פאר עמדה ברכבת הקלה ושמעה לד זפלין באוזניות. לרכבת נכנסה זקנה ובידיה סלי קניות כבדים. ברגע זה, כמובן, זה התחיל; פאר הזדקפה במקומה, שמטה את האוזניות מעל צווארון ג’קט הג’ינס שלה והמתינה. כל מי שמכיר את פאר, יכול היה לדעת שיש להידרך; הקשישה נשענה על הדלת השקופה, נאנחה, ועדיין איש לא קם. “למה אף אחד לא קם?!”
הנה זה מתחיל. המוסרנות!
“אף אחד לא קם! יש פה אישה מבוגרת, מאוד מבוגרת, ואף אחד לא קם! והיא עם סלים ביד!“
“סליחה, ילדה, למה את צועקת?”
פאר הסתובבה לעבר הזר הזה: “מה זאת אומרת?”
“למה לצעוק? תעירי, תבקשי, אבל למה לצעוק?”
“כי עדיין אף אחד לא קם לה!“
ניגש הסדרן, “מה הבעיה פה?”
ילד קטן קם ופינה את מקומו לזקנה. הזקנה מעדה ונתמכה בזרים עודה יורדת, ופאר מיהרה להתחלף עם מישהו ולהיצמד לדלת השקופה. ברחה ממבטה של הישישה הזו. היא נפלטה מהרכבת בהזדמנות הראשונה.
“יום מחורבן”, אמרה לסטפני בטלפון, “יום מזעזע”.
“איפה את?”
“באגריפס. ירדתי באמצע העיר ועכשיו אני סתם הולכת. בכלל רציתי להגיע לעיר העתיקה”.
“אני בקושי שומעת אותך, פאר…”
“רציתי להגיע לעמאר. כבר שבועיים שאני מנסה להגיע לעמאר, וכל פעם מוצאת סיבה אחרת לרדת מהרכבת באמצע”.
“מוצאת מה?”
“סיבה אחרת לרדת באמצע!”
העצבים הארורים האלה. וחברתה: “לא יודעת מה את אומרת. תתקשרי מהבית. ביי”.
היא כבר נגדשת לגמרי במחשבות המסוכנות, מהלכת ברחוב המעל רקע הרוכלים הירושלמיים המנפנפים בעגבניות ובגרביים. היא לא תוכל לשאת את עצמה עד לעיר העתיקה. היא התרחקה מההמולה לעבר חניה צדדית, וחייגה לסטפני בשנית. “סטף? איך אני מגיעה לעיר העתיקה מכאן? אני לא מצליחה לחשוב.” הבחינה במונית וניתקה. היא לא התעניינה במחיר, רק ביקשה מנהג שייקח אותה לעיר העתיקה, כל כניסה שהיא. היא הרגישה שזעמה מתפוגג באופן כזה שיוכל לשוב במהרה, ושאין הוא ממצה את עצמו ויוצא מתוכה. היא טיפסה על אחד הגגות, ונכנסת דרכו למבוך האבנים המחוספסות שהוא העיר העתיקה – פנתה ימינה בסמטה החשוכה, וחלפה על חנויות התכשיטים, האבנים והמזכרות הנוצריות; המוני התיירים צילמו ללא הרף. היא חמקה ביניהם כרוח, אבל נעצרה ליד חנות המוכרת מיני תשמישי קדושה שלהם, של הדת המוזהבת והשוויצרית שלהם, והרימה כתר עשוי מקלות וקוצים.
המוכר תהה האם היא תיירת: שיער שחור ואולי לבנטיני נפל על פניה הצעירות. אבל עורה לא ראה שמש. הוא שאל אותה באנגלית: “את רוצה את זה? זה חמישים שקל”, והיא הנהנה. היא יצאה מהחנות הזאת ומבטו עוקב אחריה – הולכת עם כתר הייסורים של ישוע על הראש.
שוב פילסה את עצמה בין הבדים והתבלינים והעתיקות, שומעת כמה הערות מרות על כתרו הקוצני של ישוע, על חוצפתה. סוף-סוף הגיעה לחנות הבדואית שכל תכולתה הפוכה על הרצפה. צינורות עישון, שטיחים רקומים מעלי אבק, נתלו בספורדיות זה מעל זה. עמאר בדיוק דיבר שם עם מישהו אחר. היא ליטפה באצבעותיה את הסחורה מעלת החלודה, והוא פרס ידיו לחיבוק. פאר התחלה להתייפח.
“מה יהיה איתך, ילדה מסכנה”. הוא נתמך בשולחן שעה שהתיישב על אחת מהכריות, והיא ישבה על אחרת. הושיט לה סיגריה. “תעשני”.
“שונאת”.
“פעם אחת, תעשי משהו לא בסדר”.
הוא לא ראה היטב, ומצמץ בעינייו הקלושות שעה שעישן. אבל ידע שהיא יפה, כי היא צעירה מאוד. עודה מתבוננת קדימה לפתח החנות, חשבה בצלילות כי החיים בלתי נסבלים, ונראה שיש משהו שכולם מבינים שעליה לעשות, אבל מהו.
“הבעיה איתך, שאת רגישה מדי. את תמשיכי ככה ויקרה לך הדבר הכי נורא”.
“מה הכי נורא?”
עמאר חיכך את צווארו. “מה הכי נורא? יא חביבתי. דיפרסיה. דיפרסיה שאוכלת את הבן-אדם”.
“לא יודעת. לא יודעת מה יהיה איתי. יש לי פתיל קצר. יודע מה זה אומר? הכל אכפת לי”.
“אנשים”, רכן עמאר על רגלו, “לא אוהבים שיש לך מתנות מאלוהים. זה נותן לך דבר עליהם”.
“לא כולם חושבים שאני יפה, בגלל זה” אמרה פאר והסיתה את שערה מלחייה. חיטוטי הציפורניים והמוגלות טיפסו מצווארה עד עיניה כאזוב. המחלה הזו. ואילו בעיניי עמאר המקומט, לא הייתה יפה מהנערה הזו, והוא נשף את העשן מנחיריו.
ובנשיפה הזו הוקפו פניה באש ההיא המעכלת את החטא: היא חשבה על חסד ועל יהירות, על עצביה המתמוססים כקצף. עד אחרון ימיו תיארך החברות ביניהם. הבדואי והפריקית הזו. אחר כך, העצבים ילוו את חייה כמו הפסוריאזיס, כמו אטופיק דרמטיטיס, כמו אקנה ופריחה. העור יקצוף מרוב עצבים, והם ייכרכו סביבה כשורשיי העצים המיתיים – היא לעולם לא תוותר על גיל ההתבגרות.
