חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

מטוטלת

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

אני נמצאת עם אבא שלי בשדה התעופה של פריז, ומשתדלת להסתיר את הדרמה הנפשית מתוכה אני כותבת כעת: ואיך שלפני כמה דקות, דמעתי מול דייל הקרקע הפריזאי. הייתי שמחה להצליח לנקוב בסיבת הבכי באופן מובהק, תיאורי ומרוחק, כמו בן-אדם בוגר – אבל נדמה שדייל הקרקע, שבאמת לא אמר כלום, הביא אותי לערבוב התרגשויות (השראה, מבוכה, מודעות עצמית) – ולכל השבר, הסיוט שעוברת המדינה שלי. המחאה החברתית. שבר הקורע אותי מן הארץ.

מה שקרה שם זה שהגשתי לו את הדרכון הכחול, ואבא אמר לי: “נונה” (זה כינויו לשמי), “תכניסי את הדרכון הישראלי, תוציאי את הגרמני. באירופה מסתובבים עם הגרמני”. דייל הקרקע מצץ את שפתיו ואני, לפתע, רציתי לבכות, לא מפני שהחזרתי את הישראלי לתיק – אלא מפני שכל כך אכפת לי ממה שדייל הקרקע חשב עלי, וללכת עם הדרכון האדום האירופי ביד מעורר בי חרדה. למה? מכך דמעתי: כי משהו בנפשי לא מסודר. כעת אני מקלידה כדי להבין מהו, ועצם חמקמקותו מייסרת, והמחשב מונח על ברכיי, ואבא כבר קורא לי מהתור למטוס: “נונה? בואי, עולים”, ואני מרימה את מבטי. הוא נראה מתוק ורך משהיה בעבר.

אבא הוא איש חתיך. כל כך חתיך עד שחברותיי תמיד צחקקו לידו, מעבירות את שערותיהן מאחוריי האוזן. הוא פרופסור נכבד לארכאולוגיה, ואני מלווה אותו בעוד מסע מדעי – מסע שעובר דרך פריז וממשיך ממנה לאוניברסיטה הנמצאת בעיר כרונינגן, הולנד. המטרה היא להעביר דגימות שגורדו מכלים עתיקים, לבדוק את הרכב החומרים במאיץ חלקיקים ענק, ולפי התוצאות – לשחרר מאמר שאבא עומל עליו כבר שנים. זה מאמר כביר, שיטלטל את עולם הארכאולוגיה.

אמא לא יכלה להצטרף. גם היא ארכאו-זואולוגית, כלומר חוקרת חיות פרה-היסטוריות (כמו דינוזאורים וממותות). היא נשארה בירושלים כדי לנהל את המעבדה שלה. אחי הקטן נמצא בניו-יורק, אז נותר שרק אני לבד אלווה את אבי, הרי אני עוסקת עצמאית ויכולה לעסוק בענייניי מכל מקום. האמת היא שאין לאבא שלי שום בעיה לטוס לבד, אבל עכשיו, עם כל העניין הזה של הכימותרפיה…

אני קמה ומתקרבת אליו. הוא מחייך. כבר בן 67, ואני בת 31; יחסי האב עם ביתו משתנים כשאת כבר לא רק הנסיכה שלו, או הטינאייג’רית הארורה שצורחת מהמדרגות, או שבורת הלב שחוזרת מהצבא ובוכה על ברכיו מענייני בנים. או זו שיוצאת אליו עם מוצ’ילה, באולם הטיסות החוזרות, אחרי שטיילה בהודו. או זו שסיימה תואר ראשון ומצלמים אותה עם הגלימה, או זו שמתקשרת אליו ולאמא מחו”ל כדי לספר שהציעו לה נישואין.

