בין דוכני האוכל לבגדי הרטרו. הסתתרנו ליד פסלי הטורקיז, אך כשעברו אנשים בסמטה החבאנו את הצינגלה והקראנו בתמימות שלט שנישא מולינו. “שוק קמדן”, צעק סיירוס, “הפך להיות שוק סוחרים באלף תשעה-מאות שבעים וארבע. הו, האם זה לא נהדר!”
“האם זה לא נהדר!” צחקתי. עיניו חייכו אלי בחום. “אני לא מצליחה להציק לך יותר?”
“את לא מציקה לי אף פעם, נועה. את יודעת שאני רוצה בחברתך כמה שאפשר.”
“אתה אומר את זה כי אתה ג’נטלמן בריטי, ואני תיירת אבודה…”
“שקט”, הוא מחה, “אני מאוהב בך לחלוטין. כאילו שאינך יודעת.”
“בסדר. עוד מעט אני אחזור לישראל והכל יירגע.”
שתקנו כי ידענו שאני טועה ואני עישנתי עמוקות מהג’וינט. רציתי להרגיש כהוגן. הצצתי מעבר לפסל על השוק, מוודאת שאין שוטר באופק, ואמרתי, “שמת לב שכולם ג’ינג’ים היום?”
“כן, שמתי לב! הסתכלתי על זה גם, נועה. כאילו כל הג’ינג’ים בעולם באו היום לשוק.”
“זה מוזר, מרגע שנכנסתי לחפש אותך, חשבתי על זה שיש פה יותר ג’ינג’ים מהרגיל. כאילו כולם קיבלו הודעה להתכנס בשוק קמדן היום.”
“הקשיבו, כל הג’ינג’ים בעולם!”
“יכולת להיות גם שחקן, סיירוס. ולא”, הנפתי אצבע, “אל תצוטט את שייקספיר.”
“הו, הציטוט המחורבן הזה. שחוק כמו השלט הזה את מתארת אותי ככזה צ’יזי?”
“אובססיות עממיות. גם לי יש. חומוס.”
“היי, נועה, למה שלא תבואי אלי היום?”
“טוב, יש לי תוכניות.”
“אילו תוכניות? איך פגשת כל כך הרבה חברים בלונדון?”
“הייתי חברותית, זה הכל. כמו שהכרתי אותך. אם היה לי פה יותר משבוע הפעם, היינו נפגשים בטוח. שמא ננסה מחר?”
“אתקשר אלייך.” הוא אף פעם לא סגר את פיו לגמרי, בגלל רווח בולט בין הלסתות. בחנתי בשקט את בגדיו הבלויים ושערו הקשי. גם אני, כמוהו, השתדלתי לבלוט בנוף; גם אני, כמוהו, סירבתי להתבגר מהפאנק, הג’וינט, שיחות הנפש, מבילויים תמוהים בערים זרות. היו לשנינו הרפתקאות רבות לספר, והתחברנו כשהוא צעק לי מהחנות שלו – “היי, את! את לבושה נהדר! בואי!”. הוא קוסם במקצועו ולקוחות רבים של החנות הגיעו רק כדי לבקש ממנו להראות להם עוד קסם, ועוד אחד. מחוץ לשוק-קמדן הופיע במופעי קוסמות גדולים, והיה לו הציוד היקר ביותר; כמו גם הסיפור על אנג’לינה ג’ולי, שביקשה ממנו להציג לילדיה מופעים, בזמן שהסתובבה עם שומרי הראש שלה ברחוב אוקספורד. הוא תמיד הראה את התמונה איתה, כמתנצח שלא בישירות עם כל מי שתהה למה קוסם כה מוכשר עובד בשוק. ואני אכן הוקסמתי, אבל לא ככה, סיירוס, לא באופן שמאפשר לי להשיב לאהבתך. הייתי מטושטשת כשהלכתי ממנו ושוב הייתי ברחוב הראשי, צוחקת ביני לביני על הכמות הבלתי נתפסת של אדומי שיער שמהלכים בו היום. איזה מן מקרה משונה – חשבתי – ועם זאת שמתי לב לכך שלפעמים לימים יש נושאים.
