עד כה ערכתי, קריינתי, הפקתי, וליוויתי סופרים/ות ומשוררים/ות; השגחתי על מנקדים, למדתי בסדנאות עם סופרים/ות גדולים/ות, השלמתי תואר בתחום, ייצגתי את המחלקה לספרות באופנים שונים; העברתי המון סדנאות כתיבה, ערבים ספרותיים פרטיים, או בבתי סופרים רשמיים; הפקתי השקות ספרים, ומכרתי ספרים באסרטיביות בחנות מיתולוגית בתל אביב (ובכל רשת ספרים אחרת בארץ – עברתי שם). העליתי המון מופעי ספוקן וורד שלי, הקראתי גם שירה או סיפורת; כתבתי למגזינים ולעיתונים, הקמתי אתר אינטרנט שמשתדל לתפוס את כל מה שעשיתי, תרגמתי טקסטים, כתבתי גם תכנים שיווקיים בעוונותיי; הסתבכתי רבות. פישלתי, וקמתי. לא תמיד היה פשוט לצדי כי הקשב שלי נמתח מכל עבודה – לכתיבה שלי-עצמי. כלומר, הכל היה מסביב לדבר עצמו, והוא רומן. רומן כתוב, רומן שאי-אפשר אלא לדפדף בו בכמיהה. ועל זה אני קורעת ת׳צורה בכל יום ויום.
כל עבודה שעבדתי בה נועדה לתמוך בי כלכלית שעה שאני כותבת, אבל התנאי הוא שהיא תסתובב סביב טקסט, ספרות. לכל מקום, גם לבר השכונתי, אני מהלכת עם קינדל, ספרים פיזיים, ספרים מוקלטים ויומנים מכל גודל כדי ללכוד תובנות על כתיבה.
וכעת אני מסורה לכתיבת ספר שבעצם, ׳אול אנד אול׳ – אם לחטוא בלעז – מתהווה כבר מעל לעשור. מאז שהייתי נערה, נסעתי לריטריטים לבדי כדי לכתוב ולנסות לפצח אותו. גרתי במשגב עם, גרתי באי ביוון, גרתי לבד בלונדון, וכל העתים כתבתי וחיפשתי את זה.
הספר הזה עוד משתנה בכל רגע ואני איתו. מתי לעזאזל הוא יבשיל? – כשיהיה מוכן. הפחד פג, אני יודעת שאני בדרך, הודות לעבודה נפשית עצומה; כולי כמו חץ לעברו. יש בי כבר כל הבטחון, והעוצמה, לדעת שזו התהוות בריאה, אף אם כאוטית. הכאוס בסדר, כל עוד שייצא ממני ספר מעולה.
אני מחילה על החיים שלי סדר מופתי, חריג, מבודד. כבר לא מפחדת להיות אחרת מכולם. כל מה שאני אוכלת, כמות הארוחות ביום – הכל מדוד וידוע לשם חידוד המוח והגוף. ההתעוררות האוטומטית שלי בחמש בלי שעון, הספורט, הפסנתר, הטקסים שמכוונים אותי לשבת שעות; אי-קיומן של רשתות בפלאפון או באייפד, חוסר זמינות גמלוני ושעות קריאה מותוות מראש; המשפחות שלי ושל בעלי שיודעות שאני לא זמינה. גם אם זה חונק את החיים, ולוקח זמן להסביר לכולם, אני מאושרת. מאושרת לראות שאנשים סביבי גם רוצים להתמסר ככה לעצמם. מאושרת, כי לא אתן לקהל שלי דבר מתחת למצוין ביותר. לא עוד מסביב. שעת ההוכחה הגיעה. הנעורים חלפו ובזבוז הזמן הוא מקולל.
לא יכולה לחכות עד שאפרסם כאן את התוצר, לפניכם, אלו שאיתי כבר שנים. לא יכולה לחכות עד שאשמע האם אהבתם אותו. נותנת לזה הכל.
💞