כעת אנחנו שני אנשים בגירים. ואבא מתרגש, אני רואה זאת, על שאני לוקחת חלק במסע; הוא שוב מסתובב אלי ומביט בי בחום. זה שינוי שחל בו לאחרונה, כאילו הפך נוכח יותר בין אנשים ולא חרסים, אולי משום היתכנות המוות. הוא נראה לי בריא (אני חושבת בעקשנות); נשים בגילו עוד מסתכלות עליו. אבל משהו בעורו, שתמיד היה שזוף ונוקשה מהחפירות, הזדכך. לא יודעת. אני משפילה את המבט כדי לא לחשוב על זה.

רגע לפני שאנו מגיעים לדיילת, אני מדברת איתו על זה שיש לי איזשהו עניין: אני נורא רוצה שיידעו שאני ישראלית, ושכל אחת מהפעולות שלי במרחב הן ישראליות. הוא שותק, ואני יודעת שאני אדם שעשוי להכביד על כל דבר בדיבורים פסיכולוגיסטיים שכאלה, אבל אני בכל זאת ממשיכה: משהו בזה שאני לא נראית ישראלית, גורם לי לחוש שאני מגנה על הארץ. בחו”ל נדמה שאני סנגורית של מדינתי השנואה, וזו שליחות. אבא כבר מגיש לדיילת את הדרכון האדום של הדויטשלנד. מגיע תורי, ואני מעמידה פנים שאני מתבלבלת בין הדרכונים, מוציאה את הכחול, אבא נאנח בקול ובייאוש, ואז אני מעבירה אליה את האדום – הדרכון שהקנו לי בני משפחתי הרצוחים.

בשרוול המוביל אל המטוס אני ממשיכה לפטפט: הרי יש לי בעיה, בטבע האישיותי שלי, שבאופן קיומי ועמוק, נדמה לי שהדרכון שאחזיק הוא-הוא העור שלי והפנים שלי. והרי, אבא, איך שרואים אותי, זה כל מה שיש. זה משפט מקומם, ריק, ואולי נוירוטי… אבל זה כך… זה בטח מסביר לך הרבה אבא, כלומר, אתה כבר מכיר אותי, אתה כבר יודע. ואבא, ככל שהחדשות על הארץ יותר גרועות, כן אני יותר גאה, משום מה. זה המושב שלנו? אז תן לי, אני אשים את הטרולי שלך למעלה –

לפתע אני מתחילה לצחוק. זו תכונה שירשתי מאבא, להרהר ולצחוק, כאילו כל הקיסמים המחזיקים את האישיות שלי מעל הבור הזה הם גם בדיחה. אבא, שרואה שיש לי מצב-רוח טוב עכשיו, פותח את התיק שלו ומראה לי קופסה קטנה. “זוכרת מה זה?” הוא שואל. ובכן – לא תהיה דרך שפויה לומר את זה: זו הקופסה שיש בה את שיניי הקרנף של אמא.

*

רגע לפני שיצאנו לשדה התעופה, אכלנו איתה בביתם, ולפתע היא קפצה: ״אולי תיקח איתך את שיניי הקרנף שלי ותתארך לי אותן בהולנד!״. מסתבר שלא ברור בן כמה הקרנף המנוח שאמא חפרה בישראל, 15,000 שנה או 5,000 שמה; ולשתי האפשרויות יש תוקף חשוב לגבי טבעו של הקרנף. אותם רגעים, הוריי פתחו מתקן צילום, הניחו בתוכו את השיניים, צילמו אותן מכל זווית, ואני הסתכלתי על הרגע הרומנטי הזה שלהם, אחרי ימים ארוכים של שהות במחלקה האונקולוגית, כשאמא ישנה ליד אבא במיטה המתקפלת.

*

במטוס, אני מחזיקה את השן בידיי: ״הקרנף הזה מימש את עצמו”, אני אומרת. אני לא יודעת מה אני רוצה לשמוע מאבא, שלוקח מידי את השן ואומר שהוא מתגעגע לאמא.