לימים יש נושאים. זו סברה שהחזקתי בה כילדה קטנה. כמעט ושכחתי מקו המחשבה הזה, שנטשתי ככל שרכשתי היגיון, עם השנים; הן כילדה הייתי חושבת על זה כל כך הרבה. נניח, היה יום אחד, שאני זוכרת היטב, כשביקשתי אצל סבתי בדרום, והיה זה יום בנושא ציפורים. לא היה מקום לספק. במשך כל היום העירו אנשים הערות על ציפורים, ובלטו ציפורים יפות, ונדדו עדרי ציפורים אנה ואנה בשמיים. יום אחר היה יום בנושא עצב, שבו, איכשהו, נקלעתי לשיחות רק בנושא זה כמעט כל היום, ואפילו כתבתי שיר על עצב; הייתי אז מתבגרת משונה והנושא התכתב היטב עם תנודות נפשי. אני זוכרת את הימים הללו, וזוכרת שתהיתי לעצמי, מדוע כל יום מקבל נושא, האם ימים הם לא המצאה של האנשים, ואיך זה שמכירים בימים גם באופן קוסמי, על-טבעי משהו, בכדי לחלק נושאים לפיהם. כאילו עם זריחת החמה מגיע לקרבי רעיון חדש, נושא שאל לי להתעלם ממנו, כי קל מאוד לשכוח מהציפורים, אלא אם אני נדרשת להקדיש להן יום.
כך חשבתי, כילדה ונערה. אך הזמן הבהיר לי שזהו טריק פסיכולוגי ותו לא. הרי אם אדגיש במחשבותיי נושא מסוים, הוא יבלוט על יתר האחרים במשך כל היום, ואני אהיה משוכנעת ששליחות אלוהית שלחה אלי את הנושא הזה פעם אחר פעם, יום שלם, כשגם סבתא וגם אבא מדברים על ציפורים, וגם ציפורים מקיפות אותי על ספסל בגינה, וגם דואות בשמיים בנסיעה הביתה, וגם מצאתי מגדיר ציפורים לפתע בשירותים. כל אלו – יד המקרה הם! פסקתי משבגרתי, ועניין ימי-הנושאים נזנח, והפך את החיים למעניינים הרבה פחות.
נכנסתי לרכבת התחתית, וחייכתי ביני לביני משנתקלו עיניי בכמות ניכרת של ג’ינג’ים. טוב לו לאדם בדיחות עם עצמו, כך לעולם לא אוכל להיות בודדה.
מולי ישבה ג’ינג’ית יפה וקראה בספר. שלפתי ספר גם אני. בעברית. חיש מהר נדדו כל המבטים אלי, לספרי, לחזותי הבהירה שלא מתכתבת עם השפה השמית, לכך שאני מדפדפת הפוך מהם, כאילו להכעיס. התחשק לי לספר לסיירוס על הפרובוקציה הדלה שאני עושה בכל פעם שאני במקום ציבורי בלונדון, ושיש ביכולתי לנפנף בעברית שלי, בזרותי הגלותית, המסכנה. מוכרחה הייתי לספר לו גם כמה אדומי-ראש התרוצצו באותו יום ברכבת, ובלטו מולי מעל כל האחרים, כמו נשלחו אלי כדי שאקדיש להם מחשבה. אולי אספר לו, איך פעם חשבתי שלכל יום נושא, וחיפשתי את הנושא בכל יום, וכך נשמרה בין מעין חיות כזאת, סקרנות, כאילו כל יום הוא מסע בנבכי עלילה מסתוריים שלא יזמתי אני? הרי אם יש אחד בעולם שיבין, יהיה זה סיירוס. מבטי נדד אל חלון הרכבת שמולי, מאחורי עורפה של הג’ינג’ית, בו השתקף חלק מגופי, על רקע המחילה השחורה בה נסעה הרכבת. התבוננתי בהשתקפות ידיי שאוחזות בספר ודמיינתי לרגע נוגה עולם שבו סיירוס ואני נוכל להיות יחד.
למחרת היום, יצאתי להסתובב ללא תכלית בעיר, עדיין מהרהרת בנוגע לרעיון הנושאים. החלטתי למצוא נושא בר-טעם ליום החדש, ולא אחד שטחי, וכבר בבוקר הבנתי מה יהיה הנושא עתה, כשהתבוננתי בזוג שישב מולי ברכבת שהובילה למזרח לונדון, היכן שיש תערוכת צילומים שביקשתי לבקר.
הזוג היה שני בחורים, אחד מהם שחור-עור, ממוצא אפריקאי מובהק, רחב גוף ונאה מאוד. השני היה כחוש ממנו, בלונדי, שלחייו הוורידו מחמת הקור. הם ישבו חבוקים, הגניבו נשיקות, ואני התבוננתי בכפות ידיהם השלובות, שהיו הפוכים כמעט בצבעם, והמחזה היה יפה בעיניי. היה בזה משהו אוניברסאלי, מודרני, הרי ברור שאין כל קשר בין מוצא גזעי לבין אהבה, אבל לזוג ישנה חזות מסוימת, וצבעיהם המגוונים התמזגו יחד ביופי פראי.
