חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

השיגיון של נרי

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

כל יום ביקר אותי נער חיוור בן ארבע-עשרה בשם נרי. בפעם הראשונה הוא הגיע כי שלחו את הכיתה שלו למצוא ניצולי שואה בתל-אביב. הוא דפק בדלת חלושות, אני זוכרת, ומבעד לעינית ראיתי נער חיוור כקמח עם ספר של צבי נתן ביד. התיישבנו ליד החלון והוא שתק במשך שעתיים. חשבתי שלא יחזור לבקר אחרי כל השתיקות האלה, אך חזר גם חזר, הנער. שנה שלמה, יום-יום. התחברנו, אני אומרת לך, כמו דבק.

ובכן, אני לא יודעת כיצד להמשיך. ביקשת שאספר כל שאני יודעת על נרי, וקצרה היריעה מלהכיל. אני רואה שאתה כותב כל דבר שאני אומרת ברצינות כזו, ובאמת נפלא שאתם כל כך קפדניים שמה במשטרה. גם נרי תמיד ישב כאן וכתב, אז אולי זה פשוט כיסא שגורם לכולם לכתוב, אוי, ונורא כואב לי הגב היום, לכן אבקשך להכין לעצמך את התה שלך. תכין גם לי. תודה מיידלע, אתה טוב. על השיש מחכה כבר תה קמומיל, תמיד סידרתי כך בבוקר לקראת בואו של נרי. הוא היה מצמיד את הספל לשפתיים ובוהה בזגוגית, משרטט במבטו את הכביש מהחניה עד לים. אני בכלל לא יודעת אם הלך פעם לים. לא היו לו חברים, אתה מבין, והוא היה לבן כזה, שראו את הורידים שלו בלחיים. ובכל פעם שהיה מתחיל לנעוץ את העיניים שלו בחלון, הייתי אומרת לו – נרי, יקירי, תסתכל עלי כשאתה מדבר איתי. אבל הוא היה ביישן, שלא הביט בעיניו של איש. רק מבטים חטופים, כאילו שהוא מפחד שאראה משהו דרך האישונים שלו. בזמן שהוא הסתכל על הכבישים אני הסתכלתי עליו. כשהייתי מתחילה לדבר, היה מוציא את הפנקס שלו וכותב. ידעתי הוא באמת מצליח להקשיב לי ולכתוב בבת אחת. אני סיפרתי לו הכל, על הילדות בגליציה והמעבר לבסרביה, ואיך ששנאו אותנו שמה, זה היה משהו לא הגיוני. וכשלקחו אותנו אחריהם כדי לירות בנו כמו פרות, ואיך שאני ואחותי התאומה הלכנו אחרי הרב זוסיא לבית היתומים. על “שיבת היתומים”, שמעת? לא? לא מלמדים בבית-ספר את השואה שלכם, אדוני הפקח? אם לא הייתי מזדקנת זה גם היה מעליב, אבל אין לי כוח. תדע שגם נרי לא ידע, אבל הייתה לי הסבלנות לספר. מלמדים אתכם שמה על הדברים הגדולים, לא נכנסים לנשמה של השואה, לסיפורים הקטנים של השורדים. מילא, אדוני, מילא.

ואז יום אחד, נרי התחיל לדבר, ולדבר, ולדבר. כאן, איפה שאתה יושב אדוני, כאן ישב הנער וסיפר לי את סיפורי ימיו. ואני זוכרת אותם יפה, אפילו שאני זקנה. אני זוכרת כאילו שהייתי שם, כי הילד הזה דיבר כמו סופר. הוא היה מעריץ של צבי נתן כמו שאתה כבר יודע, קרא כל ספר שלו חמש פעמים לפחות, והנה מדבר איתי על הסיפורים שלו. אמרתי לו שיקרא ככה צ’כוב, קפקא, אנחנו עם הרב זוסיא היינו יושבים וקוראים כל היום והלילה. אם לא היה לי ספר ביד, היה אומר לי – “מה איתך בלה, למה זה את לא עושה שום דבר? קחי ספר!”. דור אחר, זה מה שאני אומרת לך. קראתי הרבה רומנים, עשו לי תסרוקת עם הצמות והייתי ילדה יפה מאוד, בגיל של נרי. החיים קלים כשאתה טוב מראה. בכל מקרה, ואתה צריך להגיד לי כשאני מתחילה לקשקש, למה שאני רואה שאתה כותב כל מילה שאני אומרת; בכל מקרה, נרי היה תמיד עם ספר של צבי נתן ביד, העתיק לי קטעים שלמים מתוכו ומשאיר פה במגירה. אתה יכול להוציא את זה, זה יועיל לך. היה לו מנהג מוזר, לכתוב שם של אישה מעל כל שיר או קטע קריאה של צבי נתן. את הבחורות שלו, הוא התאים לשירים של צבי. אדוני וודאי תוהה באילו נשים מדובר, טוב… הרי הכל התחיל עם מיכל.