סוף-סוף אנחנו ממריאים. אני פותחת את ספרו של בורחס, ״גן השבילים המתפצלים״, וקוראת סיפור על חוקרי קבלה מיסטיקניים, שנרצחו באישון לילה. מעין תעלומת רצח בעלת מעטה מסתורין יהודי. בסיפור ננקב שמו המפורש של אלוהים, לפי הקבלה (“טטראגרמטון”): אסור לבטאו בקול, ואני רואה שאני באמת מפחדת לעשות את זה.

*

כשישבנו מול האונקולוג הראשון, שהודיע לאבא ולכולנו באיזה סרטן מדובר, חשבתי על כך שכל האנשים המלעיזים את המדע, וכועסים על אמא שלי שחוקרת דברים מלפני ימי התנ”ך – או אבא, שיכריז אם עתיקות הן מזויפות לפי צו המדע ולא הדת – כל האנשים האלה, בכל זאת יילכו לאונקולוג אם המחלה תתקוף אותם. הרפואה והארכאולוגיה מסתמכות על אותן אמיתות מחקריות, שמאפשרות לנו לנוע באוויר בקופסה ממתכת ולנחות בשלום בהולנד. ומצד שני, אין לי כל ספק בכוחה של אמונה. אני חושבת על הסיפור של בורחס: בכל זאת אני מרגישה גאווה כלשהי על יהדותי, גאווה מיסטית אפילו. אבא קם להוריד את הטרולי שלנו. אני ממשיכה להקליד את המילים האלה, ובשיניי מחזיקה את שני הדרכונים. אבא מציץ עלי ונאנח, לא בעידון, ומעיר לי שוב להחזיק רק את האדום, ואנחנו יוצאים בטור לשדה.

אחרי כמה פניות מגיעים לתחנת הרכת שתוביל אותנו לעיר כרונינגן. הרכבת מאחרת. אני שמחה לציין זאת מול אבא: תראה, גם להם יש פאשלות. אני גם מרגישה עד כמה אנחנו רעבים. ״אבא, אם יש לנו זמן, אלך לקנות לנו כמו דברים בסופר של התחנה. ייקח לי חמש דקות, אני מבטיחה״. אבא מתעקש לדחוף לידי שטר, ואני רצה לסופר הסמוך: חטיפי חלבון, ירקות, נקניקים מקומיים, מעדנים, פירות, הכל עולה גרושים ובאיכות עילית. הקנאה כואבת לי בגוף, עזה משאוכל לשאתה. המחירים אצלם כל כך, כל כך הוגנים.

ברכבת אנחנו לועסים את האוכל, אפילו שאף אחד אחר לא אוכל, אנחנו פשוט כל כך רעבים. אחדים בוהים בנו, כי אנחנו מנסים לאכול בשקט ולהסתיר את פנינו עם שקיות, אבל ריחו של הנקניק מתנדף ברחבי הקרון. אנחנו מתפקעים מצחוק. יורדים, ונדהמים מכמה חורפי שם באוגוסט: העיר הזו צפונית יותר מברלין, יורד גשם ואנשים לובשים מעילים. אבל כה יפה שם – האדריכלות מפעימה. אנחנו שותים יין בלובי. בהצצה של כל אחד בחדשות שבפלאפון שלו, אנו נאנחים, ומשוחחים על הרחוב הישראלי, הכביש הישראלי, ההפגנות, השסע, הצפירות והאלימות, הקושי לעמוד בתור, המחירים, הדחיפות והקללות. חוסר התרבות. וכמו כדי להציק, ניגשים אלינו מלצר ומלצרית בלונדיים וסולדי-אף, יפים ומתוקים, ומציעים לנו קינוח על חשבון הבית: כוס חלב וריבוע שוקולד.

אני מוצצת את השוקולד. “אבל אתה יודע, גם אני אלימה ועצבנית בכביש; נכונה להתעצבן, לכעוס ולהילחם בכל רגע. אתה מבין, אנחנו גם חלק מזה, מתוך זה”. אבא מסכים, הוא אומר שאי אפשר לחיות בסביבה כזאת מבלי להיות ככה. אני ממלמלת שאולי אותו דרכון אדום יסייע לי ולבעלי להגר, לתקופה. אבא אומר לי שאם נעזוב, אז לו ולאמא לא יישאר מה לחפש בישראל. אנחנו שותים את היין בשקט.