רעיון הנושא צלח. במשך יום שלם הבחנתי בזוגות ממוצאים שונים, והתבוננתי בהם. לא חשתי שיש משהו פסול בדבר. לכל אדם מוצא אחר, ולפיכך, מראה אחר, ובמשך תקופות ארוכות בהיסטוריה, לא נראה ערבוב והתמזגות בין המוצאים; סוף סוף עידן חדש בפתח, מושכל, הגיוני, וסוגים חדשים של יופי וחזות מגיעים עמו. נעם לעיניי זוג של יפנית ובריטי, וכן זוג של הודי ורוסיה; וכל הזמן בהיתי בידיים המשתלבות, באפים הנוגעים. כשישראל תהיה עתיקה כבריטניה, ומבוססת ושלמה, גם אנחנו נתערבב כליל. הרי אין לצבענו כל משמעות, מעבר להיותו קיים, כעובדה, כשם שעובדה היא שיש לי אף כזה ופה כזה. יש לי גם צבע כזה. בזו נגמרת המשמעות של הדבר, וכל שמוסיף משמעות שלילית לעובדה זו, הרי שהוא גזען, ובחלוף הגזענות מהעולם, יחלוף רבע מצרותיו.
בנסיעה הבאה, כשהסתכלתי על זוג מעורב, ניסיתי לאתר את המבטים סביב לו. לו טעיתי – אנשים התבוננו. גם כאן, בבריטניה, מעורר הדבר בהייה וסקרנות. איש מאיתנו לא רגיל לחלוטין למחזה הנהדר הזה. אבל אופטימיות גאתה בי, והרגשתי שפנינו לעולם משופר.
לא ידעתי היכן לצאת מן הרכבת. למה שאחזור הביתה? הערב רק התחיל. שומה אשלח לסיירוס הודעה? אני מתגעגעת אליו, ולשיחותינו המופרעות, חסרות התחליף. החלטתי לצאת מהרכבת באופן ספונטני בתחנת שבע האחיות, וכך עשיתי. ההרפתקה תמצא אותי בחוץ.
יצאתי מהתחנה, ואז רטט הפלאפון בכיסי.
הייתה זו הודעה ממרקוס. מרקוס היה החבר הראשון שלי בלונדון, והכרתי אותו לפני כמה וכמה חודשים בפאב. שתיתי בירה וכתבתי בפנקס שלי, סיפורים ורעיונות. היה זה מוצאי שבת והפאב היה הומה אדם, ומעין אור זרקורים רך נח על שולחני, ואני כתבתי הפוך מכולם הרי, וישבתי לבד. ידעתי שהרפתקה תמצא אותי מבלי שאחפש אותה; אני ישראלית שהגיעה לבדה לתקופה ארוכה ללונדון, בלי תכלית, רק כדי לכתוב. הרפתקאות מוכרחות להגיע במצב שכזה.
מרקוס ניגש אלי, ואני הרמתי את ראשי לעברו. עלם צעיר, כנראה ממוצא מעורב, שבו אחד ההורים אפרו-אמריקני, עמד לצידי. היה לו כובע גרב, ותחתיו בצבצו כמה תלתלים שחורים. עורו היה שחום מאוד ובריא מאוד, שפתיו בשרניות, גופו רזה עד גרום. הוא חייך בחצי פה, ואני חשתי משיכה אליו; ושאל אותי, “מה את כותבת שם?”
“אה, זה, עברית.”
“עברית! מגניב!”
“כן.”
“רוצה לשבת איתנו? אם זה לא מפריע לך לכתוב…”
קמתי ולקחתי את כוס הבירה שלי, את הפנקס ואת התיק. הוא נע בהפתעה מההחלטיות שלי, ובחן אותי מכף רגל עד ראש. התיישבנו בשולחן קרוב, ושלושה מחבריו התבוננו בי בהפתעה ובסקרנות. חיש מהר נדדה השיחה אלי, לחיי בישראל, המצב הבטחוני, הצבא, איזו מוזיקה הגיעה מבריטניה אלינו וכמה שאנחנו למעשה מודרניים יותר משהם תיארו לעצמם. בלונדון תמיד היה בי ההכרח לשכנע את שומעיי שלא ממדינה נידחת מגיעה אני, כי אם ממרכז תרבותי מכובד, ומכירה אני מוזיקה ותרבות ואומנות. הרגשתי כמו שגרירה שתכליתה אינה פוליטית; וכמעט תמיד פתחתי בהיותי ישראלית, כמו מתריסה את זה. הייתה זו האווירה הלונדונית, הקרה, הבלתי-מייחדת, שגרמה לי ללאומנות שכזו. זה היה הקלף היחיד שלי בעיר שכולה אינדיבידואלים.