נרי אמר לי שהוא מאוהב. הרגשתי רע עליו, למה שלא חשבתי שנערה תתאהב בו בחזרה. אני אהבתי אותו, אתה מבין, כמו ילד שלי, אבל הוא היה כל כך משונה שלא האמנתי שמיכל תרצה בו. למיכל היו עיניים גדולות בצבע טורקיז, עיניים שאיש לא ראה לפני זה בחיים שלו. אנשים ברחוב היו מסובבים את הראש שלהם אחרי העיניים שלה, שהיו בולטות קצת החוצה ובצבע מלאכותי. נרי תיאר לי אותה באריכות, כמו שלומדים על יצירת אומנות. אמר לי שהיא רגועה, אבל חדה. אמביציוזית. היא הייתה יושבת הראש של מועצת התלמידים, וכשהיו מדברים אליה הייתה מניחה שתי אצבעות על השפתיים ומהנהנת. הייתה כזאת חזקה, וכשהייתה מתחילה לדבר כולם שתקו. היו לה משקפיים גדולות כמו תחתיות של בקבוק. נרי ישב איפה שאתה יושב וחיקה את איך שהיא מדברת, והריח שלה, אפילו התחיל לתאר לי נמשים שלה שזה היה מוזר. “אני חושבת”, ככה נרי היה מחקה אותה – “שזה מהלך נאה מצד האימפריה הבריטית, אם בוחנים את המצב מצד האינטרסים שלהם. אבל מדובר בפגיעה מאסיבית בזכויות האדם, ומה הגבול, המורה, שיש להציב לחוקרי מדע?” אתה מחייך – תשמע, שעות, שעות היה חוזר על דבריה, לי היא נשמעה פוצה לא נורמלית. נרי אמר לי שהבנות לא אהבו אותה, כמה דיברנו על מיכל, שככה יהיה לי טוב. יום אחד קטעתי אותו, הנחתי ככה את התה ואמרתי – יקר שלי, אתה באובססיה. ואובססיה זה לאנשים שמחפשים שיהיה להם מה לספר על החיים. זה כלי ריק, ככה אמרתי. ושהיא בכלל לא מספיק טובה בשבילו. לומר לך את האמת, לא יכולתי כבר לשמוע עליה.

נרי לא הפסיק. הוא שאל אותי אם לגשת להתוודות מולה, וכאב לי הלב עליו, אבל החלטתי ביני לביני שכשתסרב לו היא תגאל אותו מהייסורים האלה. אמרתי לו – לך, אמור לה את שעל ליבך ותראה מה יהיה. לא ישנתי כל הלילה, פחדתי על הנער הזה. כבר דמיינתי איך הוא לא חוזר אלי הביתה, כועס על מה שיעצתי. האם לא מוטב לחיות בחלומות מתוקים מאשר במציאות? אוי, נרי הזה. ילד מסכן. אני פחדתי שלא יבוא אלי, שאשאר שוב לבד. בכיתי ככה שרציתי למות.