למחרת אנו מתייצבים במעבדת “המרכז לאנרגיה חדשה”. את פנינו מקבל פיזיקאי בשם מייק, שפניו מלאות חיוניות וחיים ושערו לבן. הוא חטוב מרוב נסיעות באופניים, כיאה למי שחי בהולנד. אבא מספר למייק הכל על המאמר שלו, הממצאים הארכאולוגיים שהוא בא לחקור. מייק ואני נפעמים: הכל התחיל (אומר אבא) בברנש ישראלי אחד בשם פסח בר-אדון. הוא נולד למשפחה חרדית-פולנית, עלה לישראל בשנות ה-20, והיה סופר וארכאולוג. למעשה הוא היה טיפוס אקסצנטרי שאהב את המדבר; קראו לו “אדון המדבר” ו”הבדואי-היהודי”, והוא נהג לרעות צאן ולבלות אצל כל השייח’ים. הוא היה מטייל בארץ יחף, ופעם אפילו הלך ברגל מירושלים לבית-שאן ללא נעליים.

אבא מוציא קופסה ובה פירורים מן התגליות. הוא מספר: יום אחד התארגנה משלחת ארכאולוגית לחקר מערות מדבר יהודה. הם גייסו את חיילי גולני לעזור להם עם העניין הזה. פסח בר-אדון פיקד על האזור של נחל משמר. הדרך היחידה להגיע למערות הייתה באמצעות סנפלינג, ועם רדת הלילה, גולנצ’יק אחד מהצוות תפס מתנדבת הולנדית, הוריד אותה בסנפלינג למערה, והם נכנסו פנימה כדי להתמזמז. הם חשו לפתע משהו תחתיהם, חזרו למעלה, דיווחו לפסח, ולמחרת כולם ירדו בחבלים, רק כדי לגלות שם מטמון עצום. היו שם מאות כלים עשויי שנהב ונחושת. זו הייתה “מערת המטמון”.

אני נרגשת מן הסיפור. מייק משתגע לגמרי. הוא שואל את אבא שאלות אינספור, כותב במרץ בלפטופ שלו, ודמיוני מתמלא במדבר הישראלי שאני הכי-הכי אוהבת בכל העולם. כשמייק מתרגש בגלוי, אני חווה גאווה לבנטינית: הארץ שלי, הטיפוסים שלה. אבא ממשיך ומתאר לו את שיטות ייצור הכלים שהוא חוקר, ומה מטרת המחקר. לבסוף, הוא חותם ואומר ש: ” Indeed, we live in a holy land. But I only wish it was less of a ‘holy’ and more of a ‘land’…”

מייק לוקח את הממצאים כדי לתארך אותם, ולצדם גם את שן הקרנף. אנחנו מחליטים לארוז ולנסוע מכרונינגן לאמסטרדם. אני מבהירה לאבא שאני לא מבקרת באמסטרדם בלי ליהנות ממשאביה החוקיים, ואבא נבוך, שכן הוא לא חובב משני תודעה, ועם זאת נראה שהוא לא מתנגד כפי שהייתי עשויה לחשוב. ובאמסטרדם אני אכן מושכת את ידו לקופי-שופ ומבקשת ג’וינט אחד, נקי; אנחנו מתיישבים בכיסאות הבר. אני רואה שאבא קצת עייף, ומיד עם השאיפה הראשונה, מבחינה בשינויים התפיסתיים שעלי לתפוס בשתי ידיים בתוכי. אני מציעה לאבא גם. “חיים פעם אחת, וכל זה”, אני ממלמלת, ואבא מגחך בעצבות.

