“וזה בסדר” היא אמרה, “אני בסדר עם חוסר ההגינות שבחיים”. היא חייכה וגלגלה עיניים בארובות ככה שיצרה איזה מבע פלרטטני, כלפי אברי גלעד, והניחה את ספל הקפה שלה (חזרה לשתות קפה, אחרי שנים של תה) וניגבה מעדנות את השפתיים עם האצבע. כל-כולה ילדה עדיין, ילדה קטנה וחתולית, הוא אימץ את מחשבותיו לזכור מה שנא בה, שמא היה זה הפינוק או יותר התקפי החרדה, על אף שבתחילת העניינים דווקא סגד להתקפים האלה, של ההיסטריה, כי זה שכל דבר בעולם חתך לה בבשר החי היה מפעים ומשגע, סקסי מאוד. הוא השווה את אישיותה לזו של משוררים כמו סילביה פלאת’, נניח, שסיימה את החיים האלה עם ראש תקוע בתוך התנור, “אלירון אני מכינה לנו דג”.
“איזה דג נטע? לא שוב המקרל?”
“איך מקרל, הדלקתי את התנור.”
“אפשר להכין מקרל בתנור.”
“אפשר, אבל מעושן יותר טעים”. היא ניגשה אל המחיצה שבין המטבח לסלון. נשענה על שדיה. “מכינה לנו סלמון”.
“בתכלס, גם סלמון טעים יותר מאושר.”
“מה זה?”
“מעושן.”
“זאת לא האקסית שלך?”
“כן.”
“איזה תוכנית זאת?”
“לא יודע, מראיינים אותה בזה”. ומתוך השתיקה של נטע שהסתכלה ישר אל הטלוויזיה אלירון שאל-אמר “היא הזדקנה יפה?”, נו איזה מיותר זה היה, אין פה עניין של דעה, אוף, הוא רק רצה להפיג את המבוכה פתאום. והרי הוא שהביך. והזאת הייתה מאופרת היטב, אבל לא כמו פעם, רגל על רגל בגרביון שחור, אם זה אפשרי היא נהייתה יפה יותר מתמיד, בייחוד כי השתחרר לה הנקע הזה בהתנהגות – נו, השיגעון, הפינוק, זהו שגרם לה לשכב במיטה ולא לקום כדי לכתוב את התזה, ואז לבכות לו בטלפון שהיא לא לומדת, וזה אחד מתוך אלף פרדוקסים שהיו בה בכל רגע נתון, שהלוא רצתה להצטיין וגם התעצלה. ואותו תירוץ שהיא “משוררת” בנפש שלה הנחה אותו להישאר עד שלא הצליח יותר לסבול, לא הייתה זו חכמה שלה היה קל להכיל אותו ולא להפך, “היא הזדקנה בסדר גמור, תמיד הייתה אישה יפה למדי”. בזאת סיכמה נטע ושבה אל המטבח. “לא מהממת”, קראה בשעה שמירקה את המחבת שלהם בצמר פלדה, הקרקוש המצמרר נשמע לו חזק מדי, “כאילו לא אחת שאתה מסובב את הראש, אבל ביחד עם כל המעלות שלה היופי הזה מוערך”.
אבל אלירון לא יכול היה לדבר מרוב האונות הפיזית שתקפה אותו כעין הסערה. ברבוריה של נטע לא עשו שתירפה, כל דבר קטן, מסקרן, רחוק, משגירדה את הירך שלה, הסיתה את השיער הבהיר לאחרי אוזנה, אברי גלעד אמר לה “כי בסך הכל את אישה נאה שעוסקת בתחום שלרוב גברים, או – תסלחי לי – משוגעים מתעסקים איתו, מה לא ככה?”
היא בלעה רוק אל הגרון שבלע את אלירון פעם באטרף של ילדה פרנואידית, מינית, אוי היא סגדה לו לגוף שלו כמו שלא נסגד עוד מעולם, הוא סיפר לעצמו שלא בא לו אחת שתתקע את הראש שלה בתנור אבל אחת שבולעת שפיך בלשון קרועה ומתגנבת אל אחוריו כשהוא נרדם כדי להמשיך ולהתחכך בו, “אני לא רווה ממך” הייתה אומרת, והוא היה צוחק, “אני מת על זה שאת לא יודעת שובע”, סטודנטית קטנה וכחושה ואסתטית, אישה מטורפת. חייב לאונן.