עבר יום. יום שלם, ואין דפיקה בדלת. אין את הדפיקה המהוססת שאני אוהבת, ושני הספלים והתה המתינו על השיש, ואני ככה ישבתי, הסתכלתי על הדרך שמובילה לים, ידעתי שאת החיים העלובים שלי אסיים בשקט גמור. אפילו על חבר אחד אני לא יודעת לשמור. הלכתי למיטה שלי לישון, וחלמתי שנרי נמצא איתי בדרך לבורות ומסתכל על כל הגופות של המשפחה שלי ונשאר חי גם שיורים בו. לילה כזה נורא לא עבר עלי מאז שלושים וחמש, ואני שאלתי את עצמי אם גם אני מחפשת אובססיה כדי שיהיה לי למה לחיות.

כעבור יום, דפקו בדלת. פתחתי אותה ונרי נכנס. ישבנו כאן. עכשיו הצלחתי לבכות, אמרתי לו שהוא הרג אותי ושהיה מתקשר. בכיתי ובכיתי ונרי הסתכל עלי קצת ואז נגע לי ביד. שאלוהים ישמור אותי, אני לא האמנתי שהילד הזה מעז לגעת בבן אדם אחר. הוא אמר לי, תשמעי, בלה, את לא צריכה לבכות כי אני אוהב אותך. אני אמרתי למיכל מה שבליבי והיא נענתה. היינו ביחד אתמול, כל היום היינו ביחד, ואני הקראתי לה שירה ושיחקתי לה בשערות, היא אמרה שהיא תאהב אותי בקרוב.

אני לא האמנתי לו. אבל ראיתי שהוא רציני. והיה לו קצת לבנדר בלחיים. ואני התחלתי לצחוק כמטורפת! כמה צחקתי, וגם נרי צחק. את כל החיים הילד הזה הביא לבית שלי, את כל השמש והשמיים. הלכתי להכין לנו תה ונרי התחיל לדבר, אמר לי שהיא חכמה ורואה דרך הדברים, ושבחורה כמוה יודעת שרק נרי יעריך אותה כמו שצריך. והוא סיפר איך העור שלה הוא כמו חלב, חלק, והעיניים האלה, עיניים שהן אבני חן. והוא לא הרבה יותר נמוך ממנה, אבל רזה ממנה. היא אהובתי, הוא אמר לי, ואני הייתי שמחה מכל ליבי. נרי עזב אותי בערב והבטיח שכשהוא לא מגיע אלי, הוא עם מיכל, ושלעולם לא יזנח אותי, עד יום מותי.

עבר זמן מה אדוני הפקח, ונרי אכן הגיע פחות פעמים, אבל אני הצלחתי להעביר את הימים בשמחה. כשהגיע כתב הרבה, אמר שמיכל היא השראה גדולה, ושרק על העיניים שלה יוכל לכתוב שירה. הוא היה כותב בעיניים עצובות-שמחות כאלה, ואני התבוננתי בו, מאושרת, שככה יהיה לי טוב. אבל אחרי כמה זמן, נרי חזר להגיע יום-יום. כבר התחלתי לחשוד. הרי לא ייתכן שיש בחורה והוא בא אצלי מצהריים עד ערב. גם לא הבנתי מתי הוא בבית הספר, מכין את שיעורי הבית או עם ההורים שלו. אבל פחדתי לשאול בהתחלה כי הוא גירש לי את כל החושך מהחיים. אתה מבין? ידעתי שהתשובה לא תהיה בסדר. ואיזה יום אחד נרי הסתכל מהחלון במבט של זר. הרגשתי חרדה בתוך הבטן. שאלתי אותו והוא לא ענה באמת, רק אמר שהוא חושש שרעם גדול מביא ברק גדול אחריו. אז שאלתי שוב, האם הם נקלעו למריבה, האם היא לא מתאהבת בו או מה.