אנו יוצאים לרחוב. הולכים לתחנת הרכבת בסלילים, אבא אומר לי שהוא עייף ביותר, ואני מובילה אותו בדרך. אנחנו מודעים לפתע לקבוצות ההולכים, שיתוף הפעולה שלנו במרחב: עוקפים מצד אחד, מוצאים פתח מצד שני. הרחוב הומה ואנו כמו שתי נקודות הנעות בסללומים. ברכבת, אבא מתבונן מהחלון בעיניים בורקות, ולפתע אני תופסת בצלילות מחשבתית שאני לא בסדר: במהלך הטיול, ההתעסקות שלי בעצמי הפריעה לי להיות שם בשבילו. הוא סוקר את השמיים התכולים של הולנד בתמימות שובה, כמו איש יפה בלי גיל, ואני יודעת ברגע הזה – אם אהפוך את התובנה הזו לשנאה עצמית, אם ארחם על עצמי וארגיש שאני אדם מחורבן, אז לא אלמד כלום. הכי קשה לבן האדם לעמוד מול הביקורת המוצדקת שלו אל עצמו בלי לקרוס. אני עוצמת עיניים.

בטיסה חזור, אני מראה לדיילים רק את הדרכון האדום שלי, ואפילו מרגישה הקלה מכך. סוף-סוף נוחתים בישראל. חם – ואנחנו עוד לבושים חורפי. הצפירות חורכות את האוזניים. אבא – עדין – נע במרחב, מישהו דוחף אותו ואומר “זוז!, אנו מחפשים נואשות את החניון הנכון, הנהג עונה לנו בעצבנות, גם אנחנו עצבניים; ובשאטל ילדים צועקים והוריהם לא שמים לזה לב. ברכב של אבא אני חוגרת וממלמלת, “אני כבר מתגעגעת לגן העדן שהיינו בו”, ואבא נאנח, “כן”. אך משהו מאיר את עיניו: “לפחות אנחנו חוזרים לאמא”. הוא מדליק את הרדיו, ומתחיל להתנגן שיר של עופר לוי ועדן בן זקן, “מקלט בטוח”. אני מציצה אל אבא כדי שנחליף מבטים אירוניים על מוזיקה שלא התגעגענו אליה, אבל הוא מחזיר אלי דווקא מבט רגיש ורציני. שנינו, לפתע, מתרגשים: כמה הקול של עדן אותנטי, כמה שהיא מוכשרת. הכל בשיר הזה מדויק, פנטסטי, מוכר ועוטף אותי, כל כך שלי, כל כך של הארץ שלי. כשעופר שר “לחלוק איתך סיפור חיים אני הבטחתי”, אני מרגישה שאני רוצה להשמיע את השיר הזה לכל העולם. אני יודעת שזה נשמע קיטש, אבל זו האמת.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

קבלת הבעיה היא השער לראויות

הכחשה היא בעייתית – תמיד. כשאנחנו מכחישים למשל את הטענות של הפלסטיניים, אנחנו בבעיה משום אובדן הראויות שלנו. אם הם טוענים לסבל וליחס מחפיר –

עלילות האישה הבוגרת

דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף. אין פירושו שאת מפסיקה

הפילוסופים הגרועים של המערב

כשלומדים פילוסופיה בתואר הראשון, הופכים מאיזשהו יצור בן-עשרים ומשהו שחושב שהוא יודע הכל, לאדם אולטרה-אולטרה-פתוח, שזוכה להשקפה מחודשת על מוסר, יופי, שפה, היגיון, מערכת-חושים, אהבה,

טקסט מלחמתי

לפני המלחמה – הפקקים, הצפירות, הדחיפות בדרך לאוטובוסים, איחורם של האוטובוסים, גלגוליי העיניים וחוסר הסבלנות של נותני שירות, המחאות מכל הסוגים; כל אלו ואחרים גרמו

אוהבי הקיץ זוקפים ראש

בכל שנה ישוויצו אוהביי החורף במלנכוליה שלהם, ויאשימו אותנו, מעריציי הקיץ, בשטחיות. אז אנחנו נתבייש מהם, ונסתיר מפניהם את הגעגוע לים הנוצץ, הבגדים המנופנפים וחופשת