הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי

מחשבות קרייניות בימיי הקורונה, כשניתאי עוד היה ידיד מימיי התיכון, ולא חלמתי שנתחתן (כלומר חלמתי, רק חלמתי), הוא שלח לחבר׳ה שלנו שאנחנו מוכרחים להצטרף ל״אודיבל״,

שבוע לפני יום העצמאות התשעה-עשר למדינה, נשלח יועד למשימה סודית מטעם אביו, יעקב ברוק, שהיה מין טיפוס המחזיק מסרק קטן בכיס חולצתו, ושערו אפור ומלא,

בתחילה הייתי בת-ים, שחיתי במעמקים ולפעמים שערי הסתבך באלמוגים האלה: אבל כשביקשתי לעצמי רגליים, ובאמצע ארוחת השישי, נעמדתי עליהן, הכל הסתדר. זו הייתה ארוחה מפוארת,

פנים לבנות, נימושים בצבע מייפל ועיניים שחורות נוקבות – כן, היא אמורה הייתה להיות יפהפייה, אבל היא כה נטולת חושניות, כה נטולת ריקוד. למעשה זה

לחנות הקומסטיקה נכנסה נערה בת כעשרים ושלוש, שקמטי עייפות נתקבעו מתחת עיניה; כנראה סטודנטית. היה לה תיק גב גדול, ושערה החום והבהיר הגיע עד לכתפיה.

ובכן. קראתי כאמור במחברת המטרות בעלת החוקים הנוקשים מאוד של-גדולים שהתחלתי ב-2019, וראיתי איך אני נאבקת לנגן בפסנתר ולהתאמן בכל יום 20 דקות! הבשורה המטורפת

19.11.23 – אחרי יום ההולדת לפרוע למתן שחגגנו יחד עם עידו ומורי; אחרי שצפיתי בסרט שלושת-שעות הילדות שלי, שסבא צבי ז״ל ואז אבא צילמו, והשתנתה

1. את מרי הכרתי באחד מטיוליי הרבים בלונדון, בדיוק לפני עשר שנים. נהגתי לחפש אירועים אוונגרדיים בעמוד האחרון של ה״Times of London״, היכן שאין תמונות

“לא רק הידיים הצהובות, מוכות הבהרות, מחבקות אותך. לא רק שדיה נצמדות לגבך, לא רק אפה נושם בשקט על צווארך. גם אני איתך, כמו ברכה

ההשראה שלי קדושה עבורי, ומבחינתי, איום ככל שזה עשוי להישמע, היא קדושה בכלל – כלומר אם מישהו עורר בי פאתוס ומחשבה טובה, אני אעצור אותו

ארגמן: זה שמו באמת. שחור-שיער, ממושקף, למרבה הצער לא גבוה. הוא בעל פנים מספקות להבטה, קשה להגדירן כיפות וקשה להגדירן בכלל, הן נעלמות בתוככי הקהל

אני מחכה לדוקטור. הכיסאות הם בצבע בז’, בז’ מעיק; אני יכולה לראות בדמיוני את האחיות ועובדי התחזוקה מרהטים את המקום, ואיך האחות הראשית – בוודאי

שבטים  ביישוב בו אליה גרה, אומרים את המילה “אווירה” כדי לתאר שמחה, ומי שלא הולך לצופים – כאילו אינו קיים. יש לאהוב את ברי סחרוף,

כל בן משפחת גורן שמכבד את עצמו, זוכר עד כמה היה מרגש לנסוע באוטובוס, עם כל מיני חיילים – שנראו אז כבירים וגדולים – לבאר

מקור: https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11266/169395/ הימים היו ימי קורונה. אין יוצא ואין בא מביתו, בכל העולם, לבל יידבקו בנגיף. כבר חודש ככה, חודש שלם שג’ורג’ לא ראה אדם

  לאונורה הייתה שחקנית כושלת והאישה היפה ביותר בבריטניה. איכשהו, ורבים תהו איך, התחברה עם ג’ון גוּ‏לד, המדען בעל פני הצנצנת, חוקר ציפורי שיר. לקראת

לפני כמה שבועות יצאתי לרחוב לקנות תרופות, הלכתי נמרצות כשמסכת חולים מכסה על פניי, ואז בזווית העין תפסתי אותו: הוא האט את האופניים, נשען על

הגעתי למסיבה והיא הייתה שם, הבחינה בי וחיוכה גווע. הנהנתי לכיוון, תוהה אם זה נחשב שאנו מכירות; שתי בנות שחלקו בחור. לא באותו זמן, פה

בחור ובחורה יושבים באותו החדר, הוא שוכב על המיטה ומניח את הראש על מרפקיו, היא בספה מתעסקת בכל דבר שנמצא לידה. הבחור לוטש בה מבט.