מיידלע, תרצה עוד תה? אל תתבייש! תכין לך, אני לא מסוגלת לקום, אני מתעייפת, אבל לדבר יש לי עוד כוח ברוך השם. טוב, נרי הסכים להסביר את עצמו סוף סוף. הוא אמר שמיכל לא בריאה לנפש של משורר. מחשבות שאינן ברורות אינן מרתקות אותה. הם היו רבים ואז היא הייתה פותחת לו את הרגליים, ושוב רבים ושוב עושים אהבה וחוזר חלילה. להגיד לך שלא הייתי מופתעת, אדוני הפקח? שנער שדוף ומשקפופר, בלי זיפים…? הרי כשנער מתחיל לעשות את זה משהו בו משתנה, כמו ניצן, אך זה לא ניכר על נרי. לא התגנבה שום גבריות לקולו. אני הייתי סוגרת את הרדיו והחלונות לפני שהיה מגיע, כי לא שומעים את הילד הזה אם לא משתיקים את העולם. אז חשדתי שהילד משקר את שנינו, אבל הקשבתי לו. הבחורה שלו מיכל רצתה כל הזמן להיות הכי טובה, ואפילו במיטה שלהם חשבה רק על עצמה. אני כבר רציתי שיברח מהשדה הזאת, כי למשורר הקטן שלי זה לא מתאים בכלל. עד שפגש את אלי.

עכשיו, אלי – אלי זה משהו אחר לגמרי, ותאמין לי שאתה צריך לכתוב כל מילה שלי, כי רק דרך הבחורות של נרי תוכל להכיר את נרי. ביום שלישי, הגיעה נערה חדשה לכיתה. היא בעטה בדלת ונכנסה, לבשה סרבל מג’ינס ותלתה את הילקוט על כתף. כשהמורה הציגה אותה, היא עשתה פרצוף מצחיק לכולם והם השתגעו מצחוק, והמורה לא הבינה מה מצחיק, וזו הביטה בה בתמימות ואמרה לה, בחיי שאני לא יודעת מה הם צוחקים ככה, ואחר שוב הסתובבה לכיתה ועיקמה את האף. אפילו נרי צחק, ומיכל. היא דילגה למקומה והניחה רגל על רגל על השולחן. נרי אמר שהמורה נתנה בה מבט חד, ועם הצלצול כולם הצטופפו על שולחנה ושאלו שאלות. היא הגיעה מארצות הברית, אבא שלה שגריר והם חיו בניו-יורק, והיא יודעת לחקות כל שחקן – ובקרוב, היא אמרה בשובבות, אחקה את כל המורים. היא פשוט לא לקחה את החיים ברצינות. נרי ממש אמר לי – בלה, לפנייך סיפור אגדה. היא מטורפת, מלאת צבעים, אומנות מודרנית, היא עצמאית ומאושרת. הוא ניסה להקביל אותה לאיזו אחת מ’יש קסמים שלא פגשת’ של צבי נתן, נו אתה מהנהן כי אתה מכיר, זה הספר שלו שזכה במשהו. זה דווקא אני חיבבתי. חייו של נרי נשזרו באלו של הסופר שלו; הא אמר לי שהטעות של כולם היא שהם רצים בין הסופרים ולא מלווים אחד נבחר, ספר אחר ספר. הוא אמר לי שצבי נתן הפך אותו ללא בודד. דרך אגב, ותכתוב את זה, אני יודעת שמר נתן גר בתל אביב וכל מיני, והיה גם כן חתיכת משונה שאף אחד לא ראה מחוץ לבית שלו, וחשבתי לנסות לבדוק היכן הוא גר ולהפגיש אותו עם נרי. חבל שלא פעלתי לפני שנרי מת.

טוב, כמה הוא התרגש מאלי, אדוני הפקח. היא הזריקה צבע לחייו, לחיינו! אני מוכרחה להראות לך את הפתק שנרי השאיר לי כאן – תן לי לחטט במגירה… הנה, ‘המניפסט של אלי!’ כתוב פה, וסימן קריאה! הרואה אתה? כן, בוודאי שתוכל לקחתם לתחנת המשטרה אחרי זה. תראה כמה הוא כתב לי במגירה הזאת. גרפומן. בפתק הזה נרי צוטט מילה במילה את אלי. הנה זה מתחיל, זה בכתב ידו. אני מקריאה לך עם כל ההערות.