מרקוס ואני נשארנו בקשר, ופה ושם אף נפגשנו, אך תמיד עם כל חבריו, ועם החברה שלו, איתה הוא בקשר כבר שש שנים. “שש שנים!” פלטתי בהשתאות בערב הראשון בו הכרנו; הייתה בי תחושה וודאית שהוא מעוניין בי, אך לבטח טעיתי, הרי חברה של שש שנים זה עסק רציני מכדי שבכלל יכיר בקיומן של אחרות.
“כן”, הוא חייך, “את עוד תכירי אותה, בחורה מדהימה”. גיחכתי קצרות.
ואכן, הכרתי אותה, את טובי. בלונדינית דקיקה שעובדת בערוץ דיסקאברי, ובנוכחותה הבולטת בולעת את כל יושבי החדר. צחוקה רועם, היא שנונה, וכמו משלימה את השלווה השתקנית של מרקוס, את עדינותו. במספר מפגשים חלקתי איתה שולחן, ומיד שכחתי שהייתי מעוניינת במרקוס בעצמי, כי הזוגיות היציבה שלהם חסמה אותו מלהיראות לי מושא –חשק.
כמה חודשים עברו מאז, וכאמור, יצאתי מהרכבת, ביום-הג’ינג’ים, שהחזיר לחיי את רעיון הנושאים. והודעה התקבלה ממרקוס: “בואי הלילה”.
בואי הלילה. שתי מילים. רוח קרירה הזדחלה לצוואר ונעטפתי היטב במעיל. לבד, בלונדון, כבר תקופה ארוכה; חוויות אקראיות, שיחות באנגלית, מחשבות בעברית. עניתי לו, “לאן?”. הוא מיהר לשלוח – “יש מועדון מגניב ברחוב ליברפול. קחי לשם תחתית ואחכה לך בחוץ. את באה, נכון?”.
“כן. נתראה!”.
שבתי על עקבותיי לתוך הרכבת התחתית. עכשיו אאלץ לשלם מחדש, לעזאזל. התבוננתי קצרות במפת הרכבות, המוכרת לי כמעט על בוריה, עוד חודש אחד ואשלוט בה. מדובר בהחלפה של שתי רכבות, ודווקא עכשיו, בשעות העומס המרות, כשאין-ספור לונדוניים מסיימים את היום ונדחפים בדלתות הרכבת, ואת רוב הנסיעה מעבירים בעמידה צפופה, בחיוכים מתנצלים שאינם קיימים בישראל, המפצים על שבירת המרחב האישי. את הנסיעה העברתי עם אוזניות, מצמידה את תיק הצד הגדול שלי לחיקי, בוהה בהשתקפותי שבחלונות.
הגעתי לרחוב ליברפול, ושלחתי לו הודעה בעודי מהלכת בתחנה הגדולה. להפתעתי, הוא חיכה לי מול היציאה.
ניגשתי אליו. התחבקנו. היה לו ריח טוב מאוד, והוא לבש מכנסי ג’ינס צמודים וג’קט מסוגנן. היה משהו בבחורים הבריטים שלעד לא יתכתב עם אלו הישראליים.
“נלך?” הוא הציע לשלב יד בידי. התבוננתי בו, מופתעת, ועשיתי כן. הילכנו רחוב או שניים עד שפנינו בסמטה מסוימת, ונכנסנו למקום שנראה מפואר ומסתורי. בחורה יפה שאלה אותנו לשמינו והוא ענה לה “מרקוס האוטון, והיא באה איתי”.
