אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם מראות האומרות לי ״קדימה, כבשי, עוטי, את לא מספיק עדיין, נו, נו״ – ובכל זאת בפתחו של יום עבודה לוקח לי זמן להיכנס למצב (פעולת הכניסה למרחב ההשראתי-עובד-פורה, המעבר מהבוקר לשם, באמצעות יצירה במחברות ועוד פעולות אסוציאטיביות-ספונטניות הנובעות, ובכן, מי יודע מאיפה); אבל כשהשעון נוקף ואני אומרת לעצמי ״נו, נו, את לא תוכלי לברוח מהמטלה – נו כבר!״ ועצובה על כמה שכמות ההשראה נערמת והפעולות המטריאליות שלי לא עומדות בה, לא מספיקות לרוץ איתה – אז, אז מה כל זה עוזר?
זה עוזר לי, להתאכזב ממני? כן, זה גורם לי להמציא שיטות כדי להיכנס למצב מהר יותר. והנה אני נוקטת בהן, אבל משהו גם מתייגע מכל הסיפור… כאילו, אני לא התחלתי הבוקר עם המסה. ברחתי מהמשימה הנאחסית? כנראה, כן, כנראה שזה לא כזה מסובך… ואני נוהגת בחוסר אחריות? מובן, הרי גם ככה לא נשאר לי מספיק זמן לעבוד על זה, זוהי בגאונות בתובנה שקשורה למילה הקדמה, שמעכשיו אני מוכרחה וחייבת להקדים את זמני בכל משימה, אפילו עם הגעה למקומות (לתרגל הקדמה בחיים, לתרגל הצלחה צעירה – מעיין נעורים!).
אבל אני גם רוצה רגע לחמול לי. נועה שמורחת את הזמן בבוקר עם משימות אחרות, מוכת השראה ומוכרחה לסדר את הספריה, לעצב דברים ולהרהר בהם – אני לא יכולה להיפתר ממנה. לא מצליחה. ובלעדיה, אין מחברות מאוירות ואין יומנים כמו זה, אבל גם אין את הנועה בצד השני, זו שכותבת ועובדת נמרצות.
אני לא מצליחה ליצור בלי העשרה, בלי קרני שמש המחלחלות לכל מיני מקומות נסתרים. אני לא מצליחה להגיע מנקודה לנקודה כדרך שאני עושה באימוני הכושר, כשאני בבהירות מעלה את סדר-גודל המשקולת ועובדת קשה יותר; אפילו בפסנתר אני יודעת להתעקש ולנגן את הסוף של ״מייפל ליף ראג״ עד שזה נקלט; אפשר להחדיר רציונליזם זך למשימות אומנותיות.
אבל אי אפשר לבטל את בואה של השראה מפוזרת, אמביציה שפונה לכל עבר, מבולבלת, אולי ספוגה בנוירוטיות, אולי עמוקה כמצוקה. ובכל זאת הנה היא. מסבירה לי מיהי דמותו של מישהו מסיפור ב׳ למרות שאני בדיוק עובדת על סיפור א׳.
ואם אפשר לשאת תפילה למלאכיי עליון (ומוטב שאכתוב אותה במחברת התפילות!) – מה אני מבקשת? את ההקדמה, גם אותה; לעמוד בקצב של ההשראה יותר מעכשיו, בלי חלילה לבטל את המרוצה הזריזה של ההשראה שהיא ברכתי; אבל לעשות פעולות נכונות יותר, על מנת להגשים, ממש כאן בחוץ, כאן בעולם, היכן שהאותיות נמצאות. לא רק בתוכי. לא רק במגירה ובמחברת, אלא שם, היכן שהדברים מתחמצנים מאוויר.