ובכן המורה, אני רוצה להביע את דעתי על הכל. בוא נתחיל מערביי ישראל, הנה, זה רעיון נהדר. (מזדקפת, מניחה את המסטיק על השולחן וכולם צוחקים לזה.) אנו קוראים ‘ערביי ישראל’ לכל הערבים אזרחי ישראל שנמצאים כאן מאז המנדט הבריטי. זה יפה, המורה, אבל זה שטויות. רגע – תן לי לדבר! אתה יודע שאין דבר כזה ערביי ישראל? ואין דבר כזה ישראל. בוא ואחדש לך – אין דבר כזה יהודי ישראל, ואין שום דבר מכל מה שאנחנו לומדים כאן באזרחות. מה שקורה כאן זו אינדוקטרינציה, מר כהן – אתה תתן לי לדבר! (היא צועקת כי הוא מנסה לקטוע אותה. היא דופקת על השולחן ועומדת על הרגליים!) כל מה שאתה אומר זו דת. כי מדינה זאת המצאה של אנשים שלא מסוגלים להכיל את החיים. איטס אוקיי, אפשר לחיות במדינה אם ככה אנשים מצליחים לקבל את החיים האלה או משהו, אבל אתה לא תבוא ותגיד לנו שלאום זה הדבר הראשון שמייחד אותנו או שיש דבר כזה ערבים. למי שלא יודע (פונה לכיתה); פה, זה לא חינוך. אף אחד לא מבקש מכם לשאול שאלות עמוקות. כל מה שאתם עושים זה לשנן, וכשאומרים לכם להאמין במדינה ובדת שלכם, אתם לא שמים לב שאתם משהו גדול בעצמכם, כל אחד לבדו! מישהו פעם שאל אתכם – האם אתם מרגישים שאתם נמצאים בתוך מדינה? מה משותף לי ול – לא יודעת, המשקפופר והמשקפופרית בפינה שמה? נותנים לכם רעיון לחיות למענו, כדי שתמותו בצבא ולא תרגישו לבד, אבל למה אתם מקבלים מה שגוזרים עליכם אנשים מדור ישן? יש שמיים בחוץ, יש ארצות גדולות, עזבו את שטרות הכסף ותזרקו את הספרים האלה על הרצפה (זורקת ספר על הרצפה). תתחילו לחיות! בואו נהיה המהפכה! החיים הם הרגע הזה, הם הרגע הזה!

תראה איזה כתב מסודר היה לו, מה? קח, שמור את זה. אז זו אלי, ילדת פרחים. מטורפת. המורה לאזרחות ביקש שלא תחזור לבית הספר הזה והמנהל זימן את ההורים שלה. הרי אבא שלה שגריר, הם היו משוכנעים שיוכלו לדבר איתו, ולהפתעתם גילו שההורים שלה מאוד ליברלים, ושהם רוצים שביתם תבטא את עצמה בדרכה שלה. נרי הציץ עליהם מהחלון, אמר שאמא שלה ג’ינג’ית עם שמלה מדליקה. נרי אמר לי שבגלל שהיא בת יחידה, הוריה מאפשרים לה להתפנק.

השמועות רחשו וגעשו בין הכיתות, על כך שהיא שכבה עם ההוא ושכבה עם אחר. לבית הספר הגיעה מדי פעם ולרוב סיכמה את היום במניפסט עוקצני שגרם למורים לשלוח אותה הביתה. גם חלק מהתלמידים החלו למאוס במרדנותה. אלי גרמה לכולם להרגיש שהם מפספסים משהו. גם מיכל אמרה שמאז שאלי הגיעה לכיתה, היא מרגישה שהיא נמצאת תחת ביקורת יומרנית ושתלטנית, ושזו בחורה שאינה מסוגלת לקחת אחריות על חיים ממוסדים, כמו אלו שהוסכמו בפי כל העולם. האם אתם חושבים שהיא יותר חכמה מכולנו? מיכל שאלה, וכולם נדו בראשם ככבשים. אתה לבטח מתרשם מהזיכרון שלי, אבל עליך לדעת שכל כתביו, יומניו ושיריו נמצאים בידי, ושזה מה שנותר לי אחרי מותו. אני קוראת בהם יום וליל. אפילו צבי נתן קראתי, הכל. זה כל שנותר לי בחיים. תשמע, אני הייתי בבית היתומים וככה הכל טוב ויפה, אבל כל מה שעברנו אחרי זה היה כמו יריקה בפנים. הישראלים פה לא חיכו יפה למסכנים מהמחנות. בסדר, זה אתם שוכחים. עכשיו שולחים אתכם מבית הספר לבוא אצלנו הביתה ולשמח אותנו יום אחד בשנה. המזל שלי, שאני קיבלתי אותו. אני חייתי מהעיניים של הילד הזה.