הוא קם והלך לשירותים אבל חש שנטע שומעת. המשוררת שלו הרגישה כשאונן על אחרות, ונעלבה רק משום שידעה עמוק שהיא אוהבת אותו יותר משהוא אותה, ואף פעם לא הצליח להסביר לה שזה אך נכון רק בגלל מבנה האישיות שלה, כי היא אוהבת בעוצמה של מטורפים, אחר כך היה תוהה שמא החבר הבא שלה ידע להשיב, משהו אדיש בפנים שלו הסגיר לו שלא, אבל היום שמע איך היא מדברת עליו בטלוויזיה, הקנאה רתחה בידו הוא שפשף את האיבר ונשך השפתיים נזכר ונזכר איזו מן חיית מין פתלתלה וכוסית ההיא הייתה, וכשגמר מהר יצא ועדיין חרמן היה.
נטע הכינה רוטב עגבניות במחבת וסובבה אליו חצי ראש, “בייבי? הייתה לך עצירות?”
הוא אמר “לא” ופתאום הרגיש על נקבוביות עורו את שגרת החיים הפסטלית הזאת ואיך שמותר לדבר על קקי ולהדיף ריח של זיעה ואיך שהבית מסודר ספרים-ספרים כמו בית הוריו שבמודיעין ואיך השטיח הצהוב מקומט בקצוות, כמו מדבר הערבה איפה שהיו מטיילים הוא והאקסית לכמה ימים, שתמיד היה לה חשק ושפעם כתבה עליו שיר ‘אהבת לילית’ והקריאה אותו ערומה, בחדר שלה, איך שחזרה לעשן כשהוא נפרד ממנה בסוף הלימודים, והוא ראה אותה יושבת לבד בקפה לנדוור מעשנת סיגריות וריחם עליה ומאס בה מאוד. וזה שעכשיו היא בטלוויזיה זה לא העניין, ככה חשב לעצמו מפורשות, לא זה, הרי ידעתי שהיא תתפרסם מהר יותר ממני, זה גם לא זה שאברי גלעד האידיוט הזה צחק מאוד מבדיחה שלה על התמכרות לסוכר, וכל חוש ההומור שלה שיוסד על האופי של אחרים, ומה צפוי בזולת, לא שזה מקורי, אבל איך שהיא מהדקת לנקודות, ונטע עורכת שולחן מולו ושותקת אבל מתה שהוא יעביר, הטריף אותו איך שהיא מדברת על עצמה בגלוי – “אני אדם קורבני, עשיתי הרבה טעויות מפאת חולשה. לקח לי זמן לפתח ביצים, אישיות, אני לא מחזיקה מעצמי אסרטיבית. הכל זה השראה מאחרים, מרוח הדור, אתה מבין, אם הייתי מגיעה לעולם בתקופה הרומנטית הייתי נהנית מהפחדנות החזקה שלי; כרגע אני משתיקה אותה. וכמובן שמוטי כמוני בזה, אז אפילו שאנחנו כל כך שונים אנחנו שנינו מסוגרים אל תוך הפחדים הקטנים שלנו, ומעודדים זה את זה להילחם יותר טוב”.
את האמת, היא תמיד הייתה מביאה את עצמה בפשטות ובהשלמה על כל פגמיה מולו. הוא דחה אותם ושכנע אותה שהיא אכן לא ראויה להיאהב, זאת אחרי שנתיים שבלע, והכיר, אבל הבין שלא יהיה לה חבר כמוהו, לעד יהיה הוא השראתה. ואז היה לה חבר יפה-תואר מהנדס והם גם התחתנו בסוף. מדי זמן הגיחה המצלמה אל פרצופו המחייך שבקהל, שיניו בהקו על פני החושך והוא יישר את המשקפיים, או שלפרקים חייך בפה קפוץ, מעריץ את הקטנטנה.
אלירון היה שלם עם הפרידה שנפרד אבל תיעב את השטיח ואת שולחן הזכוכית ואת ציורי אמו שמאחורי הטלוויזיה. הוא תיעב את איך שנטע הפטירה מבטי מלחמה על שהוא לא עזר, ונטע יפה ומתוקה ומעניינת ורכה ומעריצה אותו יותר משהעריץ אותה, בצדק, לא אל תחשוב את זה והוא פכר את אצבעותיו בזעם משונה. אז נס על נפשו לשירותים ומבטה החם של נטע מלווה אותו, הוא יגיד לה ששתה הרבה מיץ תפוזים, שוב אותה תחושת רגילוּת שבה מדברים על יציאות ושתן, והוא שלף את איברו החל מערסל אותו, החרמנות עיוותה את נשימתו, הפעם כפול מהזמן אונן כדי לשפוך את עצמו אל תוכי האסלה ולרדת על ארבע. כי לוע האסלה היה הפה שלה המדבר בחן מיוחד, של אישה שהגיעה להשלמה עצמית.
