1.
את מרי הכרתי באחד מטיוליי הרבים בלונדון, בדיוק לפני עשר שנים. נהגתי לחפש אירועים אוונגרדיים בעמוד האחרון של ה״Times of London״, היכן שאין תמונות ליד המודעה, רק טקסט קצר ליודעי סוד: והנה ערב אחד מצאתי שמסיבת רוק-פסיכדלי תיערך במרתף היין הסודי של מסעדה – נדמה לי שזה היה בשורדיץ’ – ונסעתי לשם באוטובוס דו-קומתי, כשלרגליי גרבונים שחורים, ועל מצחי מודבקת טיקה עגולה וכסופה.
במסעדה, שאלתי היכן מופע המוזיקה. תחילה הם העמידו פנים שלא יודעים במה מדובר, התלחשו רגע, ולבסוף הובילו אותי למדרגות העץ הטחובות המוליכות מטה. נכנסתי למרתף בגפי. הכל הואר בצבעי בורדו-סגלגליים, ועוטר בפוסטרים זוהרים וטריפיים בסגנון הסיקסטיז. סולנית כחושה התנדנדה על הבמה ושרה את ג’פרסון איירפליין במבטא בריטי (והרי גרייס סליק הכבירה הייתה אמריקאית לגמרי). מרי וחבריה ישבו בשולחן מוארך, והיא הצביעה עליי, סימנה לחבריה לקרוא לי. ממש כאילו מדובר בישראלית, עם כל החוצפה, ולא בבחורה בריטית למשעי. היא פשוט החליטה שנהיה חברות; כך אכתוב על זה כאן, אף שיש לרמוז, וברמיזה עבה, שאולי ״חברות״ זה תיאור אחר למה שהיא החליטה שנהיה. הוענקה לי חוויה משנת חיים, מחיית נפשות – אפשר להגיד שתמיד הייתי מסוקרנת… וכאן, למען הטעם הטוב(?), אולי אשמור על הרמיזא הברורה כל כך, ואפנה לדבר בטאקט כלשהו.
בכל מקרה: אני המשכתי מלונדון לטייל בהודו, ובנפאל, ובסוף הטיול חזרתי ללונדון. כבר לא היה לי גרוש, קניתי נעלי בובה בשלושה יורו ומעבר לזה אכלתי בקמצנות, ישנתי בקאוץ׳-סרפינג במיטת של הודי-בריטי עשיר אך שמרן-כלכלית, ופגשתי אותה שוב. כבר לא היה לטעם הדברים את אותו גוון, אבל החברות, כאמור, איתנה הייתה. היקום זימן את ההתממשות שלנו (במחילה על הניסוח הבנאלי-היפי עד להגעיל).
היא תמיד הייתה חזק בעניינים הפרו-פליסטינאיים, שתמיד היו באופנה בין קהילת האומנים. לא אחת התווכחנו. אבל היא תמיד חקרה ושאלה, הטילה ספק, ועם השנים גם מצאה פגמים בדעות של חבריה – והתריעה לפניי שיש אפליה ברורה כלפינו בתקשורת. הרעיון של הגעה לארץ עניין והפחיד אותה, כשסביבה יש מי שסירבו להכיר בכלל בקיומנו כ״ישראל״ ולא ״פלסטין״ (המרכאות במכוון: מדובר באנשים שרואים את הסימבול ולא את המהות).
אל, המדהים, הוא בן הזוג שלה מזה תשע שנים. כל הזמן הזה שמרנו על קשר. כשבן זוגי ואני היינו בלונדון, הם מיד התחברו – שוב, אני מצנזרת את הפראות האמיתית שבסיפור, את האפשרויות, אני לא מלשינה על כמה שאנחנו מגניבים – ומה בנוגע לזוגיות הפתוחה של מרי ואל; כך או אחרת, החברות גם היא ממשית, וכולנו המשכנו ונפגשנו גם ביוון, ובצרפת. אוהו, אילו חוויות… סמים ורוקנ׳רול…
היה להם ברור שלחתונה שלנו הם מוכרחים לבוא, שהם קרובים מדי, הכרחיים מדי באירוע; והם מצאו את עצמם עולים על מטוס לישראל, רגע אחרי ה-7 באוקטובר, כשבקושי יש טיסות, ואזהרות המסע לארץ ילחיצו גם נזיריי זן קשישים.
על כל הסיור שסיירנו ברחבי הארץ, כתבתי באיזושהי הזדמנות אחרת.
2.
כלבים… חשבתי על העצבות הכלבית הנצחית. הם עצובים משום שהם תלו את גורלם בזן יצורים אחר לגמרי, ומורכב מאוד, אז הם תקועים במצב ההשתוקקות – לנצח. הם מאושרים מפני שיש להם תכלית לחיים, תחושת שליחות עמוקה.
3.
22.10.23
וואו. וואו. התובנה נפלה. זה קרה ממש עכשיו, ברכב.
התחלתי להקשיב לספר קוֹלי המדבר על הפילוסופיה הסטואית. בספר מודגשת העובדה שאם אנחנו מסירים את החשיבות ממשהו, הוא הופך להיות לא-כואב – כלומר שיש לנו אחריות למה שאנחנו מרגישים, אנחנו לא רק קורבנות בעולם. אם מישהו מעליב אותי, אני יכולה גם להחליט שלהסיר את החשיבות מהעלבון, אפילו שזה קשה לאין שעור.
לפתע חשבתי על זה שאני נעלבת מכל האנשים הזרים האלה ששונאים את ישראל. האם אני יכולה להפסיק להרגיש רע לגבי זה? להפסיק לכלות שעות של עבודה, בכתיבת בנאומים באנגלית?
באותו רגע צף ועלה בי זיכרון: לפני כמה שנים, בערב פואטרי סלאם, ניצחתי והגעתי למקום הראשון. כדרכי, חייכתי במתינות, משתדלת להסתיר את השמחה שלי, ומבטלת כל גאווה. משוררת אחת תפסה אותי ואמרה: “איזו מעצבנת את! לפחות תשמחי שאת מנצחת! די!”, ונפגעתי ממנה, משום שהיא צדקה כמובן. ההנמכה העצמית הזאת שלי, הפחד שמא לא יחבבו אותי אם אהיה גאה בעצמי, היא עול כבד שמונח עלי ומפריע לי לשגשג.
אני מאטה את הרכב כשאני תופסת זאת בבת אחת. מילא שאכפת לי מה חושבים עלי, אבל – במקום מובס, ונוראי, בתוכי – אני מפחדת מהניצחון. במקום שאחזק את העם שלי ואעמוד מאחוריו בכל דרך אפשרית, במקום שאבנה את החיים שלי ואסיים לכתוב את הספר שלי, במקום ליצור! אני מסבירה. ולמי אני מסבירה? לאלו שצריך לשכנע אותם שהמלחמה הזו כואבת לי? לנו?
בטיימינג מופתי, אומר המקריא בספר הסטואים: “בפרקטיקה הסטואית נהוג לדבר מעט, ותמיד באופן ישיר, כן ואובייקטיבי”. הוא מספר על חשיבותה של פעולה, וההכרחיות של שתיקה.
אני אדם שמתקשה לשתוק, אבל יותר מזה, אני לפתע מבינה את תחושת הבטן הכואבת: להסביר יותר מדי זה רע. ככל שאני מסבירה, כן אני נחלשת, כמו טינקרבל הנאנקת בצנצנת ומאבדת אור. אני מסבירה להם עוד לפני שהבנתי, אני מסבירה כדי להתחבב, אני מתנצלת בהסברים, ההסברים הם אינספור מילים שעוקרים ממני את היכולת להיות כאן ועכשיו.
אני לוקחת את עצת הספר – אף שלבי בוער מאמביוולנטיות עמומה – ואני בוחרת רק בארבע מילים, ואומרת אותן בקול: “מותר לנו לרצות לנצח”. זה מוזר, חדש, הזוי. אולי אני מפחדת שאם ננצח, אז כל הפלוני-והאלמוני שמתכתבים איתי כבר כמה ימים, לא יחבבו אותי ממש. באדישות חדשה אני מסיימת לחנות וחוסמת אותם, אחד אחד.
כדי להיות אדם המבקש לנצח צריך להיות אדם במלואו. צריך להתמלא בכוח, ובתחושת הזכות. אלו הם חסרים אצלי, ולכן, עלי להתמלא. אני מבטיחה לעצמי להפסיק לחלק את עצמי לפיסות, ומבטיחה ללמוד לשתוק קצת יותר. לפעמים אפשר להפסיק להסביר.