אז מיכל ישבה על הקצה של השולחן ואמרה כאלה דברים, שלא ייתכן שבחורה אחת תדע לחיות וכל השאר לאו. נרי ישב בשקט ולא היה לו נעים כי כולם ידעו שהם קרובים, אבל הוא רצה לקום ולצרוח עליה. באותה הקלות שאלי סחפה אותם, כן סחפה מיכל; דרך הרגשות. וחלק ניכר מהכיתה הנהנו והרהרו והסכימו שהיא באמת כנראה מופרעת, והבעיה לא אצלם. מיכל נתנה להם פיתרון: בואו נשנא אותה. נרי דיבר על זה המון. אתה מוכרח להבין דבר חשוב על הילד הזה: חבר אחד לא היה לו, הוא היה נשאר בכיתה כדי לכתוב בהפסקות, בשיעור לא היה משתתף, הוא היה חלש כמו מרגרינה. שמעתי בהלוויה שלו קולות האומרים שזה הנער היה מדבר לעצמו! יושב בהפסקה, מדבר לעצמו וכותב. במתמטיקה היה גרוע, ספר עם האצבעות, וככה הוא סיפר לי שהבריונים חיקו אותו. הם אמרו עליו שהוא נראה כמו גופה. מיכל הייתה המגננה היחידה שלו, רק בזכותה חדלו מלצחוק עליו. לכן, כשאמרתי לו – נרי, למה לא קמת ועצרת את מיכל? הוא כמעט בכה, היה רגזן כזה.

אז אלי חזרה לכיתה וכולם בזו לה פתאום. איש לא הסתובב איתה יותר ולא כלום. היה שקט יותר בשיעורים. בפעם הראשונה אי-פעם, נרי ראה את אלי עצובה. היא הייתה כל כך מוחצנת עד שממש השפילה את הראש שלה בשיעור, ומיכל נראתה שוב זקופה, ושוב המשיכה הזאת באף ונאומים חוצבי להבות על ערכים וטובת העם. אז הוא ניגש לאלי בהפסקה. היא התחילה להישאר בכיתה והצטרפה לערפל הבודדים. היא עדיין לא ידעה שיש להם במשותף. ואז הוא הראה לה שירים של צבי נתן, ושאל אותה אם היא מצליחה להתחבר אליו כמוהו. תביא לי את הספר הזה רגע:

מי שחלם זהב, לחם זהב

התבוסס בדמי עוונותיו

ביקש נואש דבר אחד

זהב

לא נכנע ולו לברונזה, גם לא לכסף או שנהב

הן מי שלחם זהב, חרק שיניו

אמר, חיים עכשיו

וכל כולי זה גוף ורגש

ערגת נחש שובב

המתפתל בעץ הדעת ולוחם, וגם חולם,

זהב

אל תסכים לקצת פחות מהחיים שאתה הוזה

אל תהיה

המון, כזה

מסתאב בין שבילים שצוירו מראש

מחפש תשובה מבלי לדרוש

מבלי לצוד, למצוא, לרכוש

מידת אמת

זהב קדוש

אלי התלהבה, משהו. האמת שבהלוויה חיפשתי בקהל מי זאת ולא מצאתי. גם לא את מיכל. בכל מקרה, כשקראה את הדברים שנרי כתב – מילים שהיה בהן ריח של מרד וחיים – היא השתגעה ממנו. בקיצור, אתה יכול לנחש מה קרה. הם הפכו צמד חמד, ושוב נרי דילג יום, ולא הגיע.