אל חדר הטיפולים של דוקטור ויטלי קבורקין, פרץ גבר צעיר ומרשים. על אף שהיה גבוה, דמה קצת ללפריקון; הוא לבש מעיל ארוך בצבע בירה, ושערו

מור וגלעד האהובים,  אני מברכת את חייכם בברכת הסיפור. כן, יש דבר כזה! נראה לי! איחול, שהחיים יהיו דבק בין טלאים צבעוניים. כי בסיפור הזה,

גיא הזמין שני מקומות במסעדת ‘שבא’, לו ולגילי. היה זה יום האהבה. גילי לבשה שמלה שחורה וצעיף לבן, שערה נמתח לקוקו. כמובן שהם הקדימו, והמארחת

[פורסם לראשונה במגזין “בכורות”, בשנה בה הוא נכתב] שחר חיבקה את ברכיה, השעינה ראש. עכשיו תחליט. זהו. ולא תזוז ממקומה, על אף סירחון המים, בלי

“לכל מילה – מילה נרדפת וניגודים, רק לאהבה שלנו כלפייך אין”. כך כתב לי סבא בפתח מילון ‘מילה במילה’, אחד מבין עשרות המילונים ומאות הספרים

פאר עמדה ברכבת הקלה ושמעה לד זפלין באוזניות. לרכבת נכנסה זקנה ובידיה סלי קניות כבדים. ברגע זה, כמובן, זה התחיל; פאר הזדקפה במקומה, שמטה את

שכחתם: ספרות מתעסקת בנוזליי הגוף. ולפני שבוע, בשעה חמש וחצי בערב, קמתי משולחן העבודה, לקחתי את הארנק של חברה שלי, הוצאתי כדור אדרל, גרסתי אותו,

הבוקר הראשון היה כלום. גיששתי על השידה אחר משקפיי והלכתי לשירותים, נתמכת בקיר מלחץ השתן. השתנתי כשאני כבר זקנה.  יצאתי עם הכובע רחב השוליים שקנינו

סונטה לאהובי הרך המסע שלי החוצה ממך הוא מורכב. ראשית, משום שאני מסרבת להאמין שאני אכן יוצאת מחוצה לך; מבחינתי זה בלתי יתכן. מצטערת. פעם

2. לא היה שום סימן למניעה. הם אהבו כמשוגעים. הגופים התלפפו חזק כמו סלילים מן הגנטיקה, רותחים כבהרכבת מתכות. הם נגעו בפראות של אדם השוחה

את היום שבו זה קרה אני זוכרת החל מהרגע בו אמא מירקה כלים בתנועות זריזות, ומבלי להביט בידיה, שאלה אם כבר אכלתי. “אז תשבי לאכול”

בוקר טוב, את מכיניסטית נועה גורן שלום לכם, שמי נועה, מחזור י”ג במכינת מעיין ברוך. אני לומדת באוניברסיטת בן גוריון פילוסופיה וספרות, ובין לבין מפרנסת

אבסורד המאורעות והזמן ברכה צנועה לך. לפני שנה נכנסת לחיי ושינית אותם. דברים שונים משנים אותי מדי יום, אבל השינויים שאתה יצרת ייחודיים . הקשר

עורו יחיד בחדר יוצא ממטען חשמלי והיא הרהרה על לבגוד בו. היא רפרפה על גופו הישן באצבעותיה, כשני פרפרי פרחים, כמה אהבה, נכון? כמה אהבה,

לפני כמה חודשים עקרתי שיניי בינה. לסאגה הזו יש המשך, ואספר אותו על אפכם ועל שיניכם, כי יודעים מה, חבר’ה, יודעים מה, חסרים לנו אנשים