פנים לבנות, נימושים בצבע מייפל ועיניים שחורות נוקבות – כן, היא אמורה הייתה להיות יפהפייה, אבל היא כה נטולת חושניות, כה נטולת ריקוד. למעשה זה מה שתיסכל אותה, שלחברתה מעוקלת-האף, היפה לא פחות (בסופו של יום), יש את הגישה הבלתי נגמרת הזאת לבנים: הם תמיד יבחינו בה. הם לעולם לא יבחינו בפגמיה. זו הרי הנטייה רק של נשים, למנות זו את פגמי זו, כאילו כדי להסביר ״מדוע היא לא משהו״, וכדי להתמודד עם נצחון החושניות את הצורה; ולכן היא נטתה לנקב את פרצופה של החברה המעוקלת שלה, לנקב ולנקב אותה באמירות חד-משמעיות כמו ״כמה שעשית מעצמך צחוק, עם הבחור ההוא…״, ״את בטוחה שאת לא רוצה לטפל בעור שלך? זה בולט״. היא החוותה על הרגליים של חברתה – אסטמה של העור טיפסה בהן כמו אזוב. ממש כיסתה את שטחן בגרדים אלימים, תוצר החרדה הענקית של החברה המעוקלת. ״כדאי לך לטפל בזה״.
״לא עשיתי מעצמי צחוק בכלל״, שבה המעוקלת לדון בעניין ההוא: ״נמשכנו אחד לשני. רקדנו אחד סביב השני״. בכוונה דיברה על הריקוד, כדי להכאיב לחברתה השלגייתית במה שאין לה.
״ולא הפריע לו שיש לך גרדים בכל הרגליים?״
״הוא חושב שהחרדה שלי סקסית״.
זו הייתה נטייתה של החברה המעוקלת: להשליך את המשפטים. היה בזה משהו סקסי מאוד. הבנים אהבו אותה, מה יש לעשות? היא הייתה נגישה וזורמת. אבל שלגיה משכה בכתפיים והחלה לומר: ״אני שמעתי שעשית מעצמך צחוק לגמרי. הוא מיודד עם חברה של אחותי, והוא אמר לה שהיית מוגזמת, משהו כזה״.
המעוקלת נשמה אל קרבה כדרך שעשתה תמיד – כדי לשרוד את הלילה הכהה הזה שבתל אביב, את נעוריהן התל-אביביים מדי – הכל נזרק לחלל בחוסר פשר פרוידיאני-אורבני, כמו הרכב הזה שמישהו צועק ממנו משהו גס, או הקיוסק שמוכרים בו באגט עם ביצה טובה ועגבניות. את האקראיות היא תלתה על האף שלה. ״בסוף, היה לנו כיף ביחד, ונדמה לי שאתן מקנאות…״, אבל את המילים האחרונות בלעה, מהוססת. הן מקנאות בה, או בתכונה אחת מטעמה? היא הציצה על השתקפותה בחלונות הראווה לידן; החנויות היו סגורות, ורגליה נמרחו על הזכוכית השחורה.
״מה אמרת? שאנחנו מה? מקנאות בך?״
״מה זה משנה״. העולם יתגעגע אלי, החליטה – בדיעבד הם מעריכים את אלו שיודעות לרקוד, כמו סיפור טוב שסופר על זה. והיא הביטה בשלגיה השמורה נורא, שיופייה מצמרר, ושפתיה תמיד מעוקלות כלפי מטה באי חשק. על רקע הלילה יש בה כוח, אבל ביום-יום היא מסתתרת בתוך המיטה שלה ורואה סרטים ישנים. ״אני לא חושבת שאתן מקנאות, אבל אתן מורידות אותי…״
שלגיה חייכה ונדה כאומרת לא. הן עצרו ברמזור, שני בחורים קצת גדולים מהן עמדו בצד השני והביטו בשתי הבנות. הנה זה – תחרות-כל-היסטוריית-העולם-כולו: במי הם יתבוננו? מי תבליט את החזה, תזדקף, תתעקם כמו מגל כדי להידמות לאשתו של פופאי. שערה של מי יקיף את פניה כמו הילה. אבל אחד יקרוץ למעוקלת והשני ילטוש מבט בשלגיה, כי בסוף יש מקום לכולן, וזה רק האגו המבקש לעצמו מקום בפסגה ההיא, וזה רק משום שחייבת להיות דרך להתמודד עם כמה שהכל כואב נורא.
החברות מחזיקות ידיים לפתע, חזק חזק וצמוד. הן צריכות אחת את השנייה כדי ללמוד ביחד. אהבת הנשים עזה ומסועפת. הן משעינות זו את ראשה של זו והולכות להן בתל-אביב. יש להן הגנה.