אז זהו, נרי ואלי. האמריקאית המשוגעת תפסה את הילד – מה אני אגיד לך! והוא סיפר לי שהלכו לים, שהיו בבית שלה, אפילו שעישנו סיגריות. ביננו, אני חוששת שלא היו לה הרבה מאוד ברירות אחרות. נרי העריץ אותה. אני כבר פחדתי שהבחורה הזאת תחליף את נרי צ’יק צ’ק כשתמצא לה גבר חדש, מה שהתגלה כפחד מוצדק מאוד. אבל בינתיים נרי היה בא, מדבר עליה, קצת מתנצל, משום שהיא לא הייתה מיוחדת באמת לפי דעתו. חה, אני מבחינה שאתה מופתע. מה פתאום לא מיוחדת? שאלתי, והוא אמר לי שהיא כל הזמן חושבת על עצמה. נרי פעם ראה אותה יושבת ליד הבית שלה ומעשנת עם איזה בחור מגודל. היא הייתה הולכת עם האופנוענים, הטייסים, הסטודנטים, מי שלא תגיד. אמר שההורים שלה לא מפסיקים לריב איתה, שהם צועקים לה באנגלית, לא גידלנו אותך ככה! לא גידלנו אותך ככה! והיא צורחת וזורקת דברים. נרי אמר שיש לה חשק מיני של חיה. אם תשאל אותי, הבחורה הלכה ואיבדה את הצפון! בעטו אותה מבית הספר, וזה בית ספר מן השורה, ובת של שגריר. נרי ניסה להיפגש איתה, אבל היא לא ענתה לו. היא התחילה להסתובב ימים שלמים בלי לחפוף, התחילו לה פצעים כאלה. אמרתי לנרי, יקירי, הבחורה מסתבכת. אני אולי זקנה, אבל אני יודעת. אין מישהו שישמור עליה מעצמה. והכל היה פחות נוצץ מהבחורה המרעננת שהיא הייתה פעם. הכל הפך למלמולי סרק. כבר לא ענתה לנרי לטלפון, והוא השתגע, ישב על ספסלים ברחוב פינסקר עם עיתון שיש לו חור באמצע וחיפש אותה, רואה כיצד חוזרת יד ביד עם איזה ברנש, מבחינה בו על הספסל ומתעלמת, והאמא שלה צועקת עליה מהמרפסת, והיא יורקת על המדרכה וצורחת עליה. נרי אמר לי פעם: בלה, אלי היא התופעה הנוראית הזאת שהיא לחיות את הרגע, מה שאומרים היום. היא שכחה שהגוף מתכלה. נרי שוב היה לבד, ומה שהפחיד אותי זה שהוא היה נבול, כמוני בדיוק, עם אותם רעיונות עצובים שמסכמים את העולם – ולמה שנער צעיר יהיה דומה לזקנה?

ואז נרי התאבד, ובהלוויה שלו הסתכלתי טוב-טוב על האנשים שהיו, ההורים שלו הם שני סובייטים כאלה, הם התבוננו בקבר שלו בלי הבעה. ואז כמובן התגלה שהילד הזה הוא צבי נתן ומה שאמרו בעיתון, ילד גאון מחונן, וכל האנשים הגיעו לרכון על הקבר שלו. פתאום מותו של נרי הפך עניין ציבורי, שהוביל אותך לבית שלי, ואת התקשורת גם. אני רק דבר אחד רוצה לדעת – האם הן קיימות? הנערות שלו, האם הן אמיתיות? אתה לא יודע, אתה אומר. נו, מילא. יש לי דרכים לבדוק אבל אני מפחדתת. תביא לי בבקשה מים. צריכה מים, מיידלע.

נרי היה עדין מדי, רך מדי לעולם הזה. הוא ראה בתוך האוויר, בתוך המילים של הבריות. לא הבדיל בין מציאות לדמיון. ואתה יודע משהו, האם זה משנה? האם אכפת אם במציאות או לאו אתה נמצא, נרי או צבי, אלי או מיכל? האם הקיום הקטן שלנו הוא בכלל משהו? הוא ידע שהדבר האמיתי שקיים זהמחשבות, והוא טווה אותן, את כל צלליו, ורקם מהן דמויות, נשים, אמוציות, אהבה.

וכך אני חיה, אדוני הפקח. אני יודעת שנרי לא מת. אני יודעת שנרי מעולם לא היה.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי