חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

עלילות הרופא הנשגב

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

ההשראה שלי קדושה עבורי, ומבחינתי, איום ככל שזה עשוי להישמע, היא קדושה בכלל – כלומר אם מישהו עורר בי פאתוס ומחשבה טובה, אני אעצור אותו בנימוס או בהיסטריה, אשלוף מחברת ואכתוב אותה. 

ניתאי לומד רפואה, ועובד כפרמדיק בין השיעורים, אז הוא רגיל להציל את העולם – הגופים האמיתיים של העולם. הוא לא חי סביב מחשבות שבא לו לנסח, אלא ליטרלי, וממשית, מתעסק עם בני אדם. הוא יכול לחזור הביתה ולספר לי בקלילות: “לא תאמיני, היום פתחנו לסת של מישהו וסידרנו לו את בלוטת הרוק!”, ואני אקפא עם כף הספגטי שלו ואביט בו. שלא נדבר על מה שהוא חזר לספר לי בסבב גינקולוגיה, הקלילות שבה הם מותחים איבר מחוץ לגוף ומשיבים אותו, וכלל, המשיכה הטבעית של ניתאי לכירורגיות פנימיות.

פעם התקשיתי להתבונן בשריטות ובדם, אבל כיום ניתאי מראה לי צילומי גוף פנימיים, איברים ומחלות גסות, נדירות; הוא משתף אותי במה שקורה, ולפעמים לא משתף, רק כבדרך אגב אני מגלה שהוא ניסה להחיות מישהו במשמרת, או שרופא נזף במתמחה ש”הרגה לה מטופל” וניתאי נשאר עצוב מזה והרפה את העצב לתוך משחק מחשב.

בעיקר מדהים להבחין בהידבקותו של הרופא בתחושת הצלת האחרים. ניתאי מסוגל, וזה ידוע עליו, לשכוח לגמרי מעצמו – מכל צרכי גופו, אוכל ומקלחת ומנוחה – כדי לנסוע לחברה עצובה שלנו שגרה בנגב, כדי לעזור להוריו עם חתול חדש שלא השתלב אצלם בבית. הוא מוכרח לבקר אצל חברים לפני שהם נוסעים לאנשהו, ואז מאכזב חברים אחרים שמתלוננים לי שהוא לא ראה את התינוק שלהם, ואז הוא מקפיץ מישהי לתל-אביב אחרי שהתחיל את הבוקר באשדוד ואז תירגל בבאר-שבע. הוא עושה הכל בשביל כולם, עד שאחת לכמה זמן הוא מתבונן בי, בעיניים ריקות, ומכריז על “יום התבטטות”: יום שבו הוא מוכרח להתכנס פנימה, ואולי, אפילו, להעניש את עצמו עם כמות בלתי נתפסת של במבה ומשחקי מחשב.

זה מנגון שגברים סיפרו לי עליו, אם להכליל רגע, וזה בסדר. אבל לפעמים גופו הגדיל לעשות, והפך את הרופא לחולה. סוף כל סוף היה עלי לטפל בניתאי, להישלף מהקיום של היצירה, שיש בו כמות נלעגת של אנוכיות, ויש בו “אני לא יכולה להגיע בסוף כי יש לי רעיון שאסור לי לפספס”, ויש בו: “אל תיצרו איתי קשר השבוע – אני מוכרחה לסיים את הספר”, ויש בו מבוכה גדולה על המרחב הנדרש, ולפעמים צריך להיזכר שנדרש בו מגע עם עולם חיצוני. שעל העולם החיצוני הזה התכנסנו לכתוב מלכתחילה.

בריקוד טראנס אנחנו נזכרים: אני בכל שיש רחבה שלמה ומלאה בבני אדם זהים, והוא בכך שיש לו גוף משלו, לרקוד בו. עוד צעד אחד פנימה לתוך הנשמות שלנו, ושוב תפקידים יתהפכו, עוד צעד והם ישובו. בסוף, לאחרונה תפסתי את ניתאי לסדרת שיחות מחמירה: אם הרופא לא מטפל בעצמו, הוא לא מציל אף אחד, הוא תופס מרובה ולא תופס כלום.

ואני שמחה להיווכח כמה שהוא לומד. מחד, העיסוק הבלתי-נגמר שלי בעצמי, בגופי, באיכויות של בריאות ויופי, סוחף אותו להשוויץ לי שהוא אכל ירקות; לא היה לו יום-התבטטות רשמי כבר שנה; הוא לומד לדאוג לעצמו בראש ובראשונה. אבל מן הצד השני, אני נזכרת לצאת מהקליפה שלי ולתת יד שם בחוץ, לטפל לא רק כשבמקרה סיימתי לכתוב סיפור שאני עומלת עליו. ויחד עם זה… מן הצד השלישי, אני יודעת שאנוכיות גמורה טובה לכמות הזמן הנדרשת לכתוב… והוא יודע שהוא נולד בן לרופא ולאחות ראשית, והדרך הסלולה שלו קבעה שהוא יידע לשכוח מעצמו, ולראות את האחרים.

אין פה שורה תחתונה. אני נהנית מאינטימיות בבלוג הזה כי הוא לא נפוץ כמו הפייסבוק ואני לא מיידעת על כל פוסט שעולה. אז אני חולקת, ובהמשכים, דברים שמי יודע אילו עיניים יראו.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי