שתי מחשבות בלתי גמורות
איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם אישי יוצא דופן, והדובר מספר כיצד נשים הרעיפו עליו חסדים בכל מקום. יום אחד הזדמנו המספר והנער לבית מרחץ ציבורי, ובעת שהתלבשו, הנער השעין את רגלו על הספסל והוציא ממנה […]
סתם משהו
אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם מראות האומרות לי ״קדימה, כבשי, עוטי, את לא מספיק עדיין, נו, נו״ – ובכל זאת בפתחו של יום עבודה לוקח לי זמן להיכנס למצב (פעולת הכניסה למרחב ההשראתי-עובד-פורה, המעבר מהבוקר […]
פרגמנטים
1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן נעשה אלים כשהוא עובר. הו, שדים, מלאכים, עזרה. אני מתחננת. 3.7.24 – החלק היפה הוא כשכל מה שלמדתי נשכח, ואז אני מבינה את הדברים מעצמי. למשל: הדבר הבריא, כמו המקלחת […]
עלילות האישה הבוגרת
דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף. אין פירושו שאת מפסיקה להיות יפה או סקסית, וחלילה אין פירושו שהפסקת להסתכל על גברים יפים אחרים, אבל את כבר לא סימן שאלה גדול המסתובב במבט חששני ועיניים זוהרות מרוב אי-בטחון; את כבר לא […]
מהו הטוב?
הנקודה שבה הסופר ק. צטניק, ניצול השואה, החלים מהתקפי הפאניקה שלו, הייתה כשהיא הכיר את הנאצי שבתוכו. תיקון העולם הוא היכרות עם הרע, וזהו למעשה הטוב. תמיד קראו לי ״פיה״, לא רק כי נהגתי ללבוש חצאיות כותנה שפיציות, טיקה במצח ו״לוּלוּ״ – סבך חוטי צמר בהירים הנקשרים לשיער – שבמכינה עשו לי אינטרוונשן לגזור אותו. […]
הטראנס ואני והם
בכל הכוח אני מנסה להפוך זאת ללא-שלי. לבטל את הזכרון החי והחד שלי מכיתה י׳, כשרחרחתי אחר זה, כשהיה לי חבר עם ראסטות ועישנו סמים ביחד והתחננתי שייקח אותי למסיבה. ואז, בכיתה י״א, מצאתי אחת – סוף-סוף הגעתי לדוף; מרגע שהתחלתי להלך בשבילי הפסטיבל כבר התאמתי לו והוא לי כמו כפפה ליד מעודנת. אני זוכרת […]