הבחורה הנהנה ועלם אחר פתח לנו דלת. הבנתי שאינני לבושה כראוי למקום כזה, אך לא היה לי אכפת באמת. מרקוס ניתק מאחיזתי והילך לפני. עלינו במהרה גרמי מדרגות. כל קומה הייתה גדולה, מרווחת, מרשימה, עם נברשות וריצוף שיש, בר גדול ומפורט ואנשים רבים. עלינו שלוש קומות עד שהגענו לאזור עם פינג-פונג שולחנות, וחלונות שקופים גדולים שחשפו בריכה (מי יטבול בבריכה חיצונית בקור המקפיא של לונדון?). חברים של מרקוס נופפו לו מכיוון אחד השולחנות. כל אחד מהם אחז משקה, וחלקם אחזו במטקה הקטנה ששימשה למשחק.
“תשתי משהו?” מרקוס חייך אלי יותר מאי פעם, ואני הנהנתי, ביקשתי ג’ין וטוניק, ושאלתי איפה טובי.
“אה, היא לא באה היום”.
הפלאפון רטט ושלפתי אותו. “היי, איפה את? אני מאוד מתגעגע. סיירוס”.
עניתי: “היי סיירוס – לא אוכל להיפגש היום, אני מצטערת. נועה”.
“חבל! מה את עושה היום?”
“הגעתי איכשהו למועדון פלצני בליברפול סטריס. אני פה עם חבורה גדולה”. הרמתי את מבטי מהמסך בעודי מקלידה, והצצתי לעבר חבורת הבריטים, שכולם הגיעו ממעמד גבוה והתלבשו בהידור, לגמו ממשקאותיהם וצחקו מבדיחה שסיפר אחד. עם איש מהם לא אוכל לעשן ג’וינט במקום ציבורי, להסתובב בקמדן-טאון האלטרנטיבי, להצחיק עוברים ושבים, ללמוד כיצד עושים קסמים פשוטים, או לקבל השראה לחיים סיפוריים, ולרעיונות משוגעים. איש מהם לא יוצא-מן-הכלל כמו סיירוס.
מרקוס חזר, ובידיו ג’ין וטוניק. ניחוחו המתקתק גירה אותי, אך דבר באישיותו לא היה מסעיר בעבורי כאישיותו של סיירוס. ידעתי שלעולם לא יהיה ההומור שלי עם מרקוס מתוחכם כשם שהוא כזה עם סיירוס. שלעולם לא נאזין יחד בפטפון לג’ק ג’ונסון, מעושנים מסמים, ונצוטט מתוך סיינפלד, ונקנה בגדים משוגעים. ההשוואה הפתאומית בין שניהם עניינה אותי ושקעתי במחשבות. לפתע, מרקוס ליטף את שערי. “את יפה מאוד”.
“אז מה שלום טובי?”
“אה, היא כל הזמן עובדת בזמן האחרון. בכלל”, הוא נשען על שולחן הפינג-פונג, שננטש, “אנחנו לא במצב כל כך טוב”.
“למה?”
“לא יודע. היה לה רומן עם מישהו מהעבודה, וכשהיא סיפרה לי, דווקא שמחתי קצת, אמרתי לה: ‘בואי ננסה להיות במערכת יחסים פתוחה'”.
לגמתי מהמשקה שלי. שתקתי. לא מצאתי מילים.
“היא אמרה לי”, הוא המשיך, “שזה רעיון גרוע. שפשוט נהיה נאמנים וכל זה. אבל אני מרגיש שאנחנו רחוקים”.
“אתה אוהב אותה?”
“כן. בטח”.
“באמת?”
“כן, כן, היא האחת שלי. אבל אני פשוט לא חושב שיש לזה קשר לסקס”.
“מרקוס, נועה” – קרא לעברנו אחד הבחורים, אותו הכרתי באותו ערב שבו פגשתי את מרקוס – “בואו, התקרבו!”
מאחורינו שיחקו עשרות אנשים בשולחני הפינג-פונג. השיחה התנהלה על רקע רעשי הכדורים המונוטוניים. שוחחנו על הכלכלה הבריטית, נשאלתי מעט על זו הישראלית, ולאחר מכן נסובה השיחה על מוזיקת אינדי, ואני הקפדתי להביע דעה כשיש לי אחת וללגום מהג’ין שלי כשאינני מכירה את הלהקה. לבסוף הייתי מסובבת, וגם שתינו עוד, וכבר שכחתי כמה, ואת דרכנו החוצה עשיתי מהורהרת הרבה פחות, מתנדנדת וצחקקנית, והצחקתי את כולם אחרי.
“היה כיף!” קראה החבורה, והתפצלה מאיתנו. נותרנו מרקוס ואני לבד. צחקתי כשהבטתי בו, וכל הבניינים מאחוריו נדמו מטושטשים, ורחוב ליברפול הפך ממרכז עסקי מעונב לנהירת שיכורים עייפת. מרקוס שוב שילב את ידו בידי, ושאל לתוך אוזני, “היי, תגידי, רוצה שנשיג קוק?”
“כן, בטח! יש לך איך?”
התקדמנו לעבר הרכבת התחתית, ומרקוס התקשר בעצבנות למישהו. “הוא לא עונה” אמר, ורקע ברגלו מרוב לחץ. זה היה משונה למדי.
“בסדר, לא נורא, אנחנו די שיכורים. ויש לי גם וויד בתיק”.
“אנחנו צריכים גם קוק”.
מדוע הוא השתמש במילה “צריכים”? לאיזו מטרה, אנו צריכים? כבר הבנתי שמרקוס ואני מתקדמים לכיוון הבית שלו ולפיכך, מרקוס מתחיל איתי. אולי הוא מבקש לנקום בטובי, אולי אני מבקשת לנקום בעצמי, ובכל זאת היה בי ספק קטן, רגע, נועה, יש לו חברה, והיא מקסימה, והם רציניים, על אף שנשמע שהקשר שלהם מתפרק והם מתקשים להודות בזה. ואין זה מתפקידי בכלל להרהר בדבר! לא, אחזור הביתה.
ישבנו יחד ברכבת התחתית, לא נעתי, לא התקדמתי לביתי. הייתי מסובבת כל כך, שצחקקתי סתם, ומרקוס נהנה מזה והרבה ללטף אותי. מדהים שבלונדון אפשר לבגוד באופן פומבי; הרי איש לא מכיר איש, ואין סיכוי שטובי תיכנס לפתע לקרון הזה, ותראה אותנו. לונדון נועדה להיות מושחתת.
סוחר הסמים של מרקוס לא הגיב לשיחותיו, ואת הדרך לביתו הוא העביר בעצבנות רבה. כשהגענו, הוא פשט ממני את מעילי ותלה אותו על מתלה, ואני התבוננתי באוסף התקליטים הענק שלו, ובסלון הלבנבן, שאור סגול נח עליו, ובשטיח היקר למראה, ואחר, במטבח השיש, שהיה נקי יחסית למטבח של בחור בן עשרים-וחמש. יצאתי אל המרפסת, שהשקיפה מרחוב אנג’ל על כל מרכז לונדון, וגלגלתי צינגלה גדול. הייתי עדיין חלושה ומבולבלת מהאלכוהול, וכל הסיטואציה התערבבה ונמזגה לתוך עצמה, ומרקוס הופיע, והתיישב מולי, ואז עישנו את החומר, בשתיקה כמעט מוחלטת, שהופרה מדי פעם על ידי שיחות על מוזיקה, שוב מוזיקה, ועל השמיים, ואיזה מיקום מצוין זה לגור בו. ואז מרקוס רכן אלי ואמר, “אני חושב שאת יפה, חכמה ומעניינת”.
“אתה לא צריך להתחיל איתי כשאני כבר כאן”.
“אני באמת חושב את זה, נועה. את כל כך מדהימה. תמיד רציתי להיות איתך”. ואז הוא תיקן, “מאז שאנחנו מכירים”.
הנדתי את ראשי והעברתי אצבע על צווארו, ועל חולצתו. ערפול החושים מנע ממני להבחין מה הוביל את שנינו לתוך המיטה שלו, ורק לפרקים זכורה לי הפראות שבה נתלשו הבגדים, וכמה מתק ללשוני הבושם שלו שליקקתי, ואיך הוא חפן את חזי, משך בשערי, כמה צמודים ורחוקים היינו ברגע, ואיך התענגתי עמוקות, ואיבר המין שלו היה מושלם בעיניי, ונהניתי נורא.
כשגמרנו, שכבנו זה לצד זו. התנשפנו. החמאנו זה לזה. הייתי מותשת מכל המסממים ומהסקס הפרוע, והרגשתי שעם הבוקר, יתמלא גופי באנרגיה חדשה לחלוטין.
הסתובבתי בגבי אליו, והוא הסתובב כך מאחורי, והיינו חבוקים, כשני עוברים, צמודים, רועדים עדיין מהתענוג המושלם. הוא חפן את ידי בידו ושילב את אצבעותינו, ואז התבוננתי בזה, בידיים השלובות, בצבעים הפוכים, וחייכתי ביני לביני, כי כה חשוב שיידע האדם לשחוק עם עצמו. נשקתי לשילוב הידיים, ונרדמתי.